פיעפוע איסור בלוע

פיעפוע איסור בלוע

סי' תמז ס"ה-ו

בשוע"ר סי' תמז ס"ה-ו: "ככר חמץ שהיד סולדת בו שנגע בככר מצה חם שהיד סולדת בו אינו אוסר אלא מקום מגעו דהיינו שיסיר מהמצה את המקום שנגע בו החמץ ויסיר אותה בעומק כרוחב אגודל והשאר מותר אפילו באכילה שהרי לא נפלט לשם טעם חמץ כלל אפילו משהו דכיון שאין שם רוטב להוליך את טעם החמץ אין טעם החמץ הולך מעצמו בטבעו יותר ממקום מגעו ... אבל אם ההיתר הוא שמן כגון מצה המשוחה בשמן או בשר שמן צלי ... הרי השמנונית של היתר שבמקום מגעו הוא מפטם ומשמין את טעם החמץ משהו הנפלט ועל ידי כן מפעפע טעם משהו זה ומתפשט בכל ההיתר כמו שהוא דרך כל דבר שמן לפעפע ולהתפשט כשהוא חם".

הרי שכמו שדבר השמן עצמו מפעפע ומתפשט כשהוא חם כך גם החמץ שנתפטם ע"י שמנוניות ההיתר גם הוא מפעפע ומתפשט בכל ההיתר. ומכל מקום יש חילוק יסודי בין פעפוע הדבר השמן בעצמו לבין פעפוע החמץ שנתפטם ע"י שמנוניות ההיתר, שחתיכת האיסור השמן מפעפעת הן בתוך החתיכה שנוגעת בה כשהיא חמה, והן מחתיכה (זו שנוגעת באיסור) לחתיכה (של היתר הנוגעת בחתיכה זו), משא"כ כשהחמץ נתפטם על ידי שמנוניות ההיתר, אזי הוא מפעפע רק בתוך ההיתר שפיטם אותו, אבל אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה.

חילוק זה מבואר לקמן סי' תסא סי"ח: "שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפילו שתיהן שמינות אלא אם כן האיסור עצמו הוא שמן". וכ"ה בסי' תסז סנ"ב: "שאף להאומרים ששמנונית הבשר מפטם את הציר היוצא מהחטה מכל מקום אין בציר זה כח לפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כיון שאינו שמן מצד עצמו". וכ"ה לקמן שם סנ"ג: "שהאיסור עצמו מפעפע מחתיכה לחתיכה כיון שהוא שמן מצד עצמו".

המקור להלכה זו, שאיסור השמן מפעפע מחתיכה לחתיכה הוא בתורת הבית הקצר בית ד שער א (ז, א), ובטור ושו"ע יו"ד סי' קה ס"ז: "בלעה מן הדברים המפעפעים בטבען כגון שומן אוסרת חברתה". ושם ס"ה מבואר בטור ושו"ע: "ואפילו חתיכת האיסור כחושה וחתיכת היתר שנצלית עמה שמינה האיסור מפעפע בכולה". וכותב ע"ז הרש"ל בהגהותיו לטור (הובא בפרישה שם ס"ק טז. ב"ח שם ס"ט ד"ה ומ"ש רבנו אבל אם. ש"ך שם ס"ק יט. מ"א סי' תמז ס"ק ב): "דוקא בגוף האיסור אבל בבליעת האיסור לא ס"ל הכי כדלקמן בסמוך". היינו שבאיסור הבלוע לא מועיל מה שההיתר מפטם את האיסור, ואינו מפעפע מחתיכה לחתיכה.

ב) לכאורה קשה ע"ז ממ"ש לקמן סי' תנא סס"ו (כשהתנור נאסר מאיסור חמץ שנבלע בו): "ואם שכח והניח מצה חמה בתוך תנור קטן זה או על גבי תנור בית החורף בלי שום דבר המפסיק בינתים צריך לקלוף תחתוניות המצה שנגע בגוף התנור ... צריך ליטול ממנו כדי קליפה ואם הוא מאכל שמן כולו אסור". הרי כאן מיירי שהתנור נאסר מאיסור חמץ שנבלע בו, והחמץ אינו שמן, ומ"מ כשהניחו בו מאכל שמן, מפטם המאכל שמן את החמץ הבלוע בתנור ומפעפע החמץ מהתנור אל המאכל. ולכאורה דבר זה סותר את הכלל שנתבאר לעיל.

ויובן זה בהקדם ביאור יסוד ההלכה הנזכרת, שהמאכל השמן מפטם את האיסור הכחוש ועי"ז מפעפע האיסור אל חתיכת ההיתר. ולכאורה צריך להבין הלכה זו, שהרי לפי הכלל האמור לעיל שאין האיסור שנתפטם מפעפע מחתיכה לחתיכה, א"כ איך מפעפע האיסור שנתפטם אל חתיכת ההיתר השמינה שנוגעת בו?

על זה מדייק ומבאר בשוע"ר סי' תמז ס"ו: " השמנונית של היתר שבמקום מגעו הוא מפטם ומשמין את טעם החמץ משהו הנפלט ועל ידי כן מפעפע טעם משהו זה ומתפשט בכל ההיתר ", כלומר, כיון שגם האיסור הכחוש נבלע בהיתר בשיעור כדי נטילה, הרי השמנוניות של ההיתר שבמקום הזה הוא מפטם ומשמין את טעם האיסור הבלוע בו כבר, ושוב מפעפע טעם האיסור הזה בתוך אותה החתיכה, ואינה צריכה לפעפע מחתיכה לחתיכה כדי לאסור את ההיתר, כי אם מפעפעת בתוך אותה חתיכה עצמה.

והמקור לזה הוא בב"ח יו"ד סי' קה ס"ט ד"ה ומ"ש רבינו אבל (מובא בש"ך שם ס"ק יט): "מאחר דבע"כ פולטת רוטב נבלה הלכך אם ההיתר אצלו שמן השומן מתערב ברוטב נבלה ונבלע עמו בחתיכה".

וכן מדייק רבנו לקמן סי' תסז סנ"א: "ששמנונית הבשר מפטם את הציר הנבלע בו ונעשה כאלו הוא עצמו שמן ואזי הוא מפעפע ומתפשט ונבלע בכל אותה החתיכה". וכן מדייק שם ס"ס: "הרי השומן מפטם את טעם משהו חמץ הבלוע בתוכו".

