תעט ברכת המזון על כוס שלישי

הערות

1. 1003. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) כוס שלישי לברכת המזון (ס"א-ב). (ב) בין כוס שלישי לרביעי (ס"ג-ה). (ג) זימון להלל ולברכת המזון (ס"ו-ט).
2. 1004. משנה קיז , ב (מזגו לו כוס שלישי, מברך על מזונו). טור ושו"ע ס"א (אחר כך מוזגין כוס שלישי ומברך עליו ברכת המזון).
3. 1005. לעיל סי' קפב ס"א (יש אומרים שברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד ... ויש אומרים שברכת המזון אינה טעונה כוס אלא כשמברכין בזימון. ויש אומרים שאפילו בג' או עשרה אינה טעונה כוס לחובה אלא למצוה מן המובחר), ושם נסמן.
4. 1006. רבא בגמרא שם (אמר ליה רב חנן לרבא שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס, אמר ליה ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצוה). רמב"ם פ"ז ה"י (כל כוס וכוס מארבעה כוסות האלו מברך עליו ברכה בפני עצמה, וכוס ראשון אומר עליו קדוש היום, כוס שני קורא עליו את ההגדה, כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון, כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר). וכ"ה לעיל סי' תעב סכ"ה (הקידוש שאומרים על כוס ראשון ... ההגדה שאומרים על כוס שני ... ברכת המזון שאומרים על כוס שלישי, וגמר ההלל והלל הגדול ונשמת שאומרים על כוס רביעי). והיינו כוס ראשון לקידוש, כדלעיל סי' תעג ס"א (מוזג כוס ראשון ואומר עליו קידוש היום). כוס שני לאמירת ההגדה וברכת אשר גאלנו, כדלעיל שם סל"ט-מד (כוס שני ... קודם התחלת אמירת ההגדה ... עד שחותם גאל ישראל). כוס שלישי לברכת המזון, כמבואר כאן (כוס שלישי לברך עליו ברכת המזון ... ועל השלישי יברך על מזונו). כוס רביעי לסיום ההלל וההגדה, כדלקמן סי' תפ ס"א (כוס רביעי לגמור עליו ההלל וההגדה), וס"ג (תקנת חכמים היתה לגמור ההלל וברכת השיר על כוס ד').
5. 1007. פר"ח סי' תפד בסופו (ודלא כהב"י שכתב שאע"פ שכל כוס תקנו על דבר מיוחד, ואחד מהכוסות תקנו על ברכת המזון, מכל מקום אם שתאן שלא על הסדר שתקנו חכמים ודאי יצא, וליתא).
6. 1008. סעיף טז (ואם לא הפסיק ביניהם בדברים הללו, אלא שתה ד' כוסות זה אחר זה, לא יצא ידי ד' כוסות). אמנם שם מיירי בתקנת ההפסקה בין כוס לכוס, וכאן מיירי בתקנה שבכל כוס יש לעשות מצוה אחת. בהלכה זו של תקנת ד' כוסות, ישנם כמה פרטים, ונתבארו לקמן סי' תעד ס"ב (הערה 10).
7. 1009. טור סי' תפו (וידיח כוס של ברכה בפנים וישטפנו בחוץ). ח"י כאן סק"א (וצריך שטיפה והדחה אם אין הכוס נקי).
8. 1010. תוס' ברכות נא, א ד"ה שטיפה (מבחוץ והדחה מבפנים, ופירש ר"י דוקא שאין הכוס יפה, שיש בו שיורי כוסות).
9. 1011. רש"י ביצה כא, ב ד"ה שיורי כוסות (של יין, ששרה בהן פתו).
10. 1012. אחרונים . רש"ל בתשובה סי' פח (ואחר כך יקח כוס שלישי כראשונה, רוצה לומר שצריך גם כן שטיפה והדחה כבראשונה. וזהו דעת כל האחרונים). הובא בב"ח ריש הסי'. ט"ז סק"א. ח"י ס"ק א. וכן הוא בדרישה סי' תפו ס"ק ב (דשמא בתוך הסעודה בא לתוכו פירורין). וכן הוא בכוס ראשון של קידוש; אבל לא בכוס שני, כדלעיל סי' תעג סל"ט (ואין צריך שטיפה והדחה, שהרי שטפו והדיחו קודם הקידוש), ושם (הערות 2. 334). ובפרט למנהגנו, שהובא בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ויטבול בחרוסת (וקודם הטבילה מרכך החרוסת ביין שבתוך כלי), ושם (הערה 832), דהיינו בתחתית של כוס הקידוש, שיש בה קצת שיורי היין של כוס ראשון ושני.
11. 1013. סעיף ב (ואם הוא נקי מבית ומבחוץ ואין בו שיורי כוסות, דהיינו שיורי יין ששרה בו פת, או שקנחו יפה במפה, דיו, כיון שהוא יפה מבית ומבחוץ).
12. 1014. כדלעיל סי' קפב ס"א, שנוהגין כהסוברים שאינה טעונה כוס. וראה גם לעיל סי' תעז ס"ח וס"ט.
13. 1015. רש"ל שם (ואף מי שלא נזהר בו בכל השנה אם רואה שהכוס נקי, אכן בזה הלילה יזהר ביותר, כדי להדר המצוה). הובא בב"ח וט"ז וח"י שם.
14. 1016. משנה קיז, ב (בין שלישי לרביעי לא ישתה). טור ושו"ע ס"א (ולא ישתה יין בינו לכוס רביעי).
