הוספות

הערות

1. 2089. נדפסה לראשונה בשו"ת רבינו הוצאת זיטאמיר תר"ז, סי' ה, והוגהה ע"פ כת"י 189 (119, א). מהמשך הדברים נראה תוכן התשובה: נפל מים על מעט מהקמח ונתחמץ, ונתערבו פירורי הבצק בשאר הקמח, ועשו מהם עיסה, ואפו מהם מצה קודם הפסח. שהובאו חלוקי הדעות בזה, בשוע"ר סי' תסו ס"ט-י: (א) אם חוששים לומר שהיא תערובת יבש ביבש שחוזר וניעור בפסח. (ב) אם חוששים לומר שהיא תערובת יבש בלח שאינה מתבטלת. ומשיב, שאפילו להסוברים שאין בילה, והוי כיבש ביבש, מכל מקום כשנאפו קודם הפסח מתבטל. ואף שיש סוברים שהיא תערובת יבש בלח, ואינה מתבטלת אפילו כשנאפו קודם הפסח. מכל מקום במקום שמחת יום טוב אצל עניים, יש להקל, ולא לחשוש לדעה זו. וכן מסיק בשוע"ר שם (ראה שם הערה 76). * ממה שכותב כאן "תליא בהא אם יש בילה", נראה לכאורה דמיירי כאן בתערובת בצק שלא נתייבש עדיין. ואילו ממה שכתב שיש כאן "חשש פירור המיפרך", נראה דמיירי הכא במים שנפלו על מעט הקמח ונתייבש וריקדוהו בנפה, וחוששים לפירורים שנפרכו ועברו נקבי הנפה, שבזה מיירי המ"א ובשוע"ר סי' תסו ס"ט-י. ואפשר דמיירי בשניהם. לתוכנה ראה שו"ת הרב סי' כה.
2. 2090. לא נתפרש כאן היכן הם ג' המקומות בב"י, שהשואל העיר בהם.
3. 2091. בשו"ע שם סי"א (נתן שאור מעיסה שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה ... והוא הדין אם השאור של פטור והעיסה של חיוב). ובט"ז שם ס"ק יג (בתרומת הדשן סימן ק"ץ דאין בילה אלא ביין ושמן לבד). ובש"ך שם ס"ק יח (דיש בילה בדבר לח, ובשיעור חלה שיפריש אי אפשר שלא יהא בו מעיסה שלא הורמה חלתה, וחלה אין לה שיעור מן התורה). וכמבואר לקמן סי' תצח ס"ק ו בקונטרס אחרון (שיש בילה, היינו שאין משהו בתערובת שלא יהא בו משהו מהדבר שנתערב). ובזה תלוי גם כאן בתערובת בצק חמץ בבצק מצה, אי הוי כלח בלח שנבללין יפה ואין חוזר וניעור בפסח, או הוי כיבש ביבש שאינו נבלל יפה וחוזר וניעור בפסח.
4. 2092. ובשוע"ר שם סכ"ב (ככר שנחתך ממנו הרבה ונתבטל חשיבותו, ואחר כך נתערב בפרוסות אחרות של מצה, אסור לאכול וליהנות מהתערובת בתוך הפסח מליל ט"ו ואילך ... ואע"פ שכבר נתבטל האיסור ברוב קודם הפסח. כיון שאין גוף האיסור נבלל בגוף ההיתר אלא הוא עומד בפני עצמו בתוך התערובת. לפיכך כשמגיע הפסח הרי הוא חוזר וניעור, ואוסר את כל התערובת, כאלו נתערב עכשיו בפסח ... אבל חמץ שנתערב בהיתר לח בלח שהן נבללין, ונתבטל קודם הפסח בס' ... כיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו, הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל, ואינו חוזר וניעור בפסח).
5. 2093. ונתבאר בשוע"ר סי' תסו ס"ט-י (ולעיל שם הערות 78; 82), שלא זו בלבד שיש לו דין "תערובת יבש ביבש", אלא יתירה מזו, שיש לו גם דין "תערובת יבש בלח". ולכן נאסר אף אם נאפה קודם הפסח.
6. 2094. מהלשון כאן נראה, דאף אם טעם האיסור הוא דהוי יבש ביבש, מכל מקום אין אפייתו קודם הפסח מועלת, לדעה זו. אמנם נתבאר בשוע"ר סי' תנג ס"ט, ובסי' תסו ס"י, שלדעת הפוסקים שקמח בקמח הוא יבש ביבש, מועלת אפייתו קודם הפסח להתירו באכילה. מה גם שקמח בקמח הוי לח בלח, לדעת המ"א בסי' תל (קמח בקמח מקרי לח בלח), ובסי' תנג ס"ק ו (דקמח בקמח מקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור). ואולי צ"ל: "יבש בלח" (כדלעיל הערה הקודמת).