ולפי זה מובנת גם ההלכה שבסי' תנא סס"ו שהובאה לעיל, כי גם שם מפעפע האיסור הכחוש מהתנור אל חתיכת ההיתר – כדי קליפה, ואז מפטם ההיתר השמן את טעם האיסור הבלוע בתוכו (כדי קליפה), ואז מפעפע טעם האיסור בכל אותה החתיכה (ואינה צריכה לפעפע מחתיכה לחתיכה).

ג) ומעתה צריך להבין מ"ש בסי' תסז סנ"ב (בחטה שנמצאת בחתיכת בשר מלוחה, שנוגעת בעוד חתיכת בשר), "שאר החתיכות שנמלחו עמה ביחד אף על פי שהיו נוגעות בה ונבלע בהן הציר היוצא ממנה אינן נאסרות כלל אפילו אם הן שמינות וגם אותה חתיכה היא שמינה לפי שאף להאומרים ששמנונית הבשר מפטם את הציר היוצא מהחטה מכל מקום אין בציר זה כח לפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כיון שאינו שמן מצד עצמו ונמצא שאין בשאר החתיכות אפילו משהו מציר זה שיצא מהחטה". ולכאורה מה בין זה לדין האמור לעיל בסי' תנא סס"ו, ששם אומרים שעכ"פ נכנס טעם האיסור כדי קליפה בההיתר, ואם ההיתר שמן אזי הוא מפטם את טעם האיסור הבלוע בתוכו ומפעפע טעם זה בכל אותה החתיכה. מדוע אם כן לא נאמר כך גם כאן? וכי מהו החילוק בין אם טעם החמץ נכנס לתנור ומתנור לחתיכת בשר, לבין אם טעם החמץ נכנס לחתיכת בשר מלוחה ומחתיכה זו נכנסת לחתיכה אחרת?

אמנם טעם החילוק ביניהם מבואר בשו"ע יו"ד סי' קה ס"ז, ששם מבואר שחתיכה שבלוע בה טעם איסור אינה אוסרת חתיכה אחרת הנוגעת בה. וכותב ע"ז הרמ"א שם: " וכל זה בב' חתיכות אבל כלי שבלע איסור אוסר היתר שנוגע בו אפילו באיסור שאינו שמן ". ובש"ך שם ס"ק כב: " מאחר שאין בו פליטה מגופו אוסרת היתר ". ובס"ק כג: " וכתב ע"ז בדרכי משה, ופשוט הוא דאינו אוסר רק כדי קליפה ". ומזה מובן הטעם שבסי' תנא סס"ו (שהתנור נאסר מטעם חמץ ונוגע בחתיכת בשר) פסק רבנו שבדבר כחוש אוסר כדי קליפה ובדבר שמן אוסר כולו, ואילו בסי' תסז סנ"ב (שהחתיכת בשר נאסרה מטעם חמץ ונוגעת בחתיכה אחרת) פסק רבנו שבדבר כחוש אינו אוסר כלל, וגם לא בדבר שמן, שכיון שלא נבלע בו טעם האיסור אפילו כדי קליפה, שוב אינו מועיל מה שהבשר השמן מפטם את החתיכה הראשונה, שהרי איסור בלוע שנתפטם אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה.

ד) אמנם לכאורה כלל זה אינו תואם את ההלכה שבסי' תסא סי"ח (במצה שנתכפלה באמצעה, שנאסר כיפול זה, וחוששין שנתפשט טעם האיסור בכל המצה): " אם מצה זו שנתכפלה נגעה במצה אחרת שלא במקום הכפל אלא מקצתה השני שלא נתכפלה נגעה במצה אחרת אפילו שתיהן משוחות בשומן אין צריך ליטול במקום מגעה אלא כדי קליפה בלבד לפי שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפילו שתיהן שמינות אלא אם כן האיסור עצמו הוא שמן ". ולכאורה כיון שגם בלי השומן אוסרת היא את המצה הנוגעת בה בכדי קליפה, מדוע לא יועיל א"כ השומן המפטם את הבלוע הזה שיפעפע בכל המצה הזו ולאסרה כולה, כמו בדין החתיכה הנוגעת בתנור שנאסר, כמובא לעיל.

ולהבין זאת צריך להקדים, שלכאורה זה גופא דורש ביאור, הרי הובאה לעיל הלכה פשוטה בשו"ע יו"ד סי' קה ס"ז, שחתיכה שבלוע בה איסור אינה אוסרת חתיכה אחרת הנוגעת בה, אפילו כדי קליפה. וא"כ מדוע כאן המצה הזו (שנבלע בה טעם איסור חלק המצה שנתכפלה) אוסרת את המצה הנוגעת בה כדי קליפה.

ועל כרחינו צריכים אנו לומר שזוהי חומרה בעלמא במצה בפסח. וכן נראה מדברי מהרש"ל עצמו, שהרי ברמ"א סי' תסז ס"ה כותב סתם "שאר מצות שבתנור מותרים". ובט"ז ס"ק ד ומ"א ס"ק יב, מובאים דברי הרש"ל בשו"ת סי' נז, המבאר הטעם "דאין איסור הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב", ואפילו בנשיכה אינן נאסרות, ומ"מ צריך קליפה. הלכה זו מביא המהרש"ל גם בים של שלמה (חולין פ"ז סי' מה), ושם אינו מזכיר שיש להחמיר בכדי קליפה. ומזה מובן שמה שכתב בשו"ת סי' נז שצריכה קליפה היא חומרא בעלמא.

וכיון שכדי קליפה זו אינה אלא חומרה בפסח, לכן אין בה ממשות חמץ כדי קליפה עד כדי שהשומן יפטם אותה ויפעפע בכל אותה המצה. וא"כ מובן, שלענין פיטום הטעם הבלוע, דין המצה שוה לדין התרנגולות שבסי' תסז סנ"ב.

ה) אמנם עדיין צריך עיון לתווך ב' הלכות הללו, שהרי אחרי ביאור דין התרנגולות בסי' תסז סנ"ב, כותב רבנו בסנ"ג: "ויש חולקין על כל זה ואומרים כיון שבכל איסורי תורה שנמלחו עם ההיתר אע"פ שהאיסור וההיתר הם כחושים אף על פי כן אנו מחמירין לאסור עד ס' אפילו הן חתיכות הרבה נוגעות זו בזו והאיסור אינו נוגע אלא באחד מהן בלבד והטעם הוא כדי שלא נצטרך להבחין לחלק בין איסור כחוש לאיסור שמן שבאיסור שמן מן הדין יש להחמיר עד ס' אפילו הן חתיכות הרבה לפי שהאיסור עצמו מפעפע מחתיכה לחתיכה כיון שהוא שמן מצד עצמו אם כן בחמץ בפסח שאינו מתבטל בס' יש להחמיר לאסור כל חתיכות שנמלחו עמה יחד אע"פ שהוא איסור כחוש. ויש לחוש לדבריהם אם אין שם הפסד כלל".

