פרק ד

פרק ד

שאין תשובה מועלת לפוגם בריתו כו ' ע' בזח"א נח דס"ב רע"א בר בתשובה סגי ע"ש (ולכאורה למה מביא מר"ח הלא בזה"ק עצמו מבואר דמועיל תשובה סגי).

כחנני ' בן עזור הנביא נביא שקר בחנק ומה שייך למיתה בידי שמים ע' בסה"מ להרמב"ם במצות ל"ת מצוה שנ"ב שכל מי שנתחייב מיתה בב"ד איזו מיתה שתהי' הנה האיש ההוא בכרת ג"כ כשלא המיתוהו בי"ד או לא נודע לו מלבד עשרה אנשים שהם מחויבי מיתת ב"ד ואין עליהם כרת והם מסית ומדיח ונביא שקר כו' וכ"א מאלו כשנחקרה עליו העדות יהרג ואם לא יהרג שלא יוכלו ב"ד להרגו או לא נודע לו הנה הוא מתיר עצמו למיתה אבל אינו עומד בכרת ושמור אלו השרשים וזכור אותם.

ואח"כ ירדה בסתר המדרי ' ג"כ ע"י בחי' האותיות שבמא ' נעשה אדם וכו' בכדי להתלבש בגוף עוה"ז התחתון היינו הירידה בבראתה יצרת זהו ע"י הדיבור אבל ההמשכה מבחי' בראת כו' להתלבש בהגוף נמשכה מבחי' פנימיות ומקור הדיבור שלמע' מבחי' אותיות הדיבור כדלקמן ריש פ"ה וכידוע בהתחברות הנשמה בגוף יש בזה כח פנימי דוקא כמבו' במ"א.

[ נשמת האדם כו ' היא חלק שם הוי' ב"ה ] מענין שרש הנשמות בש' הוי':

בכי אראה שמיך תר"ס עח,ב ¹⁹¹ במוסגר. צהר תער"ג ¹⁹² במוסגר.

בשעה שהקדימו רס"ז ¹⁹³ בהג"ה: (ושם – הכונה באגה"ת פ"ד - נראה דשרש הנשמות מהאורות וע' באגה"ק איהו וחיוהי ואפשר גם באגה"ת הכונה על בחי' אותיות הוי' ע"ש).

ברס"ח שבועות רי"א סע"א ¹⁹⁴ [ועמ"ש מזה] בתו"א והוספות ד"ה להבין ענין הברכות ע"ש.

בר"ד שמ"ת תער"ב ¹⁹⁵ הל' ובמ"א מבואר ששרשם מבחי' האורות כדאי' באגה"ת שהנשמות שרשם משם הוי' ע"ש.

וכל הי' ספי רות נכללות ונרמזות כו ' (נר' בד"א דיוק הל' נכללו' נרמזו' אח"כ בה' ו"ה הל' נכללת ונרמזת בהקוצו של יו"ד או' רק רומז כו' לפי שהוא בדרך רמז בלבד אינו שייך לומר ל' נכלל רק רומז ודוק.