15. 1017. ט"ז סק"ב (משמע לי דלא ישתה גם כן מי דבש שקורין מע"ד, כיון שהוא גם כן משכר. אבל שאר משקין שאינו משכר מותר). ח"י סק"ג (הוא הדין שאר משקים דמשכרין, כן כתב הט"ז).
16. 1018. ירושלמי פ"י ה"ו (למה בשביל שלא ישתכר). רשב"ם שם ד"ה בין ג' (מצאתי בגמרת ירושלמי למה לא ישתה כדי שלא ישתכר, דתו לא מצי למימר הלל). תוס' שם ד"ה רביעי (שלא ישתכר ושלא יוכל לומר הלל). ט"ז שם (הטעם בירושלמי שלא ישתכר, ולא יוכל לגמור הלל). וכן הוא לעיל סי' תעב סט"ו (ובין כוס שלישי לרביעי מן הדין אסור לו לשתות מטעם שיתבאר בסי' תע"ט). סי' תעד ס"א (בין שלישי לרביעי שאסור לשתות). לקמן סי' תפד ס"א (ואסור לשתות יין קודם גמר ההלל). * ומטעם זה ראוי ליזהר שלא לשתות גם אחר כוס ראשון, כדלעיל סי' תעג סי"א (ראוי להזהר שלא לשתות יין, ולא שום משקה המשכר, קודם שסיים ההגדה ושתה כוס שני, אם לא לצורך הרבה, שלא ישתכר וימנע מקריאת ההגדה). ומטעם זה נהגו שלא לשתות משקה המשכר אחר ד' כוסות, כדלקמן סי' תפא ס"א (לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה, ואם יהא מותר לו לשתות יש לחוש שמא ישתכר ולא יעסוק ויספר כלל).
17. 1019. כפירוש השני במשנה זו, שהובא בתוס' שם ד"ה ד"ה רביעי (הא דאמר בין שלישי לרביעי לא ישתה מפרש בירושלמי שלא ישתכר ... לפי המפרשים בין שלישי לרביעי לא ישתה שלא יבטל טעם מצה).
18. 1020. סוף ס"א (ויש חולקין על זה ואומרים, שטעם כל המשקין מבטל מפיו את טעם מצה שמורה של אפיקומן, חוץ ממים וכיוצא בהם).
19. 1021. סעיף א (חוץ ממים וכיוצא בהם, כגון מי זנגביל (שקורין אינגבר וואשר) ומי שורש (שקורין לאקריץ) ומי תפוחים (שקורין עפיל טראנק), שמבשלים מים עם תפוחים). ואילו בפסקי ההגדה (ויזהר שלא ישתה אחר האפיקומן). ובלקוטי טעמים ומנהגים ד"ה שלא ישתה (מדסתם דבריו משמע ... אפילו מים), ושם נסמן (הערה 909).
20. 1022. ראבי"ה סי' תקכה ע' 170 (אך אותו הכוס אפילו הוא גדול אם רוצה שותה כולו ... נראה לי שאותו הכוס שותה מיהא בין קטן בין גדול, וכן כוס שלישי, ואין בו משום [בין] שלישי לרביעי לא ישתה). הובא בהגהות מיימוניות פ"ח אות כ. וראה לעיל סי' תעב סי"ט (יש אומרים שלכתחלה מצוה לשתות כל הכוס, אפילו מחזיק כמה רביעיות).
21. 1023. דרכי משה ס"ק א (וכתב מהרי"ל דכוס של ברכת המזון חשוב חדא שתייה, ולא חשיב מוסיף על כוסות, ואפילו אם שותה מאותו כוס כמה פעמים, וכל שכן בשאר כוסות. וכ"כ מהר"י ברין, שכן היה נוהג מהרא"י, וכן כתב ה תשב"ץ ) ו מהרי"ל סדר ההגדה ע' קכב (כוס אחרון של ברכת המזון בפסח חשוב הכל חדא שתייה, ולא חשיב מוסיף על הכוסות אפילו שותה מאותו כוס כמה פעמים). רמ"א (מיהו מכוס שלישי יכול לשתות כמה פעמים והכל מחשב שתייה אחת, אף על גב דהפסיק בנתיים).
22. 1024. ראה פר"ח ס"א ד"ה ומ"ש והכל (אף על גב דלענין יציאת ידי חובה לא מחשב שתייה אחת אם הפסיק, וכמו שכתוב בסימן תע"ב סעיף ט'). והיינו מ"ש ברמ"א שם (וצריך לשתות השיעור שלא בהפסק גדול בינתיים). ובמ"א שם ס"ק יא (ונראה לי דאם שהה יותר מאכילת פרט אפילו בדיעבד לא יצא). וכן הוא לעיל סי' תעב ס"כ (ובדיעבד אפילו הפסיק כמה פעמים באמצע יצא. והוא שלא ישהה מתחלת השתיה עד סופה יותר מכדי אכילת פרס). כל זה הוא כשהפסיק באמצע שתיית שיעור רוב רביעית. משא"כ כאן שכבר שתה שיעור רוב רביעית, ואחר כך הפסיק יותר מכדי אכילת פרס (ראה מראי מקומות וציונים), יכול להמשיך לשתות כולו, ונחשב כוס אחד, ולא נחשב שותה בין כוס שלישי לרביעי. ויתרה מזו נתבאר לעיל סי' תעב סוף סט"ו (ומכל מקום לכתחלה טוב שיהיה בדעתו ... קודם שמברך על כוס ראשון, שיחזור וישתה בין כוס ראשון לשני על סמך ברכה זו ... ולא יהא נראה כמוסיף על הכוסות, כיון שהוא נפטר בברכת כוס ראשון, אם כן הכל שתיה אחת היא מופסקת לשנים).