7. 2095. וכן מסיק בשוע"ר שם (ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק, שאינו מצוי לקנות קמח אחר, או לטחון חטים אחרים).
8. 2096. נדפסה בשו"ת רבינו הוצאת תר"ז, סי' ו. והוגהה על פי כת"י 1017 (רלג, ב); 1027 (קעה, א). בשניהם מופיעה בראשה כותרת: "נידון בישול מצה שנתפררה, אם יש בזה חשש איסור חמץ". תוכן התשובה שלפנינו: מצה אפויה שחזר וטחנה, מותר לבשלה מעיקר הדין. אמנם הנהיגו הרב המגיד ממעזריטש ותלמידיו, להזהר מבישול מצה טחונה. ובא לבאר כאן טעם חומרה זו: (א) קמח חטים שנקלה, יש פוסקים שאוסרים, ויש מתירין. ומסתפק המ"א אם יש לאסור אף בדיעבד. וקיי"ל שלא להתיר בדיעבד אלא בהנאה או להשהותו. (ב) עיסה רכה אסור להוסיף בה קמח, שמא לא נגבל יפה, ושמא לא נקלה אותו קמח יפה. ואם ידוע שנשאר בה קמח שלא נגבל יפה, מחמיר המ"א אף בדיעבד, מאחר שהמצה מפסקת בין הקמח שלא נגבל יפה, ובין האוּר. (ג) מדברי המ"א נראה, שלדעת הפוסקים האוסרים, נאסר בדיעבד, אף בלי הפסקת המצה בין הקמח והאוּר. והפר"ח פסק כדעת הפוסקים האוסרים. (ד) הפר"ח עצמו מתיר כשהוא רק מעט קמח, והרשד"מ מחמיר. ומדברי המ"א נראה, שלדעת הפוסקים האוסרים, אף במעט קמח נאסר בדיעבד. (ה) כיון שהוא חשש דאורייתא, יש לצרף דעת שניהם לחומרא. וכל שכן בפסח שמחמירים. (ו) בשנים האחרונות נתפשט המנהג למהר מאד בלישת מצה קשה, ורואים שנשאר מעט קמח על המצה, ולפי הנ"ל יש להחמיר בו אף בדיעבד אם נתנם במרק. (ז) עיקר החשש דאורייתא הוא כשמפררים המצה לתוך המרק. ואם עושים קניידלאך, הוא תלוי במחלוקת הפוסקים לענין תערובת יבש בלח. (ח) מכל מקום אין למחות בהמון עם המקילים, שיש להם על מה שיסמוכו. (ט) ביום טוב האחרון המיקל לא הפסיד. (י) במי פירות אין להחמיר כלל כל הפסח. לתוכנה ראה גם שו"ת הרב סי' כח.
9. 2097. שמותר מדינא, כמבואר בשוע"ר סי' תסג ס"ג (אפויה שחזר וטחנה, מותר לבשל הקמח שלה ולעשות ממנה כל מה שירצה), ושם נסמן (הערה 11). אמנם הנהיגו הרב המגיד ממעזריטש ותלמידיו, להזהר מבישול מצה טחונה (כדלקמן הערה 26). ובא לבאר כאן טעם חומרה זו.
10. 2098. הגהת סמ"ק סי' רכב ע' רל (נהגו העולם לאפות קמח סלת בתנור לצורך התינוקות, לעשות ממנו פפ"א בלע"ז, וסומכין על הא דאמרינן פרק כל שעה דאפוי אינו בא לידי חימוץ. ומיהו קשה מהא דאמרינן בפרק כל שעה לא לימחי אינש קדרה בקמחא דאבישונא דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ (פירוש לא יערב קמח בתוך התבשיל) בקמחא דאבישונא (פירוש קמח קליות שנאפה בתנור), ואפילו הכי קאמר דחיישינן דילמא לא בשיל שפיר (פירוש שלא נאפה הקמח בטוב), לפי שאין יכולין לעמוד על אפיית הקמח שיהא כראוי). ופירש יותר בתוספות רבינו פרץ (לבעל הגהות סמ"ק הנ"ל) לט, ב ד"ה לא לימחי (היינו קימחא שנתייבשה וניקלית בתנור, כשהיא לחה עושין אותה קלי בתנור. ומכאן יש לאסור לנשים שמשימין קמח בתנור להתייבש, ועושים תבשיל לבניהם קטנים, דדילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ).
