סעיף ג

הערות

1. 27. סעיף ג א-ג . הט"ז והש"ך נחלקו בכמה ענינים בדברי רמ"א אלו: א) הש"ך (סק"ו) כתב שחומרת הרמ"א שייכת כאן בדין שובר מפרקת, וטעמו משום דחייש לשיטת רש"י ובעל העיטור דמליחה נמי לא מהניא, וס"ל דע"י חתיכה מהני לכו"ע. והט"ז (סק"ב) כתב שדברי רמ"א אלו אינם שייכים לכאן אלא לס"ד (בדין נצרר הדם), ולא בא רמ"א לחוש לדעת רש"י ובעל העיטור, ולא נחלק על המחבר אלא בדין זהירות לכתחילה שלא לשבור. ב) הט"ז (סק"ב) והש"ך (סק"ט) הקשו שניהם על דברי הרמ"א בענין זהירות לכתחילה, מדברי עצמו שכתב לעיל (סי' כג סעיף ה): אם לאחר ששחט רוב שנים שוהה הבהמה או העוף למות, יכנו על ראשו להמיתו ולא יחזור וישחוט. ומקורו ברש"י (חולין לב ע"א ד"ה תיקו), שכתב: ונראה דהשוחט רוב סימנין והשליך מידו והעוף שוהה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה, דמוטב שיכה על הצואר בסכין או ימתין עד שימות. וכן הקשה הדרישה (כאן סק"ד), ובאמת כבר העיר ע"ז הרמ"א גופי' בד"מ (סק"ג). והש"ך כתב לחלק בין הכאה על הראש לשאר קירוב מיתה, דבהכאה על הראש אפשר דאין הדמים נגררין כ"כ אחר הראש, ולהכי שרי. והט"ז כתב דאין לחלק ביניהם, והעמיד דברי הרמ"א בסי' כג כששהה זמן רב ועדיין חי וכבר יצא הדם. וכ"כ הדרישה (שם) דאין לחלק בין הכאה על הראש לשאר קירוב מיתה, ובתירוץ הקושיא כתב דהרמ"א לא בא התם להשמיענו אלא דמוטב שיכנה משישחוט פעם אחרת (דה"ל שהי'), אבל אה"נ דלכתחילה אסור.
2. 28. ג) הט"ז (שם) כתב דלדעת רש"י אין האיסור אלא בשבירת המפרקת ולא בשאר דברים, ולכן לדעת רש"י לק"מ מההיתר להכות בראש (שמקורו ברש"י עצמו). ומדברי הש"ך (שלדבריו מיירי הרמ"א לדעת רש"י) משמע שגם לדעת רש"י אסור גם בשאר קירוב מיתה, מלבד בהכאה על הראש (וכן הבין דבריו ביד יהודה כאן פיה"א סקי"ב). וכתב רבנו (יו"ד סי' כג סקי"ז) על דברי הרמ"א שם: כן כתב רש"י, וסיים בספר התרומה ובלבד שלא ישבר המפרקת, עכ"ל. פירוש, משום דאמרינן בגמרא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפש' מבליע דם באברים כדלקמן סי' ס"ז. ולגירסת רש"י שם בגמרא אסור אפי' לקדרה ואפי' על ידי חתיכה ומליחה, וס"ל לרש"י דהיינו דוקא בשובר המפרקת, ולא בשאר קירוב מיתה כמו בהכאה על הראש וכה"ג. אבל י"א דהוא הדין ע"י שאר קירוב מיתה אין כל הדם יוצא ונבלע באברים, אלא דסבירא להו דאע"ג דנבלע באברים אין אסור אלא לאכול הבשר חי בלא מליחה, וכגירסת הרי"ף וסייעתו בגמרא. וכן פסק הש"ע לקמן סימן ס"ז. והלכך אין איסור גמור מדינא בין בשבירת המפרקת בין בשאר קירוב מיתה אם אינו רוצה לאכול הבשר חי, אלא זהירות לכתחילה מאחר שמבליע הדם באברים. והביא רמ"א דעת י"א אלו לקמן שם לענין זהירות לכתחילה, בין בשבירת המפרקת בין בשאר קירוב מיתה כגון לתחוב הסכין בלבה כמבואר שם. וה"ה להכאה על הראש וכה"ג, דאין לחלק ביניהם כלל, כמבואר בד"מ וכן דעת הט"ז והדרישה שם בזה, דלא כהש"ך שם. ומ"מ לענין מעשה ראוי לחוש לגירסת רש"י לכתחילה בשבירת המפרקת, דסבירא לי' דאפילו חתיכה ומליחה לא מתירו לקדרה. ונמצא שדעת רבנו כדעת הט"ז בכל ג' ענינים אלו: מדברי רבנו מוכח שחומרת הרמ"א אינה שייכת לכאן, שהרי כתב שהרמ"א לא נחלק אלא לענין זהירות לכתחילה; כתב להדיא כהט"ז דאין לחלק בין הכאה על הראש לשאר קירוב מיתה; וכתב להדיא דלדעת רש"י אין האיסור אלא בשבירת מפרקת בלבד ולא בשאר דברים.