23. 1025. ח"י סק"ד (ואם הכוס גדול ומחזיק הרבה, לא ישתה הרבה ממנו, כדי שלא ישכר).
24. 1026. שיוצא בזה י"ח, כדלעיל שם סי"ט (ובדיעבד ששתה רוב הכוס יצא ... ויש ... אומרים שאף לכתחלה די בשתיית רוב רביעית).
25. 1027. מ"א ס"ק א (כשהיה דעתו על זה בשעת ברכה). ח"י סק"ד (וכתב המ"א והיינו דוקא שהיה דעתו על זה בשעת ברכה).
26. 1028. היינו שכוס הראשון הי' של יין, וכוס השני הוא חמר מדינה.
27. 1029. לענין יין – לעיל שם ס"ז, וסי"ב, ולענין חמר מדינה – לעיל שם סי"ג (והערה 109). סיכום פרטי הלכה זו של "נראה כמוסיף על הכוסות" נתבארה לעיל שם (הערה 101).
28. 1030. מדרש תהלים (שוחר טוב) קיג, ג (הללו ... מכאן אמרו חכמים אין הלל פחות משלושה בני אדם, למי אומר הללו לשנים [והאומר אחד, הרי כאן שלשה]). רוקח סי' רפג (דאמר בשוחר טוב ג' צריכין לקרוא, שכן אחד אומר לשנים הודו). ומטעם זה מצוה לקרות הלל עם הצבור בכל השנה, כדלקמן סי' תפח ס"ג (ומצוה מן המובחר לקרותו עם הציבור ... כדי שיענה עמהם הודו ואנא, אחר הש"ץ). ואם קורא ביחיד, מצוה שיאמר הודו בפני שנים, כמבואר במרדכי שבת רמז רפו (יחיד קורא לבדו הלל, היכא דלא אפשר. אבל מצוה לחזר, שיענו אחריו ראשי פרקים). וברמ"א סי' תכב ס"ב (ויש אומרים דכשיחיד קורא, אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים, דאז הוי כרבים). ומזה למדו גם לענין סדר של פסח, כמבואר בשבלי הלקט סי' ריח (והקוראין את ההגדה צריכין שיהו שלשה, לפי מה שמצינו במדרש שוחר טוב כדי שיאמר האחד לחבירו הודו לה' כי טוב). רא"ש פ"י סי' לב (דאמרינן במדרש תהלים הקוראים צריך שיהיו שלשה כדי שיאמר אחד לשנים הודו). טור (אתמר במדרש תהלים הקוראים את ההלל צריך שיהו ג', שיהא אחד אומר לשנים הודו) ושו"ע (מצוה לחזר אחר זימון).
29. 1031. סוכה לח, ב (הוא אומר הודו לה', והן אומרים הודו לה'). ונתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה הודו לה' (והערה 965).
30. 1032. שהאחד אומר אנא ה', והם עונים אחריו, כמבואר בגמרא סוכה לח, ב (הוא אומר אנא ה' הושיעה נא, והן אומרים אנא ה' הושיעה נא ... הוא אומר אנא ה' הצליחה נא, והן אומרים אנא ה' הצליחה נא). ונתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים שם (והערה 966). משא"כ לענין חיזור אחר שנים (כדי שיענו לו), נתבאר ברמ"א סי' תכח ס"ב (ויש אומרים דכשיחיד קורא, אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים, דאז הוי כרבים. ונהגו כן בהודו, ולא באנא). והיינו כי דוקא בהודו שייך טעם זה, כמבואר במ"א שם ס"ק ז (לא יאמר הודו אלא לשנים. והטעם דלמי יאמר הודו). משא"כ באנא, שאינו מדבר אל השנים. אך מכל מקום כותב כאן רבינו, שמצוה לחזר אחר זימון גם לאמירת אנא, כדאמרינן בגמרא שם שגם באנא ה', הוא אומר והם עונים. וכמו בהלל של כל השנה, שנתבאר לקמן סי' תפח ס"ג (ומצוה מן המובחר לקרותו עם הציבור ... כדי שיענה עמהם הודו ואנא, אחר הש"ץ).
31. 1033. כמובא לעיל מהרמ"א ומ"א שם, לענין הלל בר"ח ביחיד. ומדין הלל ביחיד, למדים גם לענין הלל שבעת הסדר של פסח. אמנם לא נהוג אצלינו, שיחיד הקורא הלל יאמר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים. כי אם נהוג אצלינו, שגם הקורא הלל ביחיד (וגם הש"ץ), הנה אחרי אמירת יאמר נא ישראל גו', יאמרו נא בית אהרן גו', יאמרו נא יראי ה' גו', חוזר ואומר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים (והערה 968).
32. 1034. מחזור ויטרי ע' 286 (ועונה הגדול שבקוראים וקורא הודו). כלבו סי' נ (דגדול שבקורין קורא הודו, וכולן עונין, נמי באנא). הלכות ומנהגי מהר"ש סי' שמה (כתוב בסידור רש"י שגדול שבבית יאמר אנא והודו). רמ"א (והגדול שבהן אומר הודו ואנא, והאחרים עונין אחריו).