11. 2099. רבנו ירוחם נתיב ה ח"ה מו, ד (נשים שמשימות קמח להתיבש בתנור, לעשות תבשיל לתינוקות, אסור לעשות בפסח, דילמא לא בשיל שפיר. כך דקדקו בתוס' מההיא דלעיל דלא לימחי וכו'). והוא דאמרינן מ, ב (רבא גופא מחי לה קידרא בחסיסי). ופרש"י שם (קמחא דאבשונא). והקשו תוס' שם ד"ה רבא (דהא לעיל אסרינן, וליכא מאן דפליג). והוא מדאמרינן התם לט, ב (אמר מר זוטרא לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישנא, דילמא לא בשיל שפיר). רואים מדברי רבינו ירוחם, שמה שאסרו בגמרא "קמחא דאבישנא", היינו אף בקמח קלוי.
12. 2100. ד"ה כתב הרמב"ם (אבל רבינו ירוחם כתב נשים שמשימות קמח בתנור להתיבש כדי לעשות תבשיל לתינוקות אסור דילמא לא בשיל שפיר ... וכן כתבו הגהות מיימון בפרק ה' [קושטא] שהוא דעת סמ"ק).
13. 2101. ד"ה כתב הרמב"ם (אבל הב"י הביא בשם רבינו ירוחם בשם התוספות, וכן הגהות מיימוניות בשם סמ"ק, דאף בקמח איכא למיחש דילמא לא בשיל שפיר, ולהם שומעין, שהם רבים, וכל שכן להחמיר באיסורא דאורייתא). ולמעשה מסיק בשוע"ר סי' תסג ס"ב (ויש לסמוך על דבריהם בדיעבד, שאם עבר ועשה ממנו תבשיל יש להתירו בהנאה או להשהותו עד לאחר הפסח). הרי שעכ"פ באכילה אסור אף בדיעבד.
14. 2102. כל האמור לעיל הוא בקמח שנקלה ואחר כך בישלוהו. אמנם כאן מיירי במצה דקה וקשה שלא נילושה יפה, ונשאר קמח מועט על המצה אחר האפייה. וזאת לומד רבינו מדין שהובא בשוע"ר סי' תנט סכ"ה (אם העיסה היא רכה מאוד שנתנו בה מים יותר מן הראוי, אין להוסיף קמח לתוך הלישה כדי שתהא העיסה כראוי, לפי שהקמח שמוסיפין יש לחוש בו שמא אין כולו נילוש ונגבל יפה עד שיהיה כולו בצק, אלא נשאר ממנו מעט קמח בעין בתוך העיסה, ואפילו לאחר אפייה עודנו בעין, ושמא לא נקלה אותו קמח יפה ... ויש לחוש שמא יבא לתוך התבשיל בפסח ויתחמץ). ומקורו בתרומת הדשן סי' קכד (כשלשין עיסה בפסח למצות, ולפעמים מוסיפים המים בקמח יותר מן הראוי ... להוסיף קמח כשאירע כך ... שמעתי שאחד מהגדולים נתן טעם לאיסור, לפי שהקמח שמוסיפים אינו נילוש ונגבל יפה, ונשאר מעט בעין בתוך העיסה, ואפילו לאחר אפייה עודנו בעין, ושמא לא נאפה אותו קמח יפה, ויש לחוש שמא יפול במרק בקערה ויתחמץ). וכן נפסק בשו"ע ס"ו (אם העיסה רכה, לא יוסיף בה קמח). ובט"ז ס"ק ח (לפי שאותה הוספה אינה נילושה יפה, ונשאר מעט בעין תוך העיסה). ובמ"א ס"ק טז (שאותו הקמח אינו נילוש יפה, ואחר אפיה עודנו בעין, ושמא לא נאפה אותו קמח יפה, ויש לחוש שמא יפול במרק בקערה ויתחמץ). ואם יודע שנשאר בה קמח שלא נגבל יפה, נפסק לעיל שם (מצה שיודע שנילוש בתוכה קמח, יש להחמיר אפילו בדיעבד שעבר ונתנה לתוך דבר לח). ומטעם זה יש להחמיר במצה שרויה.
15. 2103. ס"ק ח (ומשמע מתרומת הדשן שם, דבדיעבד אין לאסור). וכן הוא בשוע"ר שם סכ"ו (ובדיעבד שעבר והוסיף קמח בעיסה הרכה, מותרת באכילה. אלא שלכתחלה יש ליזהר במצות הללו שלא יבאו לתוך דבר לח, שלא יתחמץ הקמח שבתוכן). יוצא אם כן, שמה שאנו חוששים להלכה של התרומת הדשן הוא רק לכתחלה.
16. 2104. שלא שמו אותן במרק, שדוקא בזה מתיר הט"ז שם בדיעבד. ומכל שכן אם ידוע בודאי שנשאר בה קמח שלא נגבל יפה, שבזה אוסר המ"א גם בדיעבד, אפשר שגם הט"ז יודה לו. וכן הוא כן במצות אלו, שעינינו רואות במצות הרבה שמצוי בהם קמח מעט נראה לעין אחר האפייה.
