סעיף א

הערות

1. 39. סעיף א כתב הש"ך (סק"י) שלכתחילה אסור לשרות בשר שנמלח והודח מעל"ע בכלי איסור, אבל בדיעבד מותר, דהא לא נעשה כבוש עד אחר מעל"ע ואז הוי נטל"פ (וכ"כ לקמן סקס"ח ובסי' קה סק"ב, ובנקוה"כ לט"ז סקמ"א). ודחה (בסי' קה שם) דברי האו"ה (כלל ל דין ט) שההיתר נאסר. וכן דעת עוד אחרונים (ט"ז סי' קה סק"א, כנה"ג הגה"ט סק"ו, מנח"י כלל ג סק"ז ובח"י סי' תמז סקי"ט, חוו"ד חידושים סק"ט, שארית יהודה סקי"א וסקק"ב, יד יהודה פיה"ק סקט"ו וסקקי"ד, ועוד אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקמ"ה וסקרפ"ה וסי' קה סקי"ד ובכה"ח סקל"ג וסי' קה סק"ג). והפר"ח (סקי"א וסקנ"ז ובארוכה בסי' קה סק"א) נחלק על הש"ך, וכתב שהיתר שנשרה מעל"ע בכלי איסור נאסר בדיעבד (כדעת האו"ה), כיון שאין הטעם נעשה פגום אלא אחר מעל"ע, והכבישה היא בסוף מעל"ע (קודם שהספיק הטעם להיפגם). וכתב הפמ"ג (שפ"ד סק"י) דהיינו דוקא אם שרו בתוכו את ההיתר מיד עם סילוק האיסור ולא נשתהה בינתיים, אבל אם נשתהה מותר, כיון שהטעם הבלוע בכלי נעשה נטל"פ קודם שנמלא מעל"ע לשרי'. וכעין זה כתב המג"א (סי' תמז סקט"ז) לאסור אף בדיעבד, וכתב דהיינו משום שהפגימה והבליעה באין כאחד. ועפ"ז כתב דהיינו דוקא אם נתנו את ההיתר לתוכו מיד כשפינו ממנו את האיסור (וכדברי הפמ"ג בדעת הפר"ח). וכ"כ העו"ש (שם סק"ח), וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת וכה"ח שם). ובכו"פ (סי' קה פלתי סק"ה ובמטה יהונתן לרמ"א כאן) כתב דהתחלת הבליעה היא משך זמן קודם סוף המעל"ע, אלא דלא חשיב טעם כדי לאסור עד סוף המעל"ע, והשתא בנדו"ד כיון שרוב הבליעה היתה כשהי' הטעם משובח אסור אף בדיעבד. ועפ"ז נמצא שאף אם לא נתנו את ההיתר לתוכו אלא משך זמן לאחר שפינו ממנו את האיסור נאסר ההיתר (דלא כהמג"א והפמ"ג בדעת הפר"ח). וכעין זה כתב בבאה"ט (סי' קה סק"א במוסגר) בשם מ' יעקב מלובלין ובה"י. ובכה"ח (סי' קה שם) הכריע דאין להתיר אלא בהפ"מ. הרי לנו ד' דעות למעשה בענין היתר שנשרה מעל"ע בכלי איסור: א) דעת הש"ך והט"ז להתיר, ב) דעת המג"א והפר"ח שאם נתנו את ההיתר לתוכו מיד כשפינו את האיסור אסור ואם לאו מותר, ג) דעת הכו"פ שאף אם נתנו את ההיתר לתוכו משך זמן אח"כ אסור, ד) הכרעת כה"ח דאין להתיר אלא בהפ"מ. וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף כח, בדין מיני מלוחים השרויים במים קודם הפסח): אפי לו אם הי' הכלי ב ן יומו בשעה שכבשוהו לתוכו מותר לאכלו בפסח, שהרי לא נפלט החמץ מהכלי לתוכו עד סוף מעל"ע משעה שנכבש, וברגע ההיא שבסוף המעת לעת כבר יש יותר ממעת לעת משעה שנבלע החמץ לתוך הכלי, וכבר נפגם טעמו. ובמ"מ מצויין לש"ך (סי' קה שם) ולח"י. ולקמן גבי מי דבש של פסח (סי' תנא סעיף סג): אבל אם הכניסו לתוך חבית של שכר שלא הוגעלה כלל, רק שהדיחה היטב תחלה מן השמרים הדבוקים בדפנותי' ושולי', אפילו שהה בתוכה כמה ימים מותר לשתותו בפסח (אפילו היתה החבית) ב ת יומה מבליעת השכר, שהרי בשעה זו שהמי דבש בולע טעם השכר מן החבית, דהיינו בסוף מעל"ע אחר כניסתו לתוכה, אזי ברגע ההוא יש יותר ממעל"ע לבליעת השכר בתוך החבית, וכבר נפגם בלוע זה. ונמצא דעת רבנו כדעת הש"ך והט"ז, שהיתר שנשרה בכלי איסור מעל"ע לא נאסר בדיעבד, ודלא כהפר"ח והמג"א והכו"פ.