פרק כג

פרק כג

בענין שהמצות אברין דמלכא והתורה הוא בבחי' כולא חד ולא רק אברין עי' בהנחת אדם כי יקריב אעת"ר דף מ"ח ⁸⁹ . דלעתיד לבא יהיו גם המצות בבחי' כולא חד ע"ש.

ההפרש בין תורה למצוות עי' במקץ תער"ג בסופו ⁹⁰ , והוא ההפרש שבין יחוד הכלים ליחוד האורות (בד"א מה שהתורה בבחי' אור הוא התורה עצמה, לא לומר שהמחשבה והדיבור של האדם מיוחד כיחוד האור כ"א שמיוחדים עם בחי' האור, ולא כהיחוד דכח המעשה שהוא מה שנתלבש בחיות דמעשה המצוה שהוא בבחי' כלי, כו' והתורה עצמה מיוחדת בהקב"ה כיחוד בחי' האור עם מקורו ודוק.

ההפרש בין מעשה המצות וקיומן נר' ע"ד המבואר בדרוש האחרון דשבועות תר"ס לפני בייגין האחרון ⁹¹ דבפ' קדש גנוז בהאותיות שבה בחי' ח"ע (הרי זהו בעצם הכתיבה כדין) וכשמניח כו' (זהו קיומן) נמשך ומתלבש בזה בחי' רצה"ע.

עי' בתו"א כי עמך לז,ב הא' המצוה בפ"ע קודם שעשה אותה האדם כו' והב' כשהאדם עושה, כי הגם שכתובים הד' פרשיות בטוב, ויש בהם קדושה, עכ"ז אין בזה עדיין גילוי רצה"ע עד שיניחם האדם בראשו וזרועו ע"ש.

עי' בד"ה ביום השמ"ע רנ"א דף עב סע"א וע"ב ⁹² . דבמצות יש ב' דברים, במצות תפילין שרצה"ע הוא להניח תפילין כתובים ד' פרשיות בדיו על הקלף. ויש בזה ב' דברים הא' עצם דבר המצוה, והיינו עשיית התפילין מה שכותבים פ' קדש על הקלף, וידוע דקדש הוא בחי' חכ', וכאשר כותבים אותה בדיו על הקלף לשם מצות תפילין הרי נעשה כלי לגילוי אור החכ' דאצילות, וענין הב' הוא שהאדם יניח את התפילין בראשו ואם לאו הניח אלא מונחים על השולחן אף שעשויים כתיקונם לא קיים מצות תפילין כלל, ואם נאמר שכל ענין המצות הוא שהם כלים להאורות דאצילות למה לא די בזה בגוף דבר המצוה כמו בתפילין אף כשמונחים על השולחן שהרי כבר נעשה הכלי, אלא כו' דאף שבפ' קדש כשנכתבה לשם מצות כו' כבר יש בה מאור העליון דחכמה דאצילות בהעלם וברמז מ"מ בחי' האור דרצה"ע הפנימית והעצמי שבמצוה דתפילין אינו שורה בה עדיין עד שהאדם יניחם דוקא ע"ש.

[ כגון היד המחלקת צדקה כו ' ] ודוק בלקו"ת מהר"ש נ"ע זצוקללה"ה דף כ' ע"ב ⁹³ שהיד הנותן צדקה בשעת עשיית המצות נעשית מרכבה לבחי' חסד דרועא ימינא, וא"כ מאיר בה בחי' היחוד דחיוהי וגרמוהי שבחסד דאצילות ע"ש.