17. 2105. ס"ק ד (וצ"ע אם נתנוהו בדיעבד במאכל אם אוסרין מפני חששא זו ... ונפקא מינה לענין מצה שנילוש בה קמח ונאפה, כמ"ש סוף סי' תנ"ט, ואחר כך נתנוהו לרוטב עיי"ש). וכן פסק בשוע"ר שם (אבל מצה שיודע שנילוש בתוכה קמח, יש להחמיר אפילו בדיעבד שעבר ונתנה לתוך דבר לח).
18. 2106. אחרי שמסתפק שם המ"א, מסיק (ומכל מקום נראה לי, דבמצה יש להחמיר, מאחר שהמצה מפסקת בין הקמח והאוּר). נראה מדבריו, שלפי מסקנתו, במקום שיש הפסק בין המצה לאוּר יש להחמיר אף בדיעבד. ובמקום שאין הפסק ביניהם, אין להחמיר בדיעבד. וכאן בנידון דידן, אין טעם לחשוש שנשאר קמח בתוך המצה, רק מה שאנו רואים שנשאר קמח מעט על גבי המצה, אם כן לכאורה יודה בזה המ"א, להקל בדיעבד.
19. 2107. דאמרינן מ, ב (רבא גופא מחי לה קידרא בחסיסי). ופירש"י שם (בחסיסי, קמחא דאבשונא). והקשו התוס' שם ד"ה רבא (דהא לעיל אסרינן וליכא מאן דפליג). והוא כדאמרינן שם לט, ב (אמר מר זוטרא לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישנא, דילמא לא בשיל שפיר). יוצא אם כן שרש"י מתיר בקמח שנקלה.
20. 2108. פ"ה ה"ג (מבשלין את הפת ואת הקמח הקלוי). "הפת" היא מצה אפויה שחזר וטחנה. ו"הקמח הקלוי" הוא הקמח שנקלה. והיא הדעה הב' בשוע"ר סי' תסג ס"ב (ויש מתירין לבשל קמח הקלוי, לפי שחום האור שולט בו יותר ממה ששולט בהחטים).
21. 2109. שכתב כן בספיקו שבתחלת דבריו (וצ"ע אם נתנוהו בדיעבד במאכל אם אוסרין מפני חששא זו, דהא רש"י מתיר אפילו לכתחלה, וכ"כ הב"י בשם הרמב"ם. ונפקא מינה לענין מצה שנילוש בה קמח ונאפה). נראה מדבריו, שלדעת הגהות הסמ"ק ורבינו ירוחם, בודאי אסור אף בדיעבד. והספק שלו הוא רק אם אפשר לסמוך בדיעבד על דעת רש"י ורמב"ם המתירים. * בכת"י 1027: לפי דעת רש"י והרמב"ם שם במג"א , דקמח הקלוי מותר לבשל, ולא חיישינן שמא לא נקלה יפה .
22. 2110. כדלעיל (הערה 6).
23. 2111. בשו"ת מהרשד"מ או"ח סי' כו (היופקאש שעושים בזה הדרך, לוקחים מדה אחת קמח, וחציה לשים אותה במים ... ומהקמח אשר נשארה במדה, שמה בכל פעם ... ולפני' עשת ברזל על האח מבוערת, ושמה אותה על העשת של ברזל ... האמת כי נראה בעיני כי שומר נפשו ירחק מהם ... אפשר לומר כי אפילו לדעת האוסרים, היינו קמח שמשימים בקדרה אחת לייבש, כי בלי ספק אי אפשר לייבש כל כך הקמח כשהוא מקובץ שם בקדרה, אבל כאן שהוא שטוח, במהרה הוא מתייבש ונקלה ... אעפ"י שהאמת כמו שאמרתי ששומר נפשו ירחק מהם, מכל מקום ודאי שיש להם על מה שיסמוכו). וכתב על זה בפר"ח סי' תסא ס"ב (הכא שהקמח הוי על פי העוגה, ואינו אלא פורתא, וברגע אחד נאפת העוגה, פשיטא לי דמותר לכולי עלמא. ולאפוקי מרשד"ם חלק או"ח סימן כ"ו שמגמגם בדבר, וכתב דשומר נפשו ירחק ממנו).