וכיון דאסרינן מטעם זה את כל החתיכות, במקום שאין הפסד, א"כ מדוע לא נאסר מטעם זה גם כאן במצות בסי' תסא סי"ח, ומדוע לא נאסר מטעם זה גם בדין החמץ שנגע במצה, שהבאנו לעיל מסי' תמז ס"ו (ולא אסר בס"ז, אלא בבשר שמפטם את הטעם הבלוע שבו), והרי לדעה זו גם בחמץ מחמירים כמו בדין הבשר השמן מצד עצמו, שמפעפע מחתיכה לחתיכה, ומדוע א"כ אין אנו אוסרים מטעם זה שמפעפע טעם האיסור מחמץ למצה וממצה למצה הנוגעת בה, ומדוע א"כ לא מוזכרת חומרה זו לא בסי' תסא ולא בסי' תמז?

ובאמת קושיה זו אינה רק על רבנו, אלא גם על המהרש"ל, שהוא מקור שתי ההלכות האלו, שהרי מקור דעה החולקת בתרנגולים הוא שו"ת מהרש"ל סי' עט, ומקור ההלכה שמצה הנוגעת במצה שנאסרה ממה שנתכפלה הוא בשו"ת מהרש"ל סי' נז, ואיך מתאימות שתי הלכות אלו.

והביאור לזה מצינו בים של שלמה חולין פ"ז סי' מה: "רבו המחברים שפסקו לאיסורא וסברו דמליחה וצלי' חשוב כבישול ממש ואוסרת חברתה בלי רוטב ומפעפע אפילו מחתיכה לחתיכה, וא"כ ממילא בפסח לענין איסור חמץ כה"ג אוסר הכל במשהו. ומ"מ נראה בעיני, נהי דאמרינן גבי אפי' נמי מפעפעת אפילו ביבש ... מ"מ לא עדיף מחום בישול שאינו אוסר חבירו בלא רוטב, אם אינו אוסר איסור מחמת עצמו. ומשום הכי נראה כמ"ש מהרא"י בת"ה במצה כפולה שכל המצות אסורות ט"ס אלא כל המצה אסורה, ר"ל אינה בטלה בס', אבל השאר מותר, שאין חתיכה שנאסרה בבליעת חמץ אוסרות חברתה ביובש בלי רוטב. ואינה דומה למליחה וצליה שפולטין ומעלין רתיחה והוי כבישול".

רואים אנו בזה, שכל מה שאוסר מהרש"ל בתרנגולות הוא דוקא במליחה או צליה, אבל לא באפיה. וטעם החילוק נראה, שהרי בצליית התרנגולים יש עכ"פ קצת לחות, משא"כ באפיה הוא יבש לגמרי, בלי שום לחות, ובזה לא החמירו לומר שגם החמץ יש לו דין איסור שמן המפעפע מחתיכה לחתיכה.

חילוק כעין זה ראה ש"ך סי' קה ס"ק כג, שבמקום שיש רטיבות קצת סובר מהרש"ל שנאסרה כולה, אפילו בכחוש

ו) אלא שעל כל זה קשה לכאורה ממ"ש בשוע"ר סי' תנא סנ"ו: "אם הוציא מצה חמה מהתנור ברחת של חמץ אפילו הוא תוך הפסח די בקליפה שיקלוף תחתונית המצה שנגע ברחת ... אם לא היתה הרחת נקיה ומודחת יפה אלא היה בה לכלוך חמץ בעין ... אם יש בלכלוך זה חשש שמנונית כגון שאפו ברחת זו עוגות של חמץ עם שומן הרי מצה הראשונה כולה אסורה אף אם יש בעוביה הרבה יותר מרוחב גודל מטעם שנתבאר בסימן תמ"ז".

והיינו מה שהובא לעיל מסי' תמז ס"ו, שהשומן מפטם את החמץ ומפעפע בתוך המצה. ולכאורה אינו מובן, הרי נתבאר לעיל שחמץ שנתפטם מהיתר שמן אינו יכול לפעפע מחתיכה לחתיכה, ובסי' תמז ס"ו מדייק וכותב שההיתר מפטם רק את הטעם הבלוע בתוכו, ואז הוא מפעפע רק בתוך החתיכה הזאת; משא"כ כאן, שהשמנוניות פיטמה את העוגות לפני שנבלעה במצה, וא"כ איך היא יכולה לפעפע אח"כ לתוך המצה הנוגעת בה.

ונראה הביאור בזה בפשטות, כי כמו שהעוגת חמץ הכחושה נבלעת כדי נטילה בתוך המצה כך גם השומן שבה נבלעת בתוך המצה, ושם היא מפטמת את טעם העוגה שבתוך המצה, ואז מפעפעת בכל המצה.

ולפי זה מובן גם מ"ש בהמשך הסעיף סי' תנא סנ"ו, שאחרי שהמצה הראשונה נאסרה כולה, הנה המצה השניה לא נאסרה רק כדי קליפה, "לפי שהלכלוך שעל פני הרחת כבר נתקנח במצה הראשונה". וראה מה שהקשו ע"ז בפסקי אדה"ז בהל' איסור והיתר ע' 156-157, מדוע לא יאסור טעם החמץ הבלוע ברחת לאסור את כל המצות האחרות. והטעם לזה הוא כאמור לעיל, שהטעם המפוטם הבלוע ברחת אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה (או מכלי לחתיכה).

ובאמת מפורש כדברים האלו לקמן סי' תסז סנ"ט-ס: "אם נמצאת חטה בקועה בפסח בתרנגולת צלויה או בשאר בשר צלי ... אם נצלה בשפוד ... כשהתרנגולת שנמצאת החטה עליה היא ... שמינה הרי השומן מפטם את טעם משהו חמץ הבלוע בתוכו ועל ידי השפוד מפעפע ומתפשט טעם משהו זה ונבלע בכל אורך השפוד". היינו שאף שחמץ שנתפטם מדבר השמן אינו מתפשט מחתיכה לחתיכה, מ"מ כאן, שהשומן הבלוע בתוך השפוד מפטם את טעם משהו חמץ הבלוע בתוכו, ועי"ז מפעפע ומתפשט טעם זה ונבלע בכל אורך השפוד, שהרי אין זה מחתיכה לחתיכה – אלא בתוך אותו השפוד.

