שם ס"ט ואילך

שם ס"ט ואילך

אסור ליתן לתינוק חגב חי טמא לשחוק בו, שמא ימות ויאכלנו, ונמצא מאכילו איסור בידים כיון שהוא נתן לו האיסור, וכל שכן דבר האסור הראוי לאכלו כך וכו ' . וכל זה באיסורי מאכלות, ואפילו הוא איסור שהזמן גורם.

כוונתו בזה לאפוקי ממ"ש המג"א בסי' רס"ט (וכ"פ רבנו שם ס"ג ⁹⁸ ) לחלק בין דבר שאסור מחמת עצמו ובין איסור שהזמן גורם, שדוקא איסור מחמת עצמו אסור ליתן לתינוק, אבל איסור שהזמן גורם מותר אפילו להאכילו בידים (ובמ"מ וציונים נדחק בזה). ועיין ג"כ סי' ת"נ סכ"ה דשרי לישראל גדול להאכיל תינוק חמץ בפסח אם הוא חולה קצת וצריך לכך (אי לאו דחיישינן שמא ישכח הגדול ויאכל מהחמץ בעצמו), ודלא כמ"ש כאן שרק ע"י נכרי מותר, והיינו משום דמיירי באיסור שהזמן גורם, עיי"ש.