24. 2112. ס"ק טז (ומשמע מדבריו [של תרומת הדשן הנ"ל] שאם אי אפשר לעשות עוד עיסה קשה, אין איסור להוסיף קמח, רק ישמור המצות שלא ליתן אותם לדבר לח, ואי משום שלועסו אין מתחמץ תכף ... ועוד דהא הקמח נקלה באוּר, כמ"ש סי' תס"ג ס"ג). וכבר הקשו המפרשים, איך יתאים זה עם האמור במ"א סי' תסג ס"ק ד (נראה לי דבמצה יש להחמיר, מאחר שהמצה מפסקת בין הקמח והאוּר). ראה פרי מגדים שם (ובסי' תס"ג [ס"ק] ד' ... משמע אף דיעבד), ומחצית השקל שם (אף על גב דשם בסימן תס"ג אנו מחמירים, מכל מקום בלעיסה עכ"פ יש להקל), ושערי תשובה סי' תס ס"ק י (ואמנם לעיל סי' תנ"ט ס"ק י"ו משמע דלא ברירה ליה, שהרי שם כתב שהקמח נקלה באור). ועל זה מפרש רבינו כאן, שבסי' תנט הי' סבור המ"א, כפי שכתב בתחלת דבריו בסי' תסג (וצ"ע אם נתנוהו בדיעבד במאכל אם אוסרין מפני חששא זו, דהא רש"י מתיר אפילו לכתחלה, וכ"כ הב"י בשם הרמב"ם, ונפקא מינה לענין מצה שנילוש בה קמח ונאפה כמ"ש סו' סי' תנ"ט ואחר כך נתנוהו לרוטב עיי"ש), והיינו שהמ"א רצה לצרף להיתר את דעת רש"י והרמב"ם. אמנם בסוף דבריו מסיק בסי' תסג לחומרא (ומכל מקום נראה דבמצה יש להחמיר). ואם כן אין לצרף להיתר את מ"ש המ"א בסי' תנט.
25. 2113. שמתירים בקמח קלוי. ואילו אנו מחמירים לחוש לדעת הגהות סמ"ק ורבינו ירוחם, שאוסרים בקמח קלוי.
26. 2114. בכת"י 1027, נוסף כאן: להמ"א מטעם דבקמח שעל גבי המצה למעלה לא חיישינן שמא לא נקלה יפה כנ"ל, ולהפר"ח משום דבקמח מעט לא חיישינן שמא לא נקלה יפה .
27. 2115. בסוף הפלפול בהנהגת הוראות איסור והיתר ד"ה וכתב עוד הרב (אלמא אי הוי דאורייתא לא הוי שרי, כיון שאין מסכימים מטעם אחד), ובקיצור בהנהגת הוראות אות ז (אם אין הרבים מסכימים מדעת אחת, אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו, והם מסכימים לענין הדין, אין לסמוך עליהם להתיר באיסור תורה). הובא גם בקונטרס אחרון סי' תמ ס"ק ו (אף שזהו דעת הרמב"ם שם, והרמב"ם מיקל כאן בשומר חנם, אין זה כלום באיסורי תורה, כמבואר בכללי ההוראה). ובשוע"ר יו"ד סי' כד ס"ק לו ד"ה ואף לפי (האי טעמא לא מהני להקל בדאורייתא, כמ"ש בכללי ההוראה). וראה כללי הפוסקים וההוראה סי' לז וסי' פז.
28. 2116. שמחמירים בו יותר משאר איסורים, וכדלקמן (הערה 34).
29. 2117. כמבואר בשוע"ר שם (מצה שיודע שנילוש בתוכה קמח, יש להחמיר אפילו בדיעבד שעבר ונתנה לתוך דבר לח), דהיינו דוקא שיודע שנשאר בה קמח שלא נגבל יפה. וכן מיירי הפר"ח והרשד"מ, כשיודע בודאי שעירב בה קמח.
30. 2118. ואם כן אפשר שגם בזה יש להחמיר אף בדיעבד, לפי חומרות המ"א והפר"ח.
31. 2119. שהתירוהו בפשיטות, כדלעיל סי' תסג ס"ג (אבל מצה אפויה שחזר וטחנה, מותר לבשל הקמח שלה ולעשות ממנה כל מה שירצה).
32. 2120. והיינו שכבר בזמן הראשונים התקינו לעשות מצות דקות, אלא שהיו עושים אותן בלילה רכה כעובי אצבע. אחר כך הנהיגו בכמה קהלות לעשות מצות קשות כשלנו, וכיון שהמצה היתה דקה וקשה, הוצרכו לשהות הרבה בלישה וגלגול עד שהיה נילוש יפה, כמבואר כאן (ראה בכל זה בשוע"ר סי' תס ס"י, ושם הערה 64).