33. 1035. הלכות ומנהגי מהר"ש שם (שאל הח"ר יודל בן מה"ר שלום את אביו, מחמת הח"ר יונה אחיו, והלא דין הוא כתוב בסידור רש"י שגדול שבבית יאמר אנא והודו, ולמה אין עושין כן. והשיב לו, דהוי כמו ברכת המזון שכתוב, וכן הוא במיימוני, שגדול שבבית מברך, ואפילו הכי כיון שנתן רשות דיו, וכן נוהגין ליתן רשות לאחרים. הכא נמי לא שנא). והיינו כדלעיל סי' רא ס"א (גדול בחכמה שבכל המסובין הוא יברך ברכת המזון לכולם ... ואם רוצה ליתן רשות לקטן לברך הרשות בידו), ושם נסמן. מהרי"ל סדר ההגדה ע' קכ (הגדול מקרי הודו. ואנא מניחין את הקטנים לומר). ומיירי אף בקטנים ממש, כדלקמן בסמוך. ומכל שכן שיכול ליתן רשות לקטן ממנו. דרכי משה ס"ק ב (ומהרי"ל כתב דאם אין הגדול רוצה לומר הודו נותן רשות לאחר). רמ"א (והגדול יכול ליתן לקטן רשות). לפירוש מאמר מרדכי ס"ק ג (נראה דרוצה לומר לקטן ממנו, אבל מכל מקום גדול הוא ובר חיובא).
34. 1036. דרכי משה שם (ונראה דדוקא לענין צירוף דברכת המזון צריך שיאכל עמהם, אבל לא לענין אמירת הודו). רמ"א (ויכול לצרף לזימון לענין הלל אף על גב שלא אכל עמהם). וכדלקמן סי' תפ ס"ב (אין צריך לגמור הלל במקום הסעודה, אלא יכול לגומרה אף בבית אחר). ואם כן יכול להצטרף לזימון לאמר הלל ביחד. ומוסיף וכותב כאן, שאף אם "כבר קראו את ההלל לעצמן, מצטרפין לזימון להלל". והיינו כמבואר ברמ"א סי' תכב ס"ב (דכשיחיד קורא, אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים, דאז הוי כרבים). ושם מיירי בהלל של ראש חדש, שמצרף אליו שנים שכבר קראו את ההלל. וכן הוא גם כאן (בהלל של ליל פסח), שמצרף אליו שנים שכבר קראו את ההלל לעצמן.
35. 1037. רא"ש פ"י סי' לב (והעולם לא נהגו כך לחזר אחר זימון. וההוא דמדרש תהלים, עם אשתו וקטן שהגיע לחינוך יכול לומר הודו). טור (וכתב א"א הרא"ש ז"ל ולא נהגו כן. ואי משום הודו לומר בשלשה, סגי באשתו ובניו שהגיעו לחינוך).
36. 1038. אגור סי' תתטו (ואני המחבר ראיתי בעלי נפש מאשכנז מהדרים להשיג ג' על הסעודה בשני לילות, ושיהיו בני י"ג שנה). ט"ז ס"ק ג (ואע"ג דכתב הרא"ש באשתו ובניו סגי, מכל מקום טפי ניחא בתלתא גברי בני חיובא לזה). מ"א ס"ק ב (ובודאי לכתחלה יש לעשות מצוה מן המובחר).
37. 1039. מ"א ס"ק ב (אבל אין קפידא כל כך, דנשים גם כן מצטרפים לזה).
38. 1040. ט"ז ס"ק ג (וטורח זה לקרות מבית אחר גברא בר חיובא הוא אינו הכרח, אלא אם יש בביתו על שלחן אחר בר חיובא, יצרפנו לאמירת הודו, ותו לא). ח"י ס"ק ה (מכל מקום אין צריך לטרוח אחר זה, אם אין אצלו אנשים בר חיובא, דסגי לצרף לזה אשתו ובניו שהגיעו לחנוך).
39. 1041. משנה סוכה לח, א (מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו, עונה אחריהן מה שהן אומרין, ותבא לו מאירה). ורש"י שם ד"ה ותבא (שמבזה את קונו לעשות שלוחים כאלה). מהרי"ל סדר ההגדה ע' קכ (אמר מהר"י סג"ל, שרבו מהר"ש [מנוישטאט] לא היה מניח נערים שאינן בני מצוה לומר הודו בליל פסח, אבל אנא ה' הושיעה נא והצליחה נא הניח לומר, שאז יכולין להוציא, הואיל ועונין אחריהן כל מלה ומלה, מה שאין כן בהודו). מ"א ס"ק ב (ומהרי"ל כתב, קטן לא יאמר הודו, אבל אנא אומר, דהרי עונין אחריו מה שהוא אומר). מהר"י ווייל סי' קצג (הש"ר ז"ל [השר שלום מנוישטאט הנ"ל] לא הניח לנשים ולקטנים לומר הודו, כיון דהוא תחילת הפרק, ואמרינן תבא מאירה למי שאשתו ובניו מקרין אותו, והודו הוא תחלת הפרק. אבל על אנא לא הקפיד, דלא הוי תחלת הפרק). מ"א ס"ק ב (וכתב מהר"י ווייל, אף על גב דאמרינן בגמרא ותהי לו מארה שמבזה קונו לעשות שלוחים כאלה, היינו דוקא בתחלת הפרק). והיינו שהן מהרי"ל והן מהר"י ווייל הביאו בשם מהר"ש לחלק בין הודו גו' לבין אנא גו', אלא שכל אחד מהם ביאר טעם החילוק באופן אחר. ומה שהזכירו במשנה גם "אשתו"; היינו כיון דמיירי בהלל של כל השנה, שהנשים פטורות בו, ודינם כקטן. משא"כ בהלל של ליל הסדר, כדלקמן סעיף הבא.
