שם סי"א

שם סי"א

מותר לערות מכלי שני שהיד ס ולדת בו על כל דבר יבש שלא נתבשל , ח וץ ממין דג שנקרא קוליי ס האספנין , ו מליח הישן דהיינו בשר או דג מלוח של שנה שעברה , שאלו אינם צריכים בישול אלא מע ט, ועירוי זה היא גמר מלאכת בישולן וחייב עליו משום מבשל וכו '. וכן כל דבר קשה שלא נתבשל שאינו ראוי לאכילה כי אם על ידי שר יה או הדחה בחמין , אם שרה אותו אפילו בכלי שני או הדיחו אפילו בעירוי מכלי שני ונעשה ראוי חייב משום מבשל . וכן כל דבר שאינו מבושל שהוא מלוח הרבה ואינו ראוי לאכילה כי אם על ידי שר יה או הדחה בחמין , אם שרה או הדיח בחמין חייב . אבל מותר לשרותו ולהדיחו בצוננין ואפילו נעשה ראוי על ידי כך , שכל דבר שאינו אוכל מותר לעשותו אוכל בשבת כמו שיתבאר בסי' שכ"ד .

לכאורה יש כאן סתירה במשמעות דברי רבנו, דברישא כתב דאם אינו ראוי לאכילה כי אם ע"י שריה או הדחה בחמין חייב, ומשמע דאם ראוי לאכילה גם ע"י הדחה בצוננין מותר להדיחו אף בחמין (כדעת הדרישה סוסק"ד) ⁷⁹ , אבל מסיפא משמע דדוקא בצוננין מותר להדיח ולא בחמין, שהרי כתב שבצוננין מותר אפילו נעשה ראוי ע"י כך, ולא כתב גדולה מזו דבכה"ג אף בחמין שרי.

ונראה דודאי דעת רבנו כמשמעות דבריו בסיפא, דכל שנעשה ראוי לאכילה ע"י הדחה זו אסור להדיחו אלא בצוננין ולא בחמין. ומ"ש ברישא "ואינו ראוי לאכילה כ"א ע"י שריה או הדחה בחמין" אין כוונתו לדיוקא דאם ראוי לאכילה ע"י הדחה בצוננין מותר להדיחו אף בחמין, אלא כוונתו בזה לבאר החידוש שבדברי המג"א מקור דבריו, וליישב הערת האחרונים על דברי המג"א.

והיינו, דהמג"א (סקט"ז) כתב שדבר מליח שאין יכולין לאוכלו כלל בלא הדחה אסור להדיחו בחמין (בשם הפרדס שהובא ב"י), ותמהו האחרונים (פמ"ג מחצה"ש ולבו"ש למ"א שם) מאי אשמועינן המג"א לגבי דין המחבר דמליח הישן אסור להדיחו בשבת לפי שהדחתו היא גמר מלאכתו.

וקושיא זו מיישב רבנו בדבריו, דטובא קמ"ל המג"א, דהמחבר קאי במליח שא"צ אלא בישול מעט וחייב משום שהוא גמר בישולו, אבל עכ"פ בישול מעט הוי, והחידוש בדינא דהמג"א (היינו לפי הבנת המג"א בדין הב"י הנ"ל) הוא שאפילו בדבר שאינו צריך בישול כלל, והחמין אינן עושין בו פעולת הבישול לרככו אלא תופלין מליחתו בלבד, מ"מ כיון שאינו נעשה ראוי לאכילה אלא ע"י חמין חייב משום מבשל ⁸⁰ , והוא חידוש גדול. וזהו שעמד המג"א על לשון הרמ"א "כל דבר קשה", דהיינו שהרמ"א קאי בדבר קשה שהחמין מרככין אותו, וע"ז הוסיף המג"א שאף כשאין מרככין אלא שתופלין המליחה חייב.

וזהו שכתב רבנו "ואינו ראוי לאכילה כ"א ע"י שריה או הדחה בחמין", כדי לבאר בזה יסוד האיסור, שאף שאין החמין פועלין בו פעולת הבישול, מ"מ כיון שעל ידם נעשה ראוי לאכילה מיקרי מבשל.