33. 2121. שתי חומרות אלו (למהר מאד בלישה, ולהחמיר במצה שרויה), התחילו אצל הרב המגיד ממעזריטש ותלמידיו, כמובא בתשובת הגאון החסיד רבי יצחק אייזיק בהר"ד מוויטבסק, בקובץ יגדיל תורה (נ.י.) יב ע' י (וכך הי' דרכם של רבותינו במעזריטש, שהיו נזהרים מלאכול מאכלי מצה טחונה קניידלאך). תקופת נשיאותו של הרב המגיד התחילה בשלהי שנת תק"כ (אחרי הסתלקות הבעל שם טוב, בחג השבועות תק"כ), ונמשכה עד תחלת שנת תקל"ג (עד להסתלקותו בי"ט כסלו תקל"ג). והיינו שהתשובה שלפנינו נכתבה לפני תחלת שנת תקנ"ב (ראה לקמן הערה 37), כעשרים שנה, או יותר, אחרי התחלת מנהג שתי חומרות אלו. ובה מספר אשר בתקופת המגיד במעזריטש הנהיגו שלא לאכול מצה שרויה. * חומרה זו הובאה גם במחצית השקל סי' תנח ס"ק א (מטעם אחר יש להחמיר לבעל נפש שלא לעשות תבשיל ממצות בפסח, דלפעמים אין כל הקמח נילש ומתגבל ונשאר מעט קמח על גבי עיסה ... לכן אין מזחיחים למאן דנוהג חומרא זו), שחי באותה תקופה (נפטר בשנת תקס"ו). וכן בשערי תשובה סוס"י תס ס"ק י (שיש אנשי מעשה שמחמירין על עצמם ואין אוכלים שום מצה שרויה או מבושלת במים, שחוששין שמא נשאר בה מעט קמח שלא נילוש, ויתחמץ עכשיו על ידי השרי' או הבישול), שחי באותה תקופה (נפטר בשנת תקפ"ג). אמנם למרות זאת, לא הובאה חומרה זו בשוע"ר, כמובא לעיל, שבסי' תסג ס"ג התיר בפשיטות לבשל מצה אפויה שחזר וטחנה. והיינו כיון שבשלחן ערוך לא הביא רבינו חומרות והידורים שהונהגו על ידי המגיד ותלמידיו, רק מה שהובא בפוסקים שקדמוהו. אמנם כששאלוהו לטעם החומרה והמנהג הזה, ביאר הדברים בתשובה שלפנינו. וכך הוא גם בתקנת הסכינים המלוטשים, שהתקין המגיד ממעזריטש ותלמידיו, ונגד תקנה זו יצאו אז הגר"א וחבריו – "משום הרחקה לאנ"ש", כמובא כל זאת בתולדות חב"ד ברוסיא הצארית פ"ה. אמנם למרות זאת, לא הובאה תקנה זו בשוע"ר (סי' יח ס"ב ס"ק ג, וקונטרס אחרון שם ס"ק ג). וכששאלוהו לטעם התקנה, ביאר הדברים בתשובתו (שו"ת סי' ז).
34. 2122. שאף שנתבאר להיתר בשוע"ר סי' תנט ס"ט (וכל זמן שעוסקין בבצק אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ, ואם הניחוהו בלא עסק כדי הילוך מיל הרי זה חמץ). מכל מקום חוששים שאחר שהתחילו בלישה יניחוהו מעט בלא עסק, וכמבואר שם סי"א (לאחר שנתחמם על ידי עסק הידים, אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ). ובפרט בתנורים של הימים ההם, שלא היו מחזיקים החום זמן רב מדאי, וכדלעיל שם ס"ט (יש להזהר לכתחלה שלא להתחיל להעריך המצות ולרדדן עד שיתחילו לגרוף הגחלים מן התנור, כדי שיוכלו לאפות מיד. וגם מתחלה לא יתחילו ללוש העיסה עד זמן מה אחר שהוסק התנור, בכדי שמיד אחר הלישה יוכלו לגרוף התנור ולהתחיל להעריך המצות ולאפותן מיד). וקשה מאד ליזהר בכל זה, אם לא על ידי שממהרים מאד בלישה.
