סי' תקצ"א ס"ב ואילך

סי' תקצ"א ס"ב ואילך

אע"פ שבשאר ימות השנה אין הש"ץ מוציא בתפלתו אלא את מי שאינו בקי וכו ', במוסף של ר"ה אף הבקי יוצא בתפלת הש"ץ, לפי שהן ברכות ארוכות ו כו '. ומי שהוא אנוס ואינו יכול לבוא לבית הכנסת, כגון עם שבשדות וזקן וחולה, פוטר הש"ץ אע"פ שלא שמע ממנו התפלה וכו '. אעפ"כ מוטב שיתפלל כל אחד ואחד בעצמו, כי מי שירצה לצאת בתפלת הש"ץ צריך שיכוין לכל מה שאומר ש"ץ, ואם חיסר אפילו תיבה א חת שלא שמע אותה מהש"ץ לא יצא .

א. במ"מ מצויין למקור הדברים בטור כאן וז"ל: מי שירצה לצאת בתפלת שליח ציבור צריך שיכוין לכל מה שאומר שליח ציבור ואם חסר אפלו מלה אחת שלא כיוון לה לא יצא, עכ"ל. וכ"כ בלבוש כאן ס"א ובשלטי הגבורים סוף ר"ה.

והדברים צ"ע, דלכאורה לית מאן דפליג שאין חסרון תיבה א' מעכב המתפלל מלצאת י"ח, ולא אמרו שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא אלא כשמשנה בפתיחתן או בחתימתן, או בכמה ענינים שפרטו חכמים כגון ברית ותורה ומלכות בברהמ"ז וכה"ג, אבל שאר הנוסח אינו מעכב, ואפי' שינה ודילג הרבה באמצע ברכות הארוכות יצא, כמ"ש הרשב"א פ"ק דברכות (י"א ע"א ד"ה אחת), והביא רבנו דבריו לעיל ריש סי' ס"ח ובסי' קפ"ז ס"ד. וא"כ אמאי לא יצא הכא אם חיסר תיבה א' שלא שמע אותה מהש"ץ, הא קיי"ל שומע כעונה לכל דבר, ולא גרע מהמתפלל עצמו שאם חיסר אפי' כמה תיבות יצא.

וכעין זה הקשה המ"ב בביה"ל סי' נ"ט ס"ד על מ"ש בטור וב"י שם בשם תשובת הרא"ש לענין ברכות ק"ש שאם לא אמרן ושמע מהש"ץ יצא, אבל אם היה מכוון לדברי הש"ץ ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים הפסיד הברכה כי הפסיק באמצעיתה, וכתב המ"ב שדבריהם צע"ג, דהא קיי"ל שומע כעונה, וא"כ אף אם נחשוב מה שבאמצע פנה לבו לדברים אחרים כאילו דילג באמצע, אין בכך כלום, מאחר שכיון לבו בתחלה ובסוף ושאר הנוסח אינו מעכב.

ואמנם בסי' קפ"ג ס"י לענין שמיעת ברהמ"ז מהמברך בזימון כתב רבנו וז"ל: וגם לכל אדם נכון שיאמר בלחש מלה במלה עם המברך וכו', שאין כל אדם יכול לכוין לשמוע כל תיבה ותיבה מפי המברך, ואם באמצע יפנה לבבו ולא ישמע איזו תיבה המעכבת לא יצא, עכ"ל (ובט"ז שם סק"ו השוה דין בהמ"ז לתשובת הרא"ש דלעיל, וצ"ע). הרי שדוקא בתיבות המעכבות אנו אומרים שאם לא שמע לא יצא. ודוחק לומר שגם כאן כוונת רבנו לתיבה המעכבת דוקא, דלשון "אם חיסר אפילו תיבה אחת" משמע תיבה כל דהו.

ב. ונראה לבאר בטעם הדבר בהקדם ביאור שיטת רבנו בגדר חזרת הש"ץ בכלל, דהנה ז"ל רבנו בריש סי' קכ"ד: לאחר שסיימו הצבור תפלתם יחזור ש"ץ התפלה בקול רם, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל ישמע כל התפלה מהש"ץ ויוצא וכו'. וצריך אותו שיוצא בתפלת ש"ץ לכוין לכל מה שאומר ש"ץ מראש עד סוף וכו', לא יאמר ברוך הוא וברוך שמו, שאין אומרים ברוך הוא וברוך שמו אלא כשעומדים במקום שמותר להפסיק שם וכו'. וכן בכל מקום ששומע ברכה ומתכוין לצאת י"ח בשמיעתו, כגון קידוש והבדלה וברכת הפירות והמצוות, לא יענה ברוך הוא וברוך שמו, שהרי שומע כעונה, ואסור להפסיק באמצע הברכה, עכ"ל.