ז) ועדיין צריך להבין מה שמסיים שם ס"ס: "ואוסר את כל התרנגולות הצלויות בשפוד", ולכאורה איך מתאים זה עם הכלל האמור לעיל שאין האיסור המפוטם מפעפע מחתיכה לחתיכה (ראה מה שהעיר בזה בהערות לשו"ע אדה"ז, להגרא"י ריבלין, סי' תנא סנ"ו).

ויש לומר הביאור בזה, שאף שאין טעם האיסור הבלוע בשפוד, שנתפטם מהבשר השמן, מפעפע מהשפוד לשאר החתיכות, וכנ"ל שאין טעם הבלוע שנתפטם מפעפע מחתיכה (מכלי) לחתיכה, מ"מ כבר נתבאר לעיל, שטעם האיסור מפעפע מכלי למאכל עכ"פ כדי קליפה, אפילו אם הוא כחוש. וכיון שהחתיכת הבשר השניה היא שמנה (או מטעם שבבשר לא בקיאים לחלק בין כחושה לשמנה), היא מפטמת את טעם האיסור כדי קליפה הבלוע בתוכה, א"כ מתפשט עי"ז הטעם הבלוע בתוכה ומפעפע בכל אותה החתיכה.

ודין זה דומה ממש לדין שבסי' תנא סס"ו, שטעם החמץ נבלע בתנור, ומתנור כדי קליפה בחתיכה, ואז החתיכה מפטמת את טעם החמץ הבלוע בתוכה כדי קליפה והיא מפעפעת בתוך כל אותה החתיכה; כך גם כאן, שטעם החמץ נבלע בכל אורך השפוד, ומהשפוד כדי קליפה בחתיכה, ואז החתיכה מפטמת את טעם החמץ הבלוע בתוכה כדי קליפה והיא מפעפעת בתוך כל אותה החתיכה.

אמנם דנתי בארוכה בסוגיה מסובכת זו עם ידידי הרמ"מ שי' קפלן, ולא נראה לו כ"כ ביאור זה, שא"כ היה צריך להתיר החתיכות האחרות בהפסד מרובה, כמבואר בסנ"ט שבכל מקום שאוסרים מטעם אין בקיאים מתירים בהפסד מרובה, ואילו כאן בס"ס מבואר שאוסרים גם בהפסד מרובה (כשהחטה מבוקעת). ולדעתו טעם הלכה זו הוא, כי אחר שאנו אומרים שכלי שבלע איסור אוסר היתר שנוגע בו כדי קליפה, ואחר שהבלוע בשפוד הוא מפוטם, שוב אוסרת פליטת הכלי את כל החתיכות הנוגעות בו. ומה שהרחת שבסי' תנא סנ"ו אינה אוסרת את כל המצה, אף שנבלעה בו העוגה המפוטמת בשומן, היינו כיון שבאותה שעה כבר נתמרחה העוגה לגמרי, ולא נשאר אלא הבלוע ברחת.

ח) ככל הדברים האמורים לעיל, שאיסור חמץ שנתפטם מדבר השמן מפעפע בתוך החתיכה אבל אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה, כן הוא גם לענין מה שנתבאר בסי' תמז ס"ז: " ובמדינות אלו נוהגין להחמיר בבשר חם שנגע בו חמץ חם לאסור את כולו אפילו הוא כחוש לפי שאין אנו בקיאים לחלק בין כחוש לשמן שלפעמים הבשר נראה כחוש מבחוץ והוא שמן מבפנים לפיכך נוהגין להחמיר בכל דבר ששייך בו שמנונית לאסור את כולו בהנאה אם נגע בו חמץ ושניהם חמין אף על פי שאין שם רוטב ". שכל הדברים האלו אמורים דוקא לפעפע בחתיכה הנוגעת בה, אבל אינה מפעפעת מחתיכה לחתיכה.

שהרי כן מבואר בסי' תסז סנ"ט-ס, שבסנ"ט מבואר (לגבי החתיכה הנוגעת בחטה) "ועכשיו שאינן אנו בקיאין בין כחוש לשמן אף אם הוא כחוש יש לאסור כולו". ואילו בס"ס (לגבי שאר החתיכות) לא אסר מטעם זה אלא בשמינה ממש.

והמקור לזה הוא בש"ך סי' קה ס"ק כג: " ואע"ג דלא מפלגינן בין כחוש לשמן היינו בגוף הדבר אבל מה שנאסר על ידי בליעה לא מחמרינן ". ומבאר רבנו הלכה זו, דאף שבמדינות אלו לא מפלגינן בין בשר כחוש לשמן, היינו דוקא לאסור את החתיכה הנוגעת בחתיכה האיסור, או אפילו כשהאיסור הוא חמץ שאין שייך בו שמנויות, מ"מ חתיכת היתר השמנה מפטמת את טעם האיסור הבלוע בתוכה, שמפעפע ומתפשט בכל אותה החתיכה. אבל מ"מ אין טעם איסור זה יכול להתפשט מחתיכה לחתיכה.

ולכן פוסק רבנו בסי' תסז סנ"ט, ובסי' תנא סס"ו, שהחתיכת בשר הכחוש מפטם את הטעם הבלוע בתוכו שיתפשט בכל החתיכה, אבל בסי' תסז ס"ס, כשהשומן הבלוע בשפוד צריך לפטם את טעם האיסור שבו, בזה מפלגינן בין כחוש לשמן, ואמרינן שהבשר הכחוש הבלוע בשפוד אינו יכול לפטם את טעם האיסור שבו (ראה מה שנדחקו בזה בפסקי אדה"ז בהל' איסור והיתר ע' 157 בשוה"ג).