35. 2123. ובאמת מתאמצים בזמנינו בכמה אופנים, במאפיות המצה, להרבות באנשים העוסקים בלישה ואפיה, ולמהר מאד בלישה (עד שמתחלת הלישה עד סוף אפייתה ישהה פחות מהילוך מיל), ובאופן שילושו אותה יפה יפה, שלא ישאר קמח במצות. אך מכל מקום נשאר מנהג וחומרה זו, ליזהר ביותר מצה שרויה. * עיקר תחלת החומרה היתה על הבישול, כנזכר כאן, מטעם המבואר בשערי תשובה סי' תס ס"ק י (נראה דאף המחמיר מהאי טעמא, אין צריך להחמיר שלא לטבל מצה אפוי' במים או במשקה, אם נותן מיד לתוך פיו, דפשיטא דאין בזה שיעור להחמיץ כלל). שוב הנהיגו לאסור כל סוג שרויה, כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה שלחן עורך (נזהרין ביותר ממצה שרוי' (ראה שו"ת אדה"ז ס"ו. וראה שע"ת סוסת"ס). ולכן המצות שעל השולחן מכוסות, שמא יפלו עליהם מים. קודם ששופכין מים, או משקין שמים מעורבים בהם, לכוס או קערה, בודקין שלא יהיו בכלי פירורי מצה. למים אמצעים ואחרונים אין להעביר ידיו על שפתיו. (וכן כל ז' ימי הפסח, משא"כ אחרון של פסח, שמהדרין לשרות)). וגם לענין טבילת הכורך בחרוסת, נתבאר שם פיסקה ויטבול בחרוסת (והמדקדקין בזהירות ממצה שרוי', אין טובלין, ורק נותנין מעט חרוסת יבשה על החזרת, ומנערין אותה אחר כך ממנה. וכן הוא מנהג בית הרב). ונתבאר שם (הערה תתנא). ונתבאר בתורת מנחם התוועדויות תשמ"ח ח"ג ע' 111 הערה 258, שיש לחנך גם את הקטנים בזהירות זו. וראה יגדיל תורה ירות"ו יד ע' 85. מנהג אבותינו בידינו ח"ב ע' תמד ואילך. אוצר מנהגי חב"ד, ניסן, ע' מג ואילך.
36. 2124. ראה שוע"ר סי' שיח סי"ב, מתי יש בזה משום בישול בשבת (יש מי שאומר שאע"פ שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, מכל מקום יש בישול אחר אפייה או צלייה, שהאפוי או הצלוי אם נתנו אפילו בעודו רותח בתוך כלי ראשון שהיד סולדת בו חייב. ולפי זה גם בכלי שני יש להחמיר מדברי סופרים כמו שנתבאר למעלה. ולכן צריך ליזהר שלא ליתן פת אפוייה, אפילו בקערה שהיא כלי שני כל זמן שהיד סולדת בו ... אבל יש מתירין ... ונהגו ליזהר לכתחלה). וכאן מיירי באופן המותר, דהיינו בכלי שלישי, שאין היד סולדת בו.
37. 2125. כופתאות (קניידלאך).
38. 2126. ואף שבכל אופן, אם בישלו את הקניידלאך בתוך הפסח, משהו קמח שלא נאפה כראוי אוסר במשהו. ואם כן אין תלוי זה בדין תערובת יבש בלח. מכל מקום מה שחוששים כאן לקמח שלא נקלה יפה הוא רק מטעם "מחשש איסור דאורייתא ... חשש איסור דאורייתא" (כמובא לעיל כמה פעמים), ואילו איסור משהו בפסח הוא רק מדברי סופרים. משא"כ איסור התערובת יבש בלח הוא מדאורייתא (ראה שלחן המלך ח"ב ע' נח הערה 5).
39. 2127. רמ"א ס"א (ודוקא בשרץ יש לחוש אם נשאר שם שלא יוכל להוציאו, אבל בשאר איסורין אין לחוש). ש"ך ס"ק ג (דבטל ברוב כיון שאינו מכירו ... אינו יכול לסננו, דהוי ממש כיבש ביבש, דהא קי"ל בכל דוכתא דאזלינן בתר רובא ... אלמא כל שאי אפשר לסננו בטל), ובנקודת הכסף על הט"ז ס"ק א. ואילו בט"ז שם ס"ק א (אין כאן לח בלח ולא יבש ביבש, דכל ביטול הוא מצד שאינו ניכר, משא"כ כאן דניכר, אלא דאי אפשר לבררו, ממילא לא מהני כאן אפילו ששים, דלא מהני ששים אלא אם נעשה האיסור לח ונימוח לגמרי, משא"כ כאן דשם איסור לא נעקר ממנו, ולא נתבטל כלל לא בששים בתורת לח בלח ולא ביבש ביבש). הובא בשוע"ר סי' תסו ס"ט (שיש לחוש על הקמח שנתייבש שמא נפרך ונעשה ממנו פירורין דקים ... ואינן בטלים בתוכה בששים, לפי שזהו דומה לתערובת יבש בלח. שהרי הקמח דינו כלח, לפי שהוא נימוח ומתפשט ונבלל יפה, והפירור אף שהוא דק כקמח, דינו כיבש, לפי שהוא גוש אחד ואינו נימוח ומתפשט, ולכך אינו נבלל בתוך הקמח, אלא הוא עומד שם בפני עצמו, ואין זה נקרא תערובת, ולפיכך אינו מתבטל שם ... לדברי האומרים (ביו"ד סי' ק"ד) שהיבש שנתערב בלח בענין שאי אפשר להסירו משם, כגון פירור שנפל לתוך רוטב עבה שאי אפשר לסננה, הרי הוא מתבטל בס'. דכיון שאי אפשר לאדם להפריד הפירור מהרוטב, אף שאינן נבללין זה בזה אלא הוא עומד בפני עצמו בתוך הרוטב, הרי זה נקרא תערובת). ומסיק בקונטרס אחרון סי' תמב ס"ק טו (ויש הפרש בין זה לזה שזה לח וזה יבש, ואין נבללין זה בזה, לכך אינו מתבטל בתוכו [ועיין בב"י ביו"ד סי' קט"ו שנחלקו בזה הרשב"א עם הרמב"ם עיי"ש], לדעת הט"ז ביו"ד סי' ק"ד. והסכימו עמו המנחת כהן ופר"ח ומנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק נ"ז). ושם נסמן. ובשו"ת רבינו סי' יח (יש לומר שגם יבש בלח אינו מתבטל לעולם, אף אם אין האיסור ניכר כלל אפילו על ידי משמוש ידים ... הט"ז ופרי חדש סי' ק"ד). וראה גם לעיל הוספה א (והערות 5-6).