40. 1042. משנה שם (עונה אחריהן מה שהן אומרין). רמב"ם הל' חנוכה פ"ג הי"ד (ואם היה המקרא את ההלל, קטן או עבד או אשה, עונה אחריהם מה שהן אומרין מלה מלה בכל ההלל). אגודה סוטה סי' כא (ואם קטן מקרא, כשיאמר הודו יענו הודו, וכשיקרא יאמר נא ישראל יענו אחריו יאמר נא ישראל, וכשיקרא יאמרו נא כן יענו אחריו תמיד כמו שהוא אומר). מ"א ס"ק ב (ובאגודה בסוטה סי' כ"א כתב, דאם קטן אומר יאמר נא וגו', עונה אחריו מה שהוא אומר). ויש לעיין, מה נוסף כאן באגודה, שלא נמצא במשנה וברמב"ם. וראה דובר שלום ע' עט.
41. 1043. רש"י שם ד"ה מקרין (הואיל ואין מחויב בדבר אין מוציא את המחויב מידי חובתו, הלכך עונה אחריו כל מה שהוא אומר). וכן הוא לעיל סי' נג סי"ג (וקטן שאינו חייב, אינו מוציאם ידי חובתן). סי' סט ס"ב (לא היה יכול קטן לפרוס על שמע, שכל שאינו מחויב אינו מוציא ידי חובה). סי' קפו ס"ג (שאין הקטן שהגיע לחינוך מוציא את הגדול, לפי שהקטן מצד עצמו כשהוא עתה פטור לגמרי). סי' רעא ס"ז (וקטן ... אינו מוציא ... פטור מכל המצות). סי' רפב ס"ה (הואיל והוא אינו מחוייב בדבר, אינו יכול להוציאם ידי חובתן עד שיתחייב כמותם). סי' תקפח ס"ו (אם התוקע הוא פטור ממצוה זו אינו מוציא אחרים ידי חובתן בתקיעתו ... וקטן אע"פ שהגיע לחנוך, אינו מוציא את הגדולים ידי חובתן).
42. 1044. בזה בא לבאר את הטעם שאין הקטן מוציא את הגדול בהלל, אף ששניהם מחוייבים בו רק מדברי סופרים. את התיבות "מדברי סופרים" הכניס בין חצאי עיגול, כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו). את הלכות פסח חיבר רבינו תחלה, בהיותו יושב אצל הרב המגיד ממעזריטש, כמבואר בהקדמת בני הגאון המחבר (והיתה התחלתו בהיותו יושב בשבת תחכמוני במקום תחנות של הרב הקדוש הנ"ל, שם הואיל באר את התורה בהלכות ציצית והלכות פסח). אחר כך כשהגיע להלכות ברכת המזון, ביאר הלכה זו בסי' קפו ס"ג (הקטן ... מוציא הוא את מי שלא אכל כדי שביעה ... כיון שאינו חייב מן התורה אלא מדברי סופרים). ומקורו בגמרא ברכות כ, ב (בן מברך לאביו ... שאכל שיעורא דרבנן, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן). ואף שפירשו התוס' מגילה יט, ב ד"ה ורבי (לא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן, אבל ההיא דברכת המזון מיירי שהקטן אכל כדי שביעה דהוי חיובא דאורייתא וליכא אלא חד דרבנן, ומפיק האב שלא אכל אלא שיעורא דרבנן). מכל מקום לא פסק רבינו כדעת התוס', כי אם כפי שפירש שם (ואפילו אם הקטן גם כן לא אכל כדי שביעה, שמכל מקום הוא חייב מדברי סופרים כמותו). וכמבואר במ"א שם ס"ק ג (ואפילו אם גם הבן לא אכל כדי שביעה, דהוי תרי דרבנן, אפילו הכי מוציא לאביו). ועל זה קשה, מהמשנה שהובאה לעיל, שאין הקטן יכול להוציא את הגדול באמירת הלל, ומהו אם כן החילוק בין ברכת המזון לבין הלל? מבאר על זה רבינו לעיל שם (שברכת המזון אינה דומה למגילה והלל וברכות קריאת שמע ושאר מצות שעיקרן מדברי סופרים, שאין הקטן שהגיע לחינוך מוציא את הגדול, לפי שהקטן מצד עצמו כשהוא עתה פטור לגמרי, אלא שמחנכין אותו כדי שיהא רגיל במצוה זו ויהיה סריך כמנהגו כשיגדל, לפיכך אינו בדין שיוציא את מי שהוא גדול כבר אע"פ שחיובו אינו אלא מדברי סופרים, כיון שהקטן גם חיוב זה אינו חייב אלא משום להרגילו לכשיגדל, שאז יתחייב חיוב זה של דברי סופרים. אבל בברכת המזון, מה שמחנכין את הקטן לברך אחר אכילתו לשובע כשיגדל, שהוא חיוב מן התורה. לפיכך כשם שהוא מוציא את הגדול שלא אכל כדי שביעה אם הוא אכל כדי שביעה, כך מוציאו אם לא אכל כדי שביעה, כיון שחינוכו כשלא אכל כדי שביעה מועיל לו להרגילו כמו כשאכל). ולפום ריהטא היתה נראית כוונת רבינו לחלק, שאפילו אם הקטן אכל פחות מכדי שביעה, עדיין הוי חד דרבנן, שהרי כשמחנכים אותו לברך כשלא אכל כדי שביעה, מלמדים אותו לברך אחר אכילתו לשובע כשיגדל, ואם כן הוי חד דרבנן, ולכן מוציא חד דרבנן. משא"כ בהלל ומגילה ושאר מצות "שעיקרן מדברי