סעיף ג

הערות

1. 32. סעיף ג מדברי רמ"א כאן מוכח דלא חיישינן שנבלע הדם כלל, דהבהוב כזה שמעבירו הנה והנה אינו מבליע כלל. ואפילו בדם בעין כתב הרמ"א (לקמן סעיף ה) דאם לא הדיח בית השחיטה קודם חריכה אינו נאסר, אלא שלכתחילה צריך להדיח. ואפי' לכתחילה כתב הש"ך (סקי"א) דבהבהוב ע"ג קש ותבן מותר בלא הדחה. וא"כ מ"ש רמ"א לקמן (סעיף ט) דבלא הדיח בית השחיטה צריך ליטול או לקלוף מקום הדם, ע"כ דקאי אמליגה ברמץ לחודה (אף שהמחבר שם כרך יחד מליגה ברמץ והבהוב באור), דבהבהוב באור כתב דשרי לגמרי. וכן משמע מדברי הש"ך (שם), וכן הבין הפמ"ג (שפ"ד סקי"א). והאחרונים הסכימו לדעת הרמ"א והש"ך שהבהוב מותר עכ"פ כשמעבירו הנה והנה (פר"ח סק"ה שנדפס על הגליון, כרתי סק"ג ופלתי סק"א, פמ"ג שם, דרכ"ת סקי"ב, כה"ח סק"י וסקכ"א). וכתב רבנו (או"ח סי' תסז סעיף סא): אם נמצאת חטה או שעורה בקועה בפסח בזפק העוף לאחר שהבהבו אותו באור להסיר נוצת העוף מותר, שהרי החטה אינה אוסרת אפילו בצלי ממש יותר מכדי קליפה, וכאן הזפק הוא הקליפה שמסירין ומשליכין אותו. ואפילו אם העוף שמן אין להחמיר בו יותר מכדי קליפה, כי ההבהוב אינו דומה כלל לצלי הואיל ואינו מהבהבו הרבה במקום אחד אלא מעבירו תמיד הנה והנה, כמו שיתבאר בי"ד סימן ס"ח.
2. 33. הרי שכתב רבנו חילוק הרמ"א בין צלי להבהוב, וכן מוכח מדבריו דס"ל לדין הרמ"א שמותר להבהב עופות באור (שהרי באופן זה מיירי רבנו). ועכ"ז כתב דדוקא יותר מכ"ק אין להחמיר, הא כ"ק מחמרינן גבי חמץ (והזפק הוא הקליפה). ומקורו במג"א (שם סקל"ז), וכ"כ הט"ז (שם סקכ"א). וגם מדבריהם משמע דכ"ק מיהא אסור גם בהבהוב (אף שלא כתבו כן בפירוש). ודעת הב"ח להחמיר לאסור כולה, וכ"כ הפר"ח שם שע"פ מה שנוהגים לסבב התרנגולת כשמהבהבין אותה נאסרה כל התרנגולת. ובדיעבד כשבישל בלא קליפה (כגון בנמצא חוץ לזפק), הביא הח"י (סקנ"ד) דעת הא"ז לאסור באכילה ולהתיר בהנאה, וכתב ששאר אחרונים מסכימים להתיר (ראה במ"ב שם שעה"צ סקקמ"ט שהח"י מיירי בנמצא חוץ לזפק, ולפנינו חסר איזה תיבות). וכן דעת העו"ש (שם סקי"ז) והפמ"ג (שם א"א סקל"ז) להתיר. ועפ"ז משמע דהא דבעינן קליפה לכתחילה הוא רק משום חומרא דחמץ בפסח, ולהכי בדיעבד גם בחמץ בפסח מותר (וכהדין כאן באיסור דם שאינו אוסר אפי' כ"ק). ואולי יש לדייק כן מלשון רבנו "אין להחמיר בו יותר מכ"ק" (ולא כתב בפירוש שאסור כ"ק), דמשמע שהוא רק משום חומרא דחמץ בפסח (ועאכו"כ שיש לחלק בין חמץ בפסח לאיסור דם לדעת הפר"ח, דהכא כתב כדעת הש"ך שמותר כיון שמעבירו הנה והנה, ושם כתב מאותו טעם גופי' שנאסרה כל התרנגולת). והנה בפמ"ג (שם) הקשה מדברי המג"א (סי' תסה סק"ה) שאם הבהבו העופות בקשין וידוע שהי' בהן דגן מחומץ אסורין העופות, ומשמע שאסור כולו ולא רק כ"ק. ובסי' תסה (מש"ז סק"ג) כתב ליישב, שטעם האיסור שם הוא משום זיעת החטה שבעשן העולה, שזיעה זו היא רותחת מהאש ממש ולהכי נבלעת בהעוף (וזה שהעוף עצמו אינו מתחמם אלא בהבהוב אינו מעלה ולא מוריד, שהרי הזיעה עצמה רותחת היא), משא"כ בזפק שאין שם זיעה רותחת, אלא שהחטה והעוף נתחממו ע"י ההבהוב, אמרינן שאין בחימום זה כדי שתפליט החטה להעוף (כן נראה בכוונת דבריו). ואמנם כמה מהאחרונים בסי' תסה (א"ר סק"ד, חמד משה סק"א, בית מאיר, מקו"ח ביאורים סק"ב, הובאו כולם במ"ב שעה"צ סקי"א, וכן הכריע המ"ב עצמו בסקי"ב) נחלקו שם על המג"א וכתבו שבדיעבד מותר לגמרי. אמנם רבנו (סי' תסה סעיף ו) פסק בזה כהמג"א שאסור, ומשמע מלשונו שאסורין כל העופות, וא"כ צ"ל לכאורה דס"ל כתירוץ הפמ"ג.