40. 2128. ס"ק ג (איסור הניכר אין לו ביטול כו', שהרי על ידי מישוש בידים בתבשיל ירגיש בממשו של איסור).
41. 2129. משנת חסידים מסכת ניסן פ"ג אות ד (והשומר פסח מחמץ כהלכתו, ויחמיר בו בכל החומרות שמחמירים המחמירים, יועיל לנפשו מאד כל השנה). באר היטב רס"י תמז (האר"י ז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה). סדור האריז"ל של הר"ש מרשקוב, ושל תקמ"א, ושל ר' אשר (עשרה דברים המקדשין לאדם שיזהר מחמץ ממשהו, בכל פרטי החומרות הנזכרות בפוסקים). ובסדור קול יעקב (כתב הרב האר"י ז"ל שיזהר האדם בחמץ במשהו בכל החומרות והוא אחד מעשרה דברים המביאים לידי קדושה). וראה חבלים בנעימים ח"ב או"ח סי' יח ד"ה ומ"ש בשם שו"ת הרב ז"ל סי' ו. וגם בהלכה החמירו בו ביותר, כמובא בשוע"ר סי' תמז ס"א (כיון שהחמירה בו תורה לענוש כרת, ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ובני אדם מחמת שהן רגילין בו כל השנה הן קרובין לשכחה, לפיכך החמירו בו חכמים, שאוסר תערובתו במשהו).
42. 2130. כמבואר בכמה מקומות בשוע"ר, להקל באחרון של פסח בכמה חומרות של חשש חמץ (ראה לעיל סי' תמז סל"ו, והערה רסח. לקמן סי' תעה ס"ל, והערה רג). ומנהג חב"ד להדר ולשרות באחרון של פסח, כמבואר בלקוטי טעמי ומנהגים שם (משא"כ אחרון של פסח שמהדרין לשרות). ונתבאר בשיחת אחש"פ תשי"ב, תורת מנחם ח"ה ע' 146 (כ"ק מו"ח אדמו"ר ראה שאביו אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הי' אוכל שרוי' באחרון של פסח, ואדמו"ר נ"ע ראה הנהגה זו אצל אדמו"ר מהר"ש, ועד"ז אצל רבותינו נשיאינו בדורות שלפנ"ז. וכיון ששמע מרבותיו שמותר לאכול שרוי' באחרון של פסח, הי' מהדר באכילת שרוי' באחרון של פסח – הואיל ונפיק מפומי' דרבותיו). והיינו כדאמרינן בסוכה לב, ב (רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד, הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא). וראה לקוטי שיחות כב ע' 30. שלחן המלך ח"ב ע' ס.
43. 2131. וכן הוא בשערי תשובה סי' תס ס"ק י (ועכ"פ נראה, דאף המחמיר מהאי טעמא, אין צריך להחמיר ... לטבל בתוך יין שהוא מי פירות). ואפשר דמיירי הכא שבישלו במי פירות (ראה לעיל הערה 2). וראה אוצר מנהגי חב"ד שם ע' מה-ו. שלחן המלך ח"ב ע' נט.
44. 2132. בדפוסי שוע"ר נדפס "שניאור זלמן במו"ה ברוך זלה"ה". והיינו שנכתבה אחרי פטירת רבי ברוך, אביו של רבינו, בח' תשרי תקנ"ב (ראה מבוא לאגרות קודש אדמו"ר הזקן ע' 9-10). אבל בשני כתבי היד הנ"ל: "שניאור זלמן במוהר"ר ברוך נ"י". והיינו שנכתבה לפני ח' תשרי תקנ"ב. ונראה שהוא הנכון, כדלעיל (הערה 26).