ט) אמנם דבר זה צריך תלמוד, שהרי בסוף סי' תסז סנ"ג מבואר (לדעה הא' שהיא עיקר): "שאין אנו מחמירין בשאר איסורין לשער בס' במליחה אפילו באיסור כחוש אלא באיסור ששייך בו קצת שמנונית כגון בשר טריפה כחושה שנמלח עם היתר שיש טריפה כחושה ויש טריפה שמינה לפיכך אנו מחמירין בכל טריפה אפילו כחושה כדי שלא נצטרך להבחין ולחלק בין כחושה לשמינה שאין אנו בקיאין בזה אבל איסור שלעולם הוא כחוש ואין שייך בו שמנונית כלל כגון חמץ בפסח אין להחמיר בו כמו באיסור שמן בין לענין מליחה בין לענין צלי כמו שיתבאר".

ומיירי התם לענין לאסור את שאר החתיכות, היינו שבבשר ששייך בו שמנוניות אמרינן שטעם האיסור מפעפע מחתיכה לחתיכה. רואים אנו מזה, שדין הבשר הכחוש (כיון שיש גם בשר שמן) מחמירים בו כמו בבשר שמן לגמרי, גם לפעפע מחתיכה לחתיכה (כמו בחמץ לדעה הב' שם, שמפעפע מחתיכה לחתיכה).

ובאמת קושיה זו אינה על רבנו לבדו כי אם על הש"ך, שהוא מקור החילוק הנזכר, לומר שבמה שנאסר ע"י בליעה אין מחמירים בכחוש לחשבו כמו הדבר השמן. ולכאורה זה סותר את מ"ש הרמ"א שם ס"ט, שגם החתיכה שבלוע בה איסור אוסרת את החתיכה הנוגעת בה, ומבואר ברמ"א שם דהיינו אפילו לקולא, ומפרש הש"ך שם ס"ק לו: "כלומר ... הכל מצטרף לבטל החלב אע"פ שאין נוגע בכולן".

ועל כרחינו לפרש את דברי הש"ך בסוף ס"ק כג, שבמה שנאסר ע"י בליעה לא מחמרינן בכחוש, שהכוונה היא רק למאי דמיירי ביה התם, היינו בבלוע בכלי (ולא בבלוע בחתיכה). וא"כ תתורץ בזה גם הסתירה שבשוע"ר, שבס"ס מיירי בשפוד (כדי לאסור התרנגולות הנוגעות בו), לכן אין מחמירין בכחוש כבשמן, משא"כ בסנ"ג דמיירי בבלוע בתרנגולת (כדי לאסור התרנגולות הנוגעות בה), בזה מחמירים בכחוש כשמן.

שוב העירני הרמ"מ קפלן, שבש"ך שם ס"ק יח כותב כן גם לענין בלוע בחתיכה, ואשר השפ"ד שם (ס"ק לח דין הב') מקשה על הנ"ל מרמ"א שאוסר גם שאר החתיכות. ואולי מטעם זה מחלק רבנו בין בלוע בכלי לבין בלוע בחתיכה.

י) עתה נבוא לבאר לפי זה גם מה שפסק רבנו בסי' תצד סט"ז (לענין האופה בחג השבועות לחם של חלב, ואח"כ אופה לחם כדי לאכלו עם בשר): "יזהרו ליקח מרדה חדשה להוציא בה לחם זה מן התנור ולא יוציאוהו במרדה שמוציאין בה שאר כל הלחמים שאינן של חלב אפילו אם רוצים להפכה על צדה השני לפי שעכשיו יהא נבלע בה טעם החלב בכל עוביה כשיוציאו בה לחם נילוש בחלב ואחר כך כשיאפו לחם אחר לאכלו עם בשר ויוציאוהו במרדה זו יהא נפלט ממנו טעם החלב ויבלע בלחם (כדי קליפה כמ"ש בסימן תנ"א)".

רואים אנו שהיו כאלו שרצו להפך את המרדה על הצד השני, כדי שהחלב לא יאסור את כל המרדה, רק כדי נטילה (או קליפה). ואילו רבנו פוסק שזה לא מועיל, לפי שעכשיו יהא נבלע בה טעם החלב בכל עוביה (ולא רק כדי נטילה), והיינו כיון שבחלב נוהגין להחמיר כמו בבשר השמן, לכן הוא אוסר את המרדה "בכל עוביה". ומ"מ מסיים אח"כ, שכשבא לאסור את הלחם אחר (שיהי' אסור לאכלו בבשר), אין טעם החלב מפעפע מהמרדה ללחם רק כדי קליפה.

וטעם החילוק הוא, כפי שכבר נתבאר לעיל, שאף שאיסור השמן מפעפע מחתיכה לחתיכה (ומכלי לחתיכה) לאסור כולה, מ"מ בחלב הכחוש, שנוהגין להחמיר בו כמו בשמן, לא אסרינן מטעם זה אלא כדי להבליעו במרדה, אבל לא כדי שיפעפע מהמרדה ללחם (מהכלי לחתיכה).

ובאמת יש חילוק בין הדין בסי' תסז ס"ס ובין הדין בסי' תצד סט"ז, שבסי' תסז ס"ס, כשהחתיכה אינה שמנה ואינה מפטמת את טעם האיסור שבשפוד, אזי החתיכות האחרות מותרות לגמרי, ואין אוסרים בהם אפילו כדי קליפה, ואילו בסי' תצד סט"ז, גם כשהחלב אינו שמן, הנה הטעם הבלוע במרדה אוסר את הלחם כדי קליפה (שלא לאכול אותו עם בשר).

וטעם החילוק ביניהם, כי כאן בסי' תסז ס"ס, האיסור עצמו (חמץ) אין שייך בו שמנוניות כלל, ואינו אוסר את השפוד רק כדי נטילה, וכיון שהחתיכה הכחושה אינה מפטמת כלל את השפוד, לכן אינו אוסר כלל את שאר החתיכות. משא"כ בסי' תצד סט"ז, שאין בקיאים בחלב אם הוא כחוש או שמן, ולכן הוא אוסר את כל המרדה, והמרדה אוסרת את הלחם עכ"פ כדי קליפה.

*

אחרי כתיבת מאמר זה, כתב ידידי הרמ"מ שי' קפלן, איך נראה לו לבאר הלכות אלו לדעת רבנו הזקן, ולמען השלימות מועתקים דבריו בזה:

א. בדין איסור שנגע בהיתר ושניהם חמין בלא רוטב, קיי"ל ביו"ד (סי' קה) שיש בזה כמה חילוקי דינים:

(א) כשהאיסור בעין: אם שניהם כחושים אינו אוסר מדינא אלא כדי נטילה, אבל אם האיסור שמן מפעפע בכולו ואוסרו (עד ששים), וכן אם ההיתר שמן מפטם ההיתר השמן את האיסור הכחוש, וחוזר האיסור ומפעפע בכל ההיתר ואוסרו.