3. 29. והנה, לכאורה הטעם שהביא רבנו המחלוקות דרש"י והחולקים עליו (אי מליחה מהני, ואם האיסור רק בשבירת המפרקת) הוא כדי לתווך את דברי הרמ"א שם (שמקורם ברש"י) שם עם דבריו כאן, ולכן מבאר דממ"נ ל"ק, דלדעת רש"י האיסור הוא רק בשבירת המפרקת, ולדעת הרמ"א אינו אלא זהירות לכתחילה. וא"כ נמצא שדעתו כהדרישה, דאה"נ דלכתחילה אסור, ולא בא הרמ"א בסי' כג אלא לומר דעדיף טפי שיכנה משיחזור וישחוט, ולא ס"ל כתירוץ הט"ז דהתם מיירי ביצא כבר כל דמה (וכן הבין דעת רבנו בדרכ"ת סי' כג סקע"ו). ועפ"ז נמצא, דהש"ך ורבנו אזדו לטעמייהו בכל ג' מחלוקות הנ"ל: כיון שהש"ך מקיים הגרסא שלפנינו, שחומרת הרמ"א נאמרה בשבירת מפרקת, הוצרך לומר דמיירי לדעת רש"י ובעל העיטור (דאל"כ אין מקום לחומרא זו להצריך חתיכה ומליחה), והוצרך לומר דחתיכה מהני גם לדעתם, שהרי הרמ"א התיר בחתיכה (וכנראה נראה לו דוחק להעמיד דברי רמ"א כדעת הרמב"ם לבד, כדעת הפר"ח כאן סק"ז). ומכיון שהעמיד תחילת דברי רמ"א אליבייהו, הוצרך להעמיד כך גם המשך דברי הרמ"א בענין זהירות לכתחילה, וממילא הוצרך לומר שגם לדעת רש"י (שהוא המתיר בהכאה על הראש) אסור גם בשאר קירוב מיתה ולא רק בשבירת מפרקת (שהרי רמ"א אוסר בכולם, ולדעת הש"ך אזיל הרמ"א בשיטת רש"י). ומכיון שכן, לא הי' יכול לתרץ את הקושיא מסי' כג כתירוץ רבנו, לא כתירוצו בדברי רש"י (שלרש"י האיסור הוא רק בשבירת מפרקת), ולא כתירוצו בדברי רמ"א (שאינו אלא זהירות לכתחילה), והוצרך לחלק בין הכאה על הראש לשאר קירוב מיתה. משא"כ רבנו, שלדעתו חומרת הרמ"א שייכת לסעיף ד, לא הוצרך לפרש דלדעת הרמ"א חיישינן לדעת רש"י ובעל העיטור כלל, ולכן פירש שלדעת רש"י האיסור אינו אלא בשבירת המפרקת, ועי"ז לא יקשה מדברי רש"י שיכול להכותה על ראשה (ולכן גם פירש דעתם כפשט הדברים דחתיכה ומליחה נמי לא מהני ולא כהש"ך, וכן דעת הפר"ח כאן סק"ז והפלתי סק"ב). וכן לא יקשה מדברי הרמ"א, כיון שלדעתו אין כאן אלא זהירות לכתחילה. ולכן לא הוצרך רבנו לתירוץ הש"ך לחלק בין הכאה על הראש לשאר קירוב מיתה.
4. 30. אלא שבדברי הט"ז גופי' אין לומר כן, שהרי הט"ז לא כתב כתירוץ הדרישה בדברי הרמ"א (שאין כאן אלא זהירות לכתחילה, ובסי' כג לא בא אלא לומר דעדיף טפי שיכנה משיחזור וישחוט), וכנראה הטעם משום דמשמע לי' מדברי הרמ"א בסי' כג דמותר להכותה לכתחילה (ולא רק דעדיף טפי משיחזור וישחוט). ושוב צ"ע הטעם שלא כתב כתירוץ הש"ך (לחלק בין הכאה על הראש לשאר קירובי מיתה). וי"ל טעמו, דהנה ביד יהודה (פיה"א סקי"ב) כתב שב' המחלוקות (אי מליחה מהני, ואם האיסור הוא רק בשבירת המפרקת) תלויות זב"ז (ואולי יש לדייק כן גם מדברי רבנו שעירבן יחד), ע"פ דברי רש"י שהאיסור בשבירת המפרקת הוא משום שמחמת יסורי השבירה נבלע הדם באברים, דדוקא לדעת רש"י שהאיסור הוא מחמת יסורי השבירה שמבליעים הדם שייך לומר שהדם נבלע ואינו יוצא אפי' ע"י מליחה, אבל לדעת החולקים שהאיסור הוא בכל קירוב מיתה, ונמצא שהאיסור אינו מטעם שהיסורים מבליעים הדם אלא משום שננער לצאת ולא יצא (שהוא בשוה בכל קירובי מיתה), הרי ע"י מליחה יוצא. וגם לדעת הש"ך