סופרים", אם כן ודאי הוא תרי דרבנן (שהרי מחנכים אותו בקטנותו, שכשאשר יגדל יקיים מצוה מדברי סופרים). ולכן אינו מוציא את הגדול שהוא חד דרבנן. וכמבואר בתוס' מגילה יט, ב ד"ה ורבי (לא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן). * אמנם אי אפשר לפרש כן את דברי רבינו, שהרי רבינו פוסק שגם תרי דרבנן מוציא חד דרבנן, כמבואר לעיל שם בתחלת הסעיף (אשה מוציאה את האיש שלא אכל כדי שביעה, ואפילו היא גם כן לא אכלה כדי שביעה, שמכל מקום היא מחוייבת מדברי סופרים כמותו). והיינו אף למ"ד שחיוב האשה בברכת המזון הוא בכל אופן מדברי סופרים, כמבואר שם ס"א-ב (נשים חייבות בברכת המזון, וספק הוא אם חייבות מן התורה ... או אינן חייבות אלא מדברי סופרים ... וספק של תורה להחמיר, לענין שהן אינן מוציאות ידי חובה את האנשים החייבים מן התורה, כי שמא הן פטורות מן התורה, וכל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן). יוצא אם כן, שאם האשה לא אכלה כדי שביעה היא תרי דרבנן, והאיש הוא רק חד דרבנן, ומכל מקום היא מוציאה אותו. ונתבאר על זה במ"א שם ס"ק ג (דהוי תרי דרבנן, אפילו הכי מוציא ... כן משמע סוף פסחים). והיינו הא דאמרינן פסחים קטז, ב (אמר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר הגדה ... איני והאמר מרימר שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף מאן דאמר אגדתא בי רב יוסף אמרו רב יוסף, מאן דאמר אגדתא בי רב ששת אמרו רב ששת (רב יוסף ורב ששת מאורי עינים היו, רש"י), קסברי רבנן מצה [וכן אמירת ההגדה] בזמן הזה דרבנן). רואים מכאן שגם תרי דרבנן מוציא חד דרבנן, כמבואר במחצית השקל על המ"א שם (והא עכ"פ רב יוסף ורב ששת הוו תרתי דרבנן, אלא על כרחך דאפילו תרתי דרבנן מוציא חד דרבנן). ומכל מקום אין הקטן מוציא את הגדול "במגילה והלל וברכות קריאת שמע ושאר מצות שעיקרן מדברי סופרים". ואת הטעם לזה ביאר רבינו לעיל שם דהיינו "לפי שהקטן מצד עצמו כשהוא עתה פטור לגמרי , אלא שמחנכין אותו כדי שיהא רגיל במצוה זו ויהיה סריך כמנהגו כשיגדל, לפיכך אינו בדין שיוציא את מי שהוא גדול כבר, אע"פ שחיובו אינו אלא מדברי סופרים". והיינו כיון שהקטן גרע מתרי דרבנן, שהרי גם חיוב זה של תרי דרבנן, אינו על הקטן עצמו, כי אם על אביו, שמחנך אותו כדי שיהא רגיל במצוה זו. וכדלעיל סי' לט ס"א (וגם מדברי סופרים אין האזהרה אלא על אביו ), ובהלכות תלמוד תורה ריש פ"א (שהקטן פטור מכל המצות, וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מדברי סופרים). וזאת היא גם כוונת רבינו במה שכותב כאן (ואינו חייב בהם אלא (מדברי סופרים) כדי לחנכו במצות), כי גם מה שהקטן חייב מדברי סופרים, אין חיוב זה אלא על האב "כדי לחנכו במצות", ולכן אינו יכול להוציא את הגדול. * אמנם גם באופן זה אי אפשר לבאר את דברי רבינו לעיל שם, שאם כן מדוע בברכת המזון יכול להוציא הקטן את הגדול. ואף שבברכת המזון הקטן הוא רק חד דרבנן, מכל מקום הרי הקטן " פטור לגמרי ", "וגם מדברי סופרים אין האזהרה אלא על אביו ". וכדי לבאר זאת כותב רבינו שם (הקטן ... מוציא הוא את מי שלא אכל כדי שביעה ... שמכל מקום הוא חייב מדברי סופרים כמותו . שברכת המזון אינה דומה למגילה והלל וברכות קריאת שמע ושאר מצות שעיקרן מדברי סופרים ... שהקטן מצד עצמו כשהוא עתה פטור לגמרי ... שהקטן גם חיוב זה אינו חייב אלא משום להרגילו לכשיגדל שאז יתחייב חיוב זה של דברי סופרים). והיינו שלענין ברכת המזון, שהקטן הוא חד דרבנן, אזי אומרים "שמכל מקום הוא חייב מדברי סופרים כמותו ", משא"כ לענין הלל ומגילה וכיו"ב, שהקטן הוא תרי דרבנן, אזי אומרים "שהקטן מצד עצמו כשהוא עתה פטור לגמרי ", והחיוב הוא רק על האב . ואולי אפשר למצוא דוגמה לזה, מדין חיוב האב ללמד את בנו תורה, שנתבאר בפסקי דינים צמח צדק ח"ג א, ב (כיון שהקטן אביו מצווה ללמוד, יש לומר דגם הוא מצווה ללמוד את עצמו). והיינו שאף שסוכ"ס חיוב הקטן גרע, מחמת שאין החיוב על