ולכאורה צ"ע מה שהזכיר טעמא דשומע כעונה רק לענין קידוש והבדלה וברכת הפירות והמצוות (וכן לקמן ס"ז לענין שאר העם השומעים חזרת הש"ץ ואינם יוצאים י"ח בתפלתו), אבל לענין היחיד היוצא י"ח בתפלת הש"ץ לא הזכיר טעמא דשומע כעונה, אלא כתב בסתמא שמי שאינו יודע להתפלל שומע מן הש"ץ ויוצא. וכן בסי' נ"ט ס"ד לענין שמיעת ברכות ק"ש מהש"ץ לא הזכיר טעמא דשומע כעונה כלל.

ומש"ה נראה בדעת רבנו דהא דהש"ץ מוציא י"ח את מי שאינו בקי אינו מטעם שומע כעונה, וכמה ראיות לדבר:

חדא, דאי מטעמא דשומע כעונה היה אף היחיד מוציא את חבירו, ואילו לענין תפלה אף מי שאינו בקי אינו יוצא ידי חובתו אא"כ שמע מן הש"ץ בציבור, דהיינו כשתשעה שומעים ומכוונים לברכת הש"ץ ועונים אמן אחריו, אבל היחיד אינו מוציא את שאינו בקי ידי חובתו, כמ"ש רבנו בסי' קכ"ד ס"א וס"ו ובסי' תקצ"ד ס"א. ובטעם הדבר כתב רבנו בסי' תקצ"ד שם, שהתפלה אינה כשאר ברכות שאדם יוצא י"ח בשמיעה ועניית אמן, אבל בתפלה צריך כל אחד ואחד לבקש רחמים, ואין נכון לבקש ע"י שליח אא"כ הוא שליח ציבור (ולא הזכיר הטעם שהביא הב"י בסי' קכ"ד ממהרי"ץ גיאת דאין היחיד מוציא י"ח לפי שמתפלל בלחש ואין לו רשות להשמיע קולו ולהוציא אחרים עד שירד לפני התיבה). הרי שלדעת רבנו אין התפלה כשאר ברכות דאמרינן בהו שומע כעונה, אלא בתפלה בעינן שיבקש רחמים בעצמו דוקא ולא ע"י שישמע מאחר. והוא הדין לענין ברכות השחר וברכות ק"ש, דאע"ג דלא שייך בהו האי טעמא דאין נכון לבקש רחמים ע"י שליח, מ"מ כתב רבנו בסי' נ"ט ס"ד שאין היחיד מוציא בהם את חבירו ידי חובתו כיון שהן ברכות שבח והודאה ונתקנו לאמרם בפיו דוקא או שישמע ברוב עם.

ועוד ראי' לדבר מהא דהש"ץ מוציא (עכ"פ בר"ה ²⁰⁷ ) גם עם שבשדות דאניסי אע"ג דאינם באים לביהכ"נ כלל, כסוגיית הגמ' סוף ר"ה וכפסק רבנו כאן, ואי משום שומע כעונה מאי שייטיה התם. ובחזו"א (או"ח סי"ט) הכריח מזה דלא רמו רבנן חיוב תפלה על כל יחיד, רק כל עדה מחויבים לברור מביניהם עשרה, וירד ש"ץ ויתפלל בעשרה ויפטור את כולם. אבל לא משמע כן כלל בגמ' שם ובדברי הפוסקים, אלא משמע דלכו"ע הכל מחוייבים בתפלה, אלא שהש"ץ מוציאם ידי חובתם. ובאמת הרמב"ם פ"ח מהל' תפלה ה"ט לא הזכיר הך דעם שבשדות, כמו שהרגישו בכס"מ ובלח"מ שם (וכן בב"י כאן) ע"ש, וי"ל דהיינו משום דס"ל דמה שהש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתם הוא מטעם שומע כעונה (וכדמשמע מלשונו "בשעה שהוא מתפלל והם שומעין ועונין אמן וכו' הרי הן כמתפללין"), ולהכי ס"ל דאפילו עם שבשדות אין יוצאין בתפילת הש"ץ אא"כ שמעו בביהכ"נ (כפירוש שהובא בתוס' ר"ה שם ד"ה כך). אבל לדידן דלא קיי"ל כוותיה וסבירא לן דהש"ץ מוציא עם שבשדות ושאר אנוסים אף שלא שמעו תפלתו, עכצ"ל שאינו מטעם שומע כעונה כנ"ל.

