ברכת המברך וטעימת החתן וכלה

ברכת המברך וטעימת החתן וכלה

בקשר לחיוב שתיית הכוס, מבואר בשוע"ר (סי' קצ ס"א-ד): "כל דברים הטעונים כוס כגון קידוש והבדלה ברכת חתנים ומילה ... ברכת המזון ... עיקר מה שהטעינו כוס הוא לשתות ממנו ... אין מעכב שישתה המברך בעצמו אלא די בשתיית אחר". וכן הוא כאן בכוס ברכת אירוסין ושבע ברכות, שהמברך אינו שותה אלא נותן לחתן ולכלה לטעום מהכוס.

ורבו המעירים על מנהג זה, שהרי הכלל הוא שאם האחד מברך אחת מהברכות הטעונות כוס והשני טועם, אזי זה שטועם הוא צריך לברך את ברכת בורא פרי הגפן, ולא זה המברך את הברכות הטעונות כוס, וכמבואר בשוע"ר (שם ס"ד): "שיברך [הטועם] בעצמו ברכת היין ... והוא [המברך ברכות הטעונים כוס] אינו רשאי לברך ברכת היין לחבירו [הטועם] ... כיון שחבירו [הטועם] יכול לברך בעצמו אין לאחר [המברך את הברכה הטעונה כוס] לברך לו [את ברכת היין]".

ואם כן איך זה נהוג אצלינו, שהמברך את ברכות האירוסין והנישואין הוא מברך גם את ברכת בורא פרי הגפן, ואילו החתן וכלה אינם מברכים בעצמם כלום, אלא יוצאים בברכת המברך וטועמים.

ברכת הנהנין וברכת המצות

באמת תלוי הדבר, אם ברכת היין שבברכת אירוסין ושבברכת נישואין, יש לה דין ברכת הנהנין או ברכת המצוות, שדיניהם חלוקים בענין זה:

א) לענין ברכת הנהנין מבואר בשוע"ר (סי' קסז סכ"ג): "מי שאינו אוכל אינו יכול לברך המוציא להוציא האוכלין ידי חובתן, אפילו אינן יודעין לברך לעצמן ... שברכת הנהנין אינה דומה לברכת המצות, שאף מי שאינו מחויב בדבר מפני שכבר יצא ידי חובתו יכול לברך למי שעדיין לא יצא".

ועל זה הקשה הפני יהושע בקונטרס אחרון לכתובות סי' כב (הובא בפתחי תשובה אהע"ז סי' לד ס"ק ה), שכאן בברכת אירוסין ונישואין אין הכוס חובה כל כך, ודומה לברכת הנהנין שאינו יכול להוציא אחרים, אפילו אם אינם יודעים לברך בעצמם. ומסיק: "ואפשר כיון דמכל מקום עיקר היין לאו ליהנות מכוון, חשיב שפיר כברכת המצוות, ועדיין צ"ע".

ולפי זה יכול המברך להוציא את החתן והכלה בברכת היין, כמו בקידוש ושאר ברכות המצוות.

ב) אמנם גם בברכת המצות אין המברך יכול להוציא אחר בברכתו, אלא אם כן הטועם הוא בור שאינו יודע לברך בעצמו, וכמבואר בשוע"ר (שם): "ברכת המצות, שאף מי שאינו מחויב בדבר, מפני שכבר יצא ידי חובתו, יכול לברך למי שעדיין לא יצא ואינו יודע לברך לעצמו ... אם אינו יודע לברך , יכול אחר שכבר יצא להוציאו ידי חובתו".

אשר כן היא ההלכה בכל ברכת המצוות, כמבואר בשוע"ר (סי' ח סי"א): "אם המתעטף הוא בור שאינו יודע לברך , יכול לברך לו אחר, אע"פ שאין צריך עכשיו לברכה זו, כיון שכל ישראל ערבים זה בזה, אם כן גם הוא צריך לברכה זו עכשיו".

וכיון שכאן החתן והכלה בדרך כלל יודעים לברך בעצמם ברכת בורא פרי הגפן, לכאורה גם כאן אין המברך יכול להוציאם בברכה זו, ואם כן לכאורה צריכים הם לברך בעצמם ברכת היין. ולמעשה נוהגים שהחתן וכלה יוצאים בשמיעתם מהמברך ברכת היין, וטועמים מהיין.

ג) ובאמת גם בקידוש, אם המקדש טועם בעצמו מהכוס, יכול הוא להוציא גם את כל השומעים בברכת היין, וכולם טועמים מכוס הקידוש ואינם מברכים לעצמם, אף שגם הם בקיאים ויודעים לקדש בעצמם, וכמבואר בשוע"ר (סי' ריג ס"א): "ביין קידוש והבדלה פוטר אחד את חבירו ... ואפילו אם כבר טעם המקדש או המבדיל כמלא לוגמיו ושוב אין השומעים צריכים לטעום אלא למצוה מן המובחר, אעפ"כ נפטרים בברכתו".

אמנם כל זה הוא דוקא כשגם המקדש טועם בעצמו מהכוס, שאז יכול להוציא גם את האחרים, משא"כ כשאינו יוצא בעצמו בקידוש זה, אזי כבר נתבאר לעיל שאינו יכול להוציא אחרים בברכתו, אלא אם כן הם בורים שאינם יודעים לברך בעצמם, וכמבואר בשוע"ר (סי' רעג ס"ו): "כיון שהוא אינו יוצא ידי חובתו בקידוש זה, וכן אם כבר קידש לעצמו במקום סעודתו, כיון שהוא אינו צריך לקידוש זה אין לו לקדש לאחרים לכתחלה, אלא אם כן הם אינם יודעים לקדש בעצמם".