(ב) כשהאיסור בלוע בחתיכה : אם הוא כחוש אינו יוצא כלל מהחתיכה שבלוע בה, ואינו אוסר אפילו אם חתיכות ההיתר שמנות, ולא אמרינן לענין זה דין פיטום. אבל אם האיסור עצמו הוא שמן מפעפע אף באיסור בלוע.

(ג) כשהאיסור בלוע בכלי : אם יש בחתיכת ההיתר רטיבות קצת - דינו כדין איסור בעין, שאם הוא כחוש אוסר כדי נטילה ואם הוא שמן אוסר בכולו. ואם הוא יבש לגמרי - אם הוא כחוש אינו אוסר אלא כדי קליפה (אם הוא יבש לגמרי), ואם הוא שמן נסתפק הש"ך (שם סקכ"ג) אם אוסר רק כדי קליפה או בכולו. וכתב הפמ"ג (שפ"ד שם) שאם האיסור הבלוע כחוש, אפילו אם ההיתר שמן אינו אוסר אלא כדי קליפה, ולא אמרינן פיטום.

וכל זה מדינא, אבל לדידן דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, אם האיסור בעין אוסר בכולו לעולם, אא"כ הוא איסור שאין שייך בו שמנונית כלל. אבל באיסור בלוע כתב הש"ך (סקי"ז וסקי"ח - לענין בלוע בחתיכה, וסקכ"ג - לענין בלוע בכלי) דלא מחמרינן לומר דאין אנו בקיאין.

והנה, מדברי רבנו הזקן בשולחנו הטהור הלכות פסח ניתן ללמוד כו"כ פרטי דינים בענינים אלו, וכמה מהם נכללו בספרנו "פסקי אדמו"ר הזקן בהלכות איסור והיתר" (ח"א שי"ל בשנת תשנ"ו, וח"ב שי"ל בקרוב אי"ה). אך דא עקא שלא כל הענינים מפורשים בלשונו הזהב, וחובה עלינו לנקוט בדרך דימוי מילתא למילתא ולהבין דבר מתוך דבר.

ודנתי בכמה מענינים אלו לפני הרה"ג הרה"ח וכו' מוהר"ר שלום דובער שי' לוין, עורך ההוצאה החדשה של שו"ע רבנו, ובכמה פרטים לא באנו לעמק השוה. ובגליון הערות וביאורים דאהלי תורה (גליון תתנב) כתב הרשד"ב לוין מסקנת דבריו בזה, ולקמן אביא דבריו בקיצור, ואכתוב הנראה לענ"ד בזה.

ב. כתב רבנו (סי' תנא סעיף סו, לענין מאכל שהניחו ע"ג תנור בית החורף בלי שום דבר המפסיק בינתיים): "ואם הי' התנור חם, אע"פ שהמאכל שהניח עליו הי' צונן, צריך ליטול ממנו כדי קליפה, ואם הי' מאכל שמן כולו אסור. ולמנהג מדינות אלו שאין מחלקין בין כחוש לשמן בכל ענין כולו אסור, אא"כ הוא מאכל שאין שייך בו שמנונית כגון מצה וכיוצא בו, כמשנ"ת בסי' תמ"ז".

ומוכח שדעת רבנו שאף באיסור הבלוע בכלי אמרינן דין פיטום (שהמאכל השמן מפטם את האיסור וחוזר ואוסר את כל המאכל), דלא כדברי הפמ"ג הנ"ל. ולכאורה כ"ש שאם האיסור הבלוע עצמו הוא שמן מפעפע בכולו, ומאי דמספקא לי' להש"ך פשיטא לי' לרבנו לחומרא (וראה בארוכה בספרנו הנ"ל ח"א ע' 154 ואילך).

ובטעם החילוק בין בלוע בכלי דאמרינן פיטום לבלוע בחתיכה דלא אמרינן פיטום (כנ"ל), כתב הרשד"ב לוין (בהערות וביאורים שם) לבאר (על יסוד הש"ך סקי"ט ולשון רבנו בכ"מ), שמקום הפיטום אינו באיסור כשהוא במקומו, אלא לאחר שנבלע בההיתר מפטם ההיתר את הטעם הנבלע בו ומפעפע בכולו. ולכן, בבלוע בחתיכה שבלא פיטום אינו יוצא כלל - לא שייך דין פיטום, כיון שלא נבלע שום איסור בחתיכת ההיתר כדי שתפטמו; משא"כ בבלוע בכלי שגם בלא פיטום יוצא האיסור ונבלע בחתיכת ההיתר כדי קליפה - שוב מפטמת חתיכת ההיתר את טעם האיסור ומפעפע בכל החתיכה.

ג. והנה לעיל מיני' (סעיף נו) כתב רבנו: "אם הוציא מצה חמה מהתנור ברחת של חמץ, אפילו הוא תוך הפסח, די בקליפה שיקלוף תחתונית המצה שנגע ברחת . . לפיכך אם לא היתה הרחת נקי' ומודחת יפה אלא הי' בה לכלוך חמץ בעין צריך ליטול בכל תחתונית המצה בעובי כרוחב גודל . . ואם יש בלכלוך זה חשש שמנונית, כגון שאפו ברחת זו עוגות של חמץ עם שומן, הרי מצה הראשונה כולה אסורה אף אם יש בעובי' הרבה יותר מרוחב גודל, מטעם שנתבאר בסימן תמ"ז".

והקשה הרשד"ב לוין (בהערות וביאורים שם), דעל-פי המבואר לעיל שמקום הפיטום הוא בטעם האיסור הנבלע בחתיכת ההיתר ולא במקום האיסור עצמו, איך מפעפע טעם החמץ בכל המצה, והרי משנכנס טעם החמץ במצה שוב אין כאן שמנונית כדי לפטמו?

וכתב ליישב, שכשם שנבלע במצה טעם החמץ כך נבלע בה טעם השמנונית, ואותו טעם השמנונית הבלוע במצה חוזר ומפטם את טעם החמץ הבלוע בה ומפעפע בכולה.