ג. ועל יסוד כל הנ"ל נראה לומר בשיטת רבנו, דהא דש"ץ מוציא י"ח את מי שאינו בקי (וה"ה עם שבשדות) אינו מטעם שומע כעונה, אלא מדין תפלת ציבור, דתפלת הציבור כוללת את כל היחידים, והו"ל כאילו התפלל היחיד עצמו מאחר שהוא כלול בתוך הציבור ²⁰⁸ . וכעין הא דאשכחן במתני' גבי מוספין (ברכות ל' ע"א), ראב"ע אומר אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר וכו' ר"י אומר משמו כל מקום שיש חבר עיר יחיד פטור מתפלת המוספין, ופריך בגמ' ר"י היינו ת"ק, ומשני איכא בינייהו יחיד שלא בחבר עיר, ת"ק סבר פטור ור' יהודה סבר חייב. והיינו דלר"י מעיקרא דדינא אף היחיד מחוייב בתפלת המוספין, אלא שנפטר ויוצא י"ח ע"י תפלת הציבור ²⁰⁹ . וזהו ביאור מ"ש רבנו בסי' תקצ"ד שם דאע"ג דאין אדם יוצא י"ח תפלה ע"י שמיעה מחבירו לפי שבקשת רחמים היא ואין נכון לבקש ע"י שליח, מ"מ יוצא י"ח ע"י תפלת שליח ציבור, כי תפלת ש"ץ לא חשיבא תפלה ע"י שליח, אלא הוי כאילו הוא עצמו מתפלל מאחר שהיחידים נכללים בתפלת הציבור.

והא דבסתמא כשאינו אנוס אינו נכלל בתפלת הציבור בדרך ממילא כשיושב בביתו, אלא צריך לבוא לביהכ"נ לשמוע הברכות מהש"ץ, היינו לפי שתקנו חכמים דהיכא דאפשר לו צריך לשתף עצמו בתפילת הציבור ע"י ששומע ומכוון, ובלאו הכי אינו יוצא י"ח, אבל אין זה מטעם שומע כעונה.

ומעתה יתבאר היטב פס"ד הטור ורבנו שאם חיסר אפי' תיבה אחת לא יצא, דאף אם תיבה זו אינה מעיקר הברכה, מ"מ כיון שלא כיוון למה שאמר הש"ץ הרי נפסק שיתופו בתפלת הציבור, ושוב אינו יוצא י"ח כנ"ל ²¹⁰ . וזהו גם מ"ש בתשובת הרא"ש הנ"ל לענין ברכות ק"ש דאם באמצע הברכה פנה לבו לדברים אחרים הוי הפסק, והיינו דהא דאינו יוצא לאו משום חסרון התיבה, דזה אינו מעכב כלל כנ"ל, אלא מטעם הפסק, שע"י שפנה לבו לדברים אחרים הפסיק שיתופו עם הציבור. ומה"ט העתיק הב"י דברי הרא"ש אלו גם בסי' תקצ"א לענין תפלה, דחד טעמא הוא.

אלא דצ"ע בכל יסוד זה מלשון רבנו בתניא בקו"א ד"ה הנה לא טובה השמועה, וז"ל שם: ואף גם מי שהשעה דחוקה לו ביותר וא"א לו בשום אופן להמתין עד אחר עניית קדושה של חזרת הש"ץ וכו', הש"ץ מוציאו ידי חובתו אף שלא שמע כאילו שמע שהוא כעונה ממש, וכדאיתא בגמרא גבי עם שבשדות דאניסי ויוצאים ידי חובת תפלת שמו"ע עצמה בחזרת הש"ץ כאלו שמעו ממש, עכ"ל. ומשמע מלשונו דהא דהש"ץ מוציא עם שבשדות ידי חובתם הוא משום שומע כעונה, אלא דעם שבשדות הוי כאילו שמעו ממש, וצ"ע ²¹¹ .