דס"ל בדעת רש"י שהאיסור הוא גם בשאר קירובי מיתה, הרי הטעם הוא משום היסורים שבקירוב המיתה, כמ"ש רש"י עצמו (ולא משום שננער לצאת ולא יצא), ולהכי מליחה לא מהני, אלא דס"ל שהיסורים אינם רק בשבירת מפרקת אלא גם בשאר קירובי מיתה. ולכן לדעתו אפשר לחלק בין הכאה על הראש לשאר קירובי מיתה, שבהכאה על הראש אין כ"כ יסורים ואינו מבליע הדם (ונמצא שמפרש דברי רש"י שהאיסור הוא בשבירת מפרקת, שהוא בשבירת מפרקת וכל דכוותי'). משא"כ לדעת הט"ז דס"ל שהרמ"א לא אזיל בשיטת רש"י, ולדידי' מליחה מהני, נמצא דלא ס"ל הסברא דיסורים מבליעים הדם באברים, אלא שהאיסור הוא משום שננער לצאת ולא יצא. וכיון שסברא זו היא בשוה בכל קירובי מיתה, הרי שא"א לחלק בזה כחילוק הש"ך בין הכאה על הראש לשאר קירובי מיתה, ולכן הוצרך לתירוץ אחר (דבסי' כג מיירי שיצא כבר כל דמה). ד-ה . כתב רבנו בסיום דבריו (שהובאו לעיל אות א-ג): ומ"מ לענין מעשה ראוי לחוש לגירסת רש"י לכתחלה בשבירת המפרקת, דסבירא לי' דאפילו חתיכה ומליחה לא מתירו לקדרה. ומוכח ש"לכתחילה" כאן אין פירושו כמו "לכתחילה" בדברי הרמ"א (שלכתחילה אין לשבור המפרקת), שהרי גם הרמ"א כתב שיש ליזהר ומה חידש רבנו, אלא הכוונה שאף לאחר שנעשה יש ליזהר לכתחילה שלא להתירו בחתיכה ומליחה, ורק אם נתבשל כבר בחתיכה ומליחה כבר מותר, ודלא כהכרעת השו"ע (וגם בתורת יקותיאל כאן סק"ב נוטה לדעת רש"י, אלא שלמסקנא כתב שיש להחמיר שלא לשבור המפרקת אפי' לאכול ע"י מליחה, ואין הכרע בדבריו אם כבר שבר אם אפשר להתירו). ולכאורה משמע מכאן שבצלי מותר אפי' למאי דחיישינן לדעת רש"י ובעל העיטור (וגם זה דלא כהש"ך), דאם נפרש דגם לצלי אסור, הרי שבשר זה אין לו תקנה, וכל דבר שאין לו תקנה דינו כדיעבד (רמ"א אהע"ז סי' קסט סי"ב ועוד, וראה אנצ"ת ערך דיעבד, ח"ז ע' תטו-ז). ומצינו סברא זו להדיא בש"ך (סי' עו סק"ט) גבי בשר שמלחו בלא הדחה תחלה, דאם אתה אוסרו לצלי נמצא דלית לי' תקנתא והוי כדיעבד. אלא ודאי הא דאסור לכתחילה הוא משום שיש לו תקנה בצלי, ורק בדיעבד אם נתבשל כבר לאחר חתיכה ומליחה מותר (וה"ה לאחר מליחה לחודה, שהרי לדעת רבנו אין חילוק בין מליחה לחתיכה ומליחה, שבשניהם לרש"י אסור ולהחולקים מותר). ויתרה מזו י"ל, דגם לדעת רש"י גופי' בצלי מותר (ולא רק למאי דחיישינן לדעתו), דאם לדעת רש"י גופי' הי' אסור בצלי, הרי שלדעת רש"י בשר זה אין לו תקנה, וכיון שאין אנו חוששין לדעת רש"י אלא לכתחילה, הי' לנו להתיר לצלי ולקדרה כאחד (כנ"ל שכל שאין לו תקנה דינו כדיעבד). וכיון שרבנו מחלק בין צלי לקדרה, משמע שכן הוא לדעת רש"י גופי'. ואולי יש מקום לדייק כן גם מדברי רבנו, שהזכיר רק איסור לקדרה ולא הזכיר צלי כלל.
5. 31. ומצינו סברה זו בב"ח (כאן ד"ה ומ"ש בשם ב"ה), שבדברי רש"י י"ל דלצלי מותר, אלא שכתב דלהכי הביא הטור דברי בעל העיטור שאסר אפי' בצלי. ותמה עליו בפי' שער החדש על העיטור (שער ראשון אות סד), שגם בעיטור לא נזכר כלל צלי. אלא שהביא שם מדברי הר"ן (חולין מה ע"ב ברי"ף, ד"ה ואיבעיא) שלדעת רש"י אסור גם לצלי, וכן הביא הפר"ח (סק"ז) מדברי הרשב"א בת"ה (דף כח). ועצ"ע.