אמנם לענ"ד אין מקום לומר כן, דא"כ מה בין רחת נקי' למלוכלכת, והרי גם ברחת נקי' יוצא טעם חמץ ושמנונית מהבלוע ברחת ונבלע במצה, ולמה לא יפטם השמנונית הבלוע במצה את טעם החמץ הבלוע בה? ועכצ"ל שאין שייך פיטום אלא בשומן בעין ולא בשומן בלוע, והדרא קשיא לדוכתא (ובמכתבו אלי נדחק הרשד"ב לוין ליישב, ששומן בלוע שמקורו בשומן בעין יש בכחו לפטם, אבל שומן בלוע שהי' בלוע גם מקודם אין בכחו לפטם).

והנראה בזה לענ"ד, שהאמור לעיל שמקום הפיטום הוא בטעם האיסור הנבלע בהיתר ולא במקום האיסור עצמו, הכוונה בזה היא על האיסור המתפטם , היינו שכדי שטעם האיסור יפעפע בכולו צריך שיתפטם בהיותו במקום הפעפוע, אבל לא מצינו שהשומן המפטם צריך להיות במקום הפעפוע דוקא, אלא כל שיש שם שומן בעין מפטם השומן את טעם האיסור הבלוע בהיתר.

ובנדו"ד: כשהרחת נקי' - אין כאן אלא שומן בלוע, ושומן בלוע אין בכחו לפטם כלל, ולכן אינו נבלע אלא כ"ק; משא"כ כשהרחת מלוכלכת בשומן - יש כאן שמנונית בעין, והשמנונית בעין הנוגעת במצה מפטמת את טעם החמץ הנבלע במצה, וחוזר ומפעפע בכל המצה.

ד. לקמן (סי' תסז סעיף ס) כתב רבנו: "ואם נצלו תרנגולות הרבה על שפוד אחד בבת אחת והן נוגעות זו בזו ונמצאת חטה על אחת מהן, כולן אסורות אפילו הן כחושות, לפי שעל ידי היפוך השפוד מתפשט הטעם משהו מזו לזו ומזו לזו, אבל אם אינן נוגעות זו בזו מותרות. במה דברים אמורים כשהתרנגולת שנמצאת החטה עליה היא כחושה, אבל אם היא שמינה, הרי השומן מפטם את טעם משהו חמץ הבלוע בתוכו, ועל ידי השפוד מפעפע ומתפשט טעם משהו זה ונבלע בכל אורך השפוד, ואוסר את כל תרנגולות הצלויות בשפוד. ומכל מקום אם אין החטה מבוקעת יש להתיר במקום הפסד מרובה למכור לנכרי או להשהות אפילו התרנגולת שנמצאת החטה עליה, כמו שנתבאר למעלה".

ובביאור הדברים כתב הרשד"ב לוין בהתאם לשיטתו הנ"ל, שהשומן הבלוע בשפוד מפטם את טעם החטה הבלוע בשפוד, ועי"ז מתפשט ונבלע בכל אורך השפוד.

אלא שהקשה דעפ"ז צ"ע למה נאסרו כל התרנגולות הצלויות בשפוד אפילו הן כחושות, והרי שם אין כבר שומן שיפטמם. וכתב ליישב דהיינו לפי שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, ועל כל תרנגולת חיישינן שמא שמנה היא, וכשנבלע בה טעם החמץ מהשפוד כדי קליפה חוזרת ומפטמת את טעם החמץ הבלוע בה, ומפעפע בכולה.

וכבר הביא שם מה שהקשיתי לו ע"ז, דאי משום אין אנו בקיאין הי' לנו להתיר לגמרי את שאר התרנגולות (אפילו באכילה ואפילו בחטה מבוקעת) במקום הפסד מרובה, כמבואר לעיל בסעיף נט שבכל מקום שאוסרין משום אין אנו בקיאין מתירין בהפסד מרובה, ואילו כאן לא התיר רבנו אפילו בהפסד מרובה אלא למכור לנכרי וכשהחטה אינה מבוקעת דוקא.

ועוד הקשיתי לו, דכיון שכשנבלע טעם החמץ בשפוד הוקלש חומר איסורו עד שאין אומרים בו אין אנו בקיאין בין כחוש לשמן (ומטעם זה הצריך רבנו תרנגולת שמנה דוקא, וכדלקמן בארוכה), אין הדעת נותנת שלאחר שיצא טעם זה עצמו מהשפוד ונבלע בתרנגולת ישוב ויתחזק חומר איסורו עד שנאמר בו שוב אין אנו בקיאין (וראה לקמן ס"ה מה שכתב ליישב בזה).

ולכן נלע"ד כנ"ל, שלא טעם השומן הבלוע בשפוד הוא המפטם את טעם החמץ, אלא התרנגולת השמינה מפטמת את טעם החמץ הבלוע בשפוד ודוחקתו להתפשט בכל השפוד. ואף שאין בכח פיטום זה להוציא את הטעם מהשפוד (שהרי אין טעם מפוטם יוצא מחתיכה לחתיכה, כנ"ל), מ"מ לאחר שכבר יוצא הטעם מהשפוד ונבלע כדי קליפה בשאר תרנגולות (שהרי איסור בלוע בכלי אוסר כדי קליפה אף בכחוש, כנ"ל), חוזרת התרנגולת השמינה ומפטמתו ודוחקתו להתפשט בכל התרנגולות.

ה. עוד כתב רבנו (סי' תסז סעיף נג, לענין חתיכות שנמלחו עם איסור אבל לא נגע בהן האיסור): "אין אנו מחמירין בשאר איסורין לשער בס' במליחה אפילו באיסור כחוש אלא באיסור ששייך בו קצת שמנונית, כגון בשר טריפה כחושה שנמלח עם היתר, שיש טריפה כחושה ויש טרפה שמינה, לפיכך אנו מחמירין בכל טריפה אפי' כחושה, כדי שלא נצטרך להבחין ולחלק בין כחושה לשמינה, שאין אנו בקיאין בזה. אבל איסור שלעולם הוא כחוש ואין שייך בו שמנונית כלל, כגון חמץ בפסח, אין להחמיר בו כמו באיסור שמן, בין לענין מליחה בין לענין צלי, כמו שית'".

ומשמע דעת רבנו שאף באיסור הבלוע בחתיכה אמרינן א"א בקיאין בין כחוש לשמן (שהרי מיירי בחתיכות שלא נגעו באיסור, אלא נגעו בחתיכות שנגעו באיסור, ולגביהן אינו אלא איסור בלוע), ודלא כהש"ך דלעיל. ויתבאר בארוכה בספרנו הנ"ל ח"ב.