הקטן אלא על אביו, שחייבו חכמים את האב לחנך את בנו. מכל מקום, יש קצת חיוב גם על הבן. ולכן, אם הוא רק חד דרבנן, אמרינן בזה "שמכל מקום הוא חייב מדברי סופרים כמותו ", ומוציא את הגדול שחייב מדברי סופרים. משא"כ אם הוא תרי דרבנן, אמרינן בזה "שהקטן מצד עצמו כשהוא עתה פטור לגמרי ", ואינו יכול להוציא את הגדול שחייב מדברי סופרים. ומכל הנ"ל רואים, שדוקא במקום שהקטן גרע בשני הפרטים: (א) שהוא תרי דרבנן . (ב) שחיוב החנוך הוא רק על האב . דוקא בזה אין הקטן יכול להוציא את הגדול מחיובו מדברי סופרים. * בביאור חילוק זה שכתב רבינו, דן בלקוטי שיחות חי"ז ע' 234 בשוה"ג להערה 26 (והחילוק שכתב שם בין מגילה הלל וברכות קריאת שמע לברכת המזון, בפשטות הרי זו הסברה שבהם הוי תרי דרבנן ובמצות ברכת המזון דאורייתא הוי רק על דרך חד דרבנן). ושם ע' 235 בשוה"ג להערה 32 (במגילה שהוא רק מדרבנן יש לומר שבקטן החיוב הוא רק על האב על דרך מ"ש אדה"ז בסי' קפ"ו שם – על פי פשטות הלשון בהחילוק שכתב שם. ומש"כ בשוה"ג להערה 26 – הוא על פי פשטות הלשון בשו"ע שם בתחלתו ("שמכל מקום הוא חייב מדברי סופרים כמותו"). וצ"ע מהו העיקר כו'). וראה מ"ש בזה בדובר שלום (ע' עז-ח).
43. 1045. מהרי"ל שם ע' קכא (אמר מהר"י סג"ל שרבינו שמחה כתב שנשים חייבות לקרא הלל בליל פסח, שאף הן היו באותו הנס. ולפי זה אפשר שנשים אומרות הודו ועונים אחריהן). וכמבואר במשנה סוכה לח, א (מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו, עונה אחריהן מה שהן אומרין), ובתוס' שם ד"ה מי (משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות, וכן דעצרת, וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמא היא. אע"ג דבהלל דלילי פסחים ... דמחייבי ... שאני הלל דפסח דעל הנס בא, ואף הן היו באותו הנס). ח"י סק"ו (ולענין נשים כתבו התוספות שם, דדוקא בשאר ימים הן פטורות מהלל, משא"כ בהלל והגדה דפסח אף נשים מחויבים כמו ד' כוסות. ולפי זה נראה דנשים אומרים הודו ועונין אחריהן. וכן כתב במהרי"ל).
44. 1046. במ"א שם סק"ה (נשים פטורות מכל הלל, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ולפיכך אין יכולים להוציא אחרים ידי חובתן (תוס' ברכות דף כ' ריש ע"ב) אלא אם כן עונה אחריהם כל מלה ומלה). ובתוס' שם ד"ה בתפלה (הלל דרבנן, ונשים פטורות, מהאי טעמא דמצות עשה שהזמן גרמא הוא). וכן הוא לעיל סי' קו ס"ב (הנשים פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא אפילו היא מדברי סופרים, כגון הלל וקידוש הלבנה).
45. 1047. סעיף כה (שאף שהנשים פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא, בין של תורה בין של דברי סופרים, אף על פי כן חייבו אותן חכמים בכל הדברים שתקנו בלילה זה, לפי שאף הם היו באותו הנס של יציאת מצרים).
46. 1048. ראה אודותיו לקמן רס"י הבא. והטעמים שנקרא הלל הגדול, נתבארו בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה הודו לד'.
47. 1049. מ"א סי' תכב סק"ז (וצ"ע מאי שנא משאר הודו שאומרים אותו ביחיד, כגון בהלל הגדול. ואפשר דהכא כיון שהוא דרך שירה בעינן שיענו אחריו, כדמצינו בשירת הים). ח"י כאן סק"ה (ועיין בסימן תכ"ב במ"א ס"ק ז מבואר, דדוקא בהודו שבהלל צריך שלשה, משא"כ הודו שבהלל הגדול).
48. 1050. ט"ז סק"ג (ונראה לי דמ"ש הטור מצוה לחזור אחר הזימון, לא נתכוין כלל לברכת המזון ... ודאי משום הודו לחוד אמר כן ... וזה גם כן כוונת השו"ע שכתב מצוה לחזור אחר הזימון, היינו הזימון להודו). מ"א סק"ב (משמע בטור דוקא להלל מצוה לחזור, אבל ברכת המזון דינו כשאר ימות השנה). ח"י שם (ולענין צירוף לברכת המזון, דינו כדין שאר כל השנה, הסכמת האחרונים). ונתבארו דיניו לעיל סי' קצז. וראה שם סוף ס"א (מצוה שיתנו לו לאכול מעט כדי לזמן עליו, שכל שנים שאכלו כאחד, מצוה עליהם לחזר אחר זימון כל מה שיכולים). משא"כ כאן שאי אפשר לתת לו לאכול מעט – אחרי שכבר אכל את האפיקומן, כמבואר כאן.
