פרק ט

פרק ט

הל' מקונט' התפלה י'. (ובהתכללו' אהו"י דנה"א מתפעל גם הנה"ב באהו"י) ואם העבודה היא בעניני' שלמע' מהשגת השכל הטבעי הנה בהתגברות התפעלו' המדות דנה"א ה"ה מתגבר על המדות טבעים דנה"ב להכניעם כו' (והיינו דמאחר שהענינים למע' משכל הטבעי שגם הוא יבין וירגיש את הענין כמו בהעבודה בהעניני' שגם שכל הטבעי דנה"ב יכול להבין כדלעיל. הפעולה רק מצד התגברות התפעלו' המדות דנה"א ודו"ק) והיינו כשמתפעל באה' אמיתית לאלקות הרי האה' הזאת מתגברת על האה' זרה דנה"ב כו' להכניעה שלא ירצה בזה וכמ"ש בסש"ב ח"א פ"ט כו'.

תלת מוח' שבראש יהיו ממולאים כו' ע' בד"ה וידעת רצ"ג קונ' כ"ב ⁴⁶ ודוק.

בוידעת רצ"ג דף ב' דבהשגה הו"ע העיון היינו דלבד זה שהוא יודע את שכל הענין ההוא הנה הוא ממולא מהענין ההוא כו' ניט נאר וואס ער האט דעם ענין שכלי ארום גענומען, נאר אויך דאס וואס דער ענין האט אים אין גאנצען פארנומען שהוא ממולא מהענין ההוא ער איז דורך גענומען פון דעם ענין ע"ש.

יראת כו ' במוחו ואהבת ה ' כו ' בלבו , ע' בשער החנוכה אות ז' ⁴⁷ ולעולם היראה מתחיל במוח ומסתיים בלב והאה' מתחיל בלב ומסתיים במוח ע"ש.

[ וכמ"ש בע"ח שער נ' ] הע"ח שער נ' באריכות ותוכן בקיצור יצ"ט אחר הכנסו ממתיק היצה"ר ויוכל לאחזרא לי' משד למלאך כנז' פ' תצא דרע"ז ואז שניהם נקראים מלאכים השומרים את האדם כי אף הגבו' טהורה היא אלא שנעשית שד ובהסיר ממנה הרע שבה חוזר למלאך טוב ומביא הזוהר פ' וארא דכ"ו ע"ב בכל לבבך דא יצ"ט ויצה"ר דא ימינא ודא שמאלא הל' בזוהר וארא לבבך יצ"ט ויצ"ר דאתכליל דא בדא ואיהו חד ע"ש.

כש משל הזונה ש בזוה"ק תרומה קס"ג א'. ע' בלקו"ת חוקת סב. ל' הזוהר אלא ודאי רעותא דמארי' עביד, (קאי אדלעיל היך אתיא עבדא בישא ואסטי לבני נשא כו' למלכא דהוה ליה בר יחידאי והוה רחים ליה יתיר ופקיד עליה ברחימו דלא יקרב גרמיה לאתתא בישא בגין דכל מאן דיקרב לגבה לאו כדאי איהו לאעלא גו פלטרין דמלכא, אודי ליה ההוא ברא למעבד רעותיה דאבוי ברחימו, בביתא דמלכא, לבר הות חדא זונה יאה בחיזו ושפירא בריוא, ליומין אמר מלכא בעינא למחמי רעותא דברי לגבאי, קרא לה לההיא זונה ואמר לה זילי ותפתי לברי למחמי רעותא דברי לגבאי, ההיא זונה מאי עבדת אזלת אבתריה דבריה דמלכא שראת לחבקא ליה ולנשקא ליה ולפתי ליה בכמה פתויין, אי ההוא ברא יאות ואצית לפקודא דאבוי גער בה ולא אצית לה ודחי לה מניה, כדין אבוי חדי בבריה ואעיל ליה לגו פרגודא דהיכליה ויהיב ליה מתנן ונבזבזא ויקר סגיא, מאן גרים כל האי יקר להאי ברא הוי אימא ההיא זונה כו' ודאי שבחא אית לה מכל סטרין כו' ועל דא כתיב והנה טוב מאד כו' מאד דא מלאך המות כו' ות"ח אי לא יהא האי מקטרגא לא ירתון צדקיא הני גנזיא עילאין דזמינין לירתא לעלמא דאתי כו' ע"ש.