אמנם, בדין איסור בלוע בכלי, אם אומרים בו אין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, לכאורה סותרים דברי רבנו זה את זה:

מדברי רבנו (סי' תנא סעיף סו) לענין מאכל שהונח ע"ג תנור בית החורף (הובאו לעיל ס"ב) - משמע שאף באיסור בלוע אמרינן אין אנו בקיאין (שהרי כתב שלדידן אסור אף במאכל שאינו שמן אם שייך בו שמנונית, אף שמדבר באיסור בלוע); ולאידך, מדבריו (סי' תסז סעיף ס) לענין תרנגולות שנצלו בשפוד (הובאו לעיל ס"ד) - משמע דבבלוע בכלי לא אמרינן אין אנו בקיאין, שהרי לא אסר שאר התרנגולות הצלויות בשפוד (כשאינן נוגעות זו בזו) אלא כשנמצאה החטה בתרנגולת שמנה, ולא כתב שלדידן דאין אנו בקיאין אסור אף בכחושה.

וכתב לי הרשד"ב לוין ליישב, שיסוד הקולא אינו לפי שהאיסור בלוע (כמשמעות לשון הש"ך, שכיון שהאיסור בלוע לא מחמרינן בי' כ"כ לומר אין אנו בקיאין בין כחוש לשמן), אלא לפי שהשומן בלוע (דהיינו ששומן שנבלע הוקלש כוחו לפעפע, ודיינו שנחמיר בשומן ממש ולא בכל דבר ששייך בו שמנונית). ולכן במאכל שהונח ע"ג תנור בית החורף אמרינן אין אנו בקיאין, דאף שהאיסור הוא בלוע, הרי המאכל שנבלע בו האיסור הוא בעין; משא"כ בתרנגולות שנצלו בשפוד, שאף השומן אינו אלא בלוע בשפוד (כשיטתו דלעיל, שהשומן הבלוע בשפוד הוא המפטם ולא השומן בעין שבתרנגולת), אין אנו מחמירין אלא בתרנגולת שמנה ממש, אבל לגבי התרנגולות האחרות שהן בעין שוב לא הצריך רבנו שיהיו שמנות ממש (כנ"ל ס"ד).

ועל יסוד סברתו זו כתב בהערות וביאורים בפשיטות שלדעת רבנו בבלוע בכלי לא אמרינן אין אנו בקיאין בין כחוש לשמן (אף שבבלוע בחתיכה אמרינן, כנ"ל).

ומ"מ לענ"ד אין דבריו נראין, משני טעמים: (א) סברא זו של הוקלש כח השומן לא מצינו לה מקור, משא"כ סברת הוקלש האיסור היא סברת הש"ך (אלא שהש"ך ס"ל כן גם בבלוע בחתיכה). (ב) כבר נתבאר לעיל ס"ד שמדברי רבנו נראה שאיסור שאר התרנגולות אינו משום אין אנו בקיאין, אלא משום פיטום התרנגולת הראשונה, והתרנגולת הראשונה היא בעין.

ולכן נראה לענ"ד, דשאני תרנגולות שנצלו בשפוד שתחלה צריך הטעם להתפשט בשפוד עצמו ממקום התרנגולת הראשונה למקום שאר התרנגולות, וכולי האי לא מחמרינן לומר אין אנו בקיאין לענין שיתפשט ממקום אחד בכלי לשאר הכלי, אבל לענין חתיכה הנוגעת בו שפיר אמרינן אין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אף בבלוע בכלי.

ו. לקמן (סי' תצד סט"ז) כתב רבנו (לענין האופה בחג השבועות לחם של חלב, ואח"כ אופה לחם כדי לאכלו עם בשר): "יזהרו ליקח מרדה חדשה להוציא בה לחם זה מן התנור, ולא יוציאוהו במרדה שמוציאין בה שאר כל הלחמי' שאינן של חלב אפי' אם רוצים להפכה על צדה השני, לפי שעכשיו יהא נבלע בה טעם החלב בכל עובי' כשיוציאו בה לחם נילוש בחלב, ואחר כך כשיאפו לחם אחר לאכלו עם בשר ויוציאונו במרדה זו יהא נפלט ממנו טעם החלב ויבלע בלחם (כדי קליפה כמ"ש בסימן תנ"א)".

וכתב הרשד"ב לוין בהערות וביאורים שם לבאר, דמ"ש רבנו שנבלע בה טעם החלב בכל עוביה (ולא רק כדי נטילה) הוא לפי שאנו מחמירין בחלב כמו בדבר שמן משום אין אנו בקיאין. ומ"ש לאח"ז שטעם החלב יהי' נבלע בלחם כדי קליפה בלבד היינו משום שעתה האיסור הוא בלוע, ובבלוע לא אמרינן אין אנו בקיאין (לשיטתו כנ"ל).

וגם בזה לא נראו לי דבריו משני טעמים (נוסף על האמור לעיל שלענ"ד לדעת רבנו אמרינן אין אנו בקיאין אף באיסור בלוע בכלי):

(א) מלשון רבנו "יהא נבלע בה טעם החלב בכל עובי'" משמע שכן הוא המציאות מדינא, ולא רק משום אין אנו בקיאין (וגם בהלכות פסח הקפיד רבנו תמיד לכתוב תחלה הדין כפי שהוא מדינא, ורק לאח"ז הוסיף שלדידן דאין אנו בקיאין משתנה הדין).

(ב) לדבריו שבבלוע בכלי לא אמרינן אין אנו בקיאין, שוב לא הי' לו לאסור אלא כדי נטילה ולא להתפשט בכל עובי המרדה, שהרי שם האיסור הוא כבר בלוע בכלי (וכמו בתרנגולות הצלויות בשפוד, שמטעם זה אינו מתפשט ממקום התרנגולת הראשונה לשאר השפוד). והרגיש בזה בהערות וביאורים שם, והוצרך לדחוק ולחלק בין דין המרדה ששם האיסור עצמו שייך בו שמנונית, לבין דין התרנגולות ששם האיסור עצמו אין שייך בו שמנונית, אלא שמתפטם מדבר ששייך בו שמנונית.

ולענ"ד נראה שדברי רבנו כאן הם מדינא ולא משום אין אנו בקיאין, ומ"ש רבנו שטעם החלב יהי' נבלע בכל עובי המרדה (ולא רק כדי נטילה), היינו משום שסתם מרדה עוביו פחות מכשיעור אצבע, ולכן נכלל כל עובי המרדה בשיעור כדי נטילה.