49. 1051. פר"ח סוף הסי' (כתב בספר ב"ח, שמה שנהגו לילך באמצע סעודתו לבית אחר לצרף לזימון ... אינו נכון ... איברא שהמנהג הוא מנהג בורות ואין לו על מה לסמוך). ב"ח סוף הסימן (אבל מה שנהגו העולם לילך באמצע סעודתו לבית אחר לצרף לזימון ... אינו נכון ... ומהר"ל מפראג (גבורות ה' פרק סג) התמרמר על המנהג). ובגבורות ה' שם (ויש בני אדם קוראים מבית אחר לצרף לזימון ... ומנהג עמי ארצות הוא זה).
50. 1052. אחרונים . ט"ז שם (אבל לענין זימון דברכת המזון, אין נכון שיקרא לאחד מבית אחר שיברך עמו, אם לא אכל כאן).
51. 1053. כדלעיל סי' תעח ס"א (אחר אכילת אפיקומן אסור לאכול שום מאכל בעולם).
52. 1054. כדלעיל סי' קפד ס"א (שכל דבר הטעון ברכה לאחריו במקומו טעון לברך אחריו קודם שיעקור ממקומו לכתחילה).
53. 1055. ט"ז שם (אסור משום איסור ב' חבורות ... משהתחיל באפיקומן). וכדלעיל סי' תעח ס"ב (לא יאכל האפיקומן בשני מקומות. ואפילו בחדר אחד לא יאכלנו בב' שולחנות, מקצתו בשולחן זה ומקצתו בשולחן זה, לפי שהאפיקומן הוא זכר לפסח, ואסור לאכול מן הפסח בשני מקומות, שנאמר בבית אחד יאכל). וראה מ"א שם (דאם יאכל האפיקומן ב' פעמים, הוי כאוכל שני פסחים).
54. 1056. כדלעיל שם ס"ג (אפילו לא אכל עדיין כזית).
55. 1057. כדלעיל סי' תעח ס"ו (יכול לאכול סעודתו בבית, ולילך לאכול האפיקומן בבית אחר), ושם נסמן.
56. 1058. ט"ז שם (ועל כרחך לא משכחת לה, אלא שלא יאכל אפיקומן בביתו, אלא יאכלנו כאן). מ"א שם (ויש שרוצין לצרף גם כן לברכת המזון, ואם כן צריך שלא יאכל האפיקומן בביתו, אלא במקום שמברך). וכיון שרוצה לאכול שם האפיקומן, מותר לעקור ממקומו באמצע הסעודה, כמבואר במ"א שם (דהא זימון הוי כמו מצוה עוברת ומותר לעקור כמ"ש סי' קע"ח). ונתבארו דיניו לעיל סי' קעח ס"ד וס"ו, שעכ"פ אם היה כן בדעתו כשבירך המוציא, לעקור ממקומו ולסיים הסעודה במקום אחר, מותר לדברי הכל. ונראה שגם כאן מיירי שהי' דעתו לזה בתחלה, כדלקמן סי' תפד ס"ו (יכול לעקור מסעודתו קודם אכילת האפיקומן, וילך לבית אחר ויעשה להם כל הסדר ויאכל שם עמהם האפיקומן, ויברך שם עמהם ברכת המזון, אם היתה דעתו לכך מתחלה כשבירך המוציא שיגמור סעודתו בבית אחר ויברך שם. עיין סי' קע"ח ותע"ט). והכוונה היא כמבואר כאן.
57. 1059. כדלקמן סי' סי' תפ ס"ב (אין צריך לגמור הלל במקום הסעודה, אלא יכול לגומרה אף בבית אחר, ואף שאינו שותה הד' כוסות במקום אחד אין בכך כלום).
58. 1060. כדלעיל ריש ס"ו.
59. 1061. אגודה פ"י סי' צז (נוהגין שיברך בעל הבית בעצמו). הלכות ומנהגי מהר"ש סי' שמה (שרגילין בעלי בתין לברך ברכת המזון בפסח). רמ"א (ונהגו שבעל הבית מברך ברכת המזון בליל פסח).
60. 1062. ח"י סק"ז (אף אם יש לו אורח, עיין לעיל סי' ר"א). והיינו שכל השנה מברך האורח, כדלעיל סי' רא ס"ד (האורח מברך, כדי שיברך לבעל הבית. ומה ברכה מברכו, יהי רצון שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ויצליח בכל נכסיו, ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ולא ישלוט שטן במעשי ידיו, ואל יזדקר לפניו שום דבר חטא ועון מעתה ועד עולם).
61. 1063. משלי כב, ט.
62. 1064. סוטה לח , ב (אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל, אל תיקרי יבורך אלא יברך). וכדלעיל סי' קפג סט"ו (אין נותנים כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שהוא שונא בצע וגומל חסד בממונו, שנאמר טוב עין הוא יבורך, אל תקרא יבורך אלא יברך).
63. 1065. הגהות מנהגים ליל הסדר אות ט (נראה לי משום דגרסינן בפרק אלו נאמרין אמר ריב"ל אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר טוב עין הוא יברך, [אל תקרי יבורך אלא יברך] ... אמר בתחילה באגדה כל דכפין ייתי ויכול, שבזה נראה טוב עין). דרכי משה ס"ק ג בסופו (דהוא נראה טוב עין (עי' משלי כב ט), ממה שאמר תחלה כל דיכפין ייתי וייכול, ואמרינן בסוטה (לח ב) אין נותנין כוס לברך אלא לטוב עין וכו'). רמ"א (שנאמר טוב עין הוא יבורך (משלי כב, ט), והוא מיקרי טוב עין, שאמר כל דכפין ייתי וייכול וכו').
64. 1066. אגודה שם (אמנם אין לחוש אם בירך אחר). הובא בח"י שם.