יוצא אם כן, שכדי שהאחד יוציא את חבירו בברכת היין, צריך להיות אחד משני הדברים: א) שהמברך שותה בעצמו מהיין ומוציא גם את הטועם. ב) שהוא כוס של מצוה, והטועם הוא בור שאינו יודע לברך בעצמו.

משא"כ כאן, שהחתן והכלה יודעים לברך בעצמם, והמברך ברכת אירוסין ונישואין אינו טועם בעצמו מהכוס, אם כן איך הוא יכול להוציאם בברכת בורא פרי הגפן?

ולפי זה הי' עדיף לכאורה שגם המברך ברכת אירוסין ושבע ברכות יטעום מהכוס, ואז יוכל להוציא גם את החתן ואת הכלה בברכת היין. וכן אמנם יש רבנים המדייקים לטעום גם הם מכוס ברכת האירוסין ומכוס ברכת הנישואין; וכדי שלא יהי' הדבר בולט ונראה, נוהגים הם למסור מיד את הכוס עבור שתיית החתן והכלה, ואחר כך מלקקים בינם לבין עצמם, ממה שנשפך מעט מהכוס על כף היד. כן נהג הגר"ח מבריסק והבאים אחריו, כמבואר באפיקי ים (סי' ב ד"ה ובאשר).

מנהגינו שאין המברך טועם מהכוס

למרות זאת מבואר בסידור רבינו הזקן (ברכת אירוסין ונשואין): "יברך על הכוס ... ישתה החתן והכלה ... ויברך שנית על הכוס ... ושותין החתן והכלה שנית". והיינו אף שבדרך כלל החתן והכלה אינם בורים, ויודעים לברך בעצמם, ואף שהמברך אינו שותה בעצמו, ומכל מקום יוצאים החתן והכלה בברכתו ושותין.

ובאשר לרבנים המדייקים לטעום גם הם מהכוס (או מהנשפך מהכוס על כף היד), השיב כ"ק אדמו"ר זי"ע, באגרת ימי הסליחות תשכ"א (היכל מנחם ח"ג ע' קעו):

השמועה – שכאילו מנהגו כשמברך ברכות אירוסין או קידושין לטעום גם הוא. ולא כמנהג שפשט (עד כמה שידוע לי, עכ"פ) בכל מדינות אלו וגם באירופא – שרק הח תן וכלה טועמים – ראה אדה"ז בסידורו. דרה"ח (לבעהמ"ם חוו"ד) ועוד.

ואף שמובא שמנהג זה פשט בימי איזה גאונים וקלסום וגם הרוקח ¹⁴³ כותבו, וכנראה מס' אחב"י הספרדים, כן מנהג ספרדים בכ"מ ¹⁴⁴ ,

הרי כיון שמנהג קהלות אירופא וכו' וכאן – בפשיטות – שרק הח תן וכלה טועמים (וכנראה מסגנון דברי הפני יהושע בקו"א לכתובות ¹⁴⁵ – כבר בימיו לא נודע ממנהג אחר).

ובמדינות אלו חשיבות מיוחדה למנהגים שבפרסום,

וביחוד אלו שבחתונה: 1) שרבו הרואים. 2) שכל פרט השייך לחתונה נזהרים ב ו עמא דבר מחשש ששייך למזל ולסימ ן טוב, ועי"ז יכולת מיוחדת שישמרו כל הענינים הנחוצים – באם לא יראו שינוים במנהגי חתונה. 3) שכנראה השמרנים רוצים לחדור לשטח זה, הנה אפילו את"ל כדברי ערוך השולחן (ולהלכה ולא למעשה. אה"ע סו"ס ל"ד ¹⁴⁶ ) שעכ"פ בכוס דאירוסין "הי' טוב יותר" שיטעום גם המברך – אין לשנות המנהג שרווח הוא בתפוצותינו.

ביאור בדרך אפשר

ואפשר שהביאור בכל זה הוא על פי מה שביאר רבינו הזקן בקונטרס אחרון, שיש מקום לומר, שבנידון זה יכול להוציאו בכל אופן.

דהנה לענין קידוש כתב הרמ"א (סי' ערב ס"ט): "ומי שאינו שותה יין משום נדר יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין עמו".

וכתב ע"ז המ"א (ס"ק ט): "ונראה לי דאסור לקדש על היין שישתו אחרים כיון שהאחרים יודעים בעצמם לברך בפה"ג, וכמ"ש סי' רעג ס"ד, רק הם יקדשו, ודברי רמ"א צ"ע".

והיינו מה שנפסק בסי' רעג שם: "יכול אדם לקדש לאחרים אע"פ שאינו אוכל עמהם ... והוא שאינם יודעים".

ומכל מקום פסק בשוע"ר כהרמ"א (סי' ערב סי"ב): "מי שאינו שותה יין מחמת נדר יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין עמו".

וביאר הטעם בקונטרס אחרון (שם ס"ק ב): "המג"א יחיד הוא בדבר זה, וכל האחרונים מסכימים לדעת רמ"א ... ומה שהביא כאן ראיה מסי' רע"ג אינה כלום, דבטור שם מבואר בהדיא דאקידוש קאי שאינן יודעים לקדש, אבל כיון שיכול לומר הקידוש בשבילם יכול גם כן לברך בורא פרי הגפן".

ופירוש דבריו בזה, דאין הכי נמי, כשהאחרים יודעים לקדש בעצמם, אין הוא יכול לקדש בשבילם. אמנם כשהאחרים אינם יודעים לברך את ברכת הקידוש בעצמם, אע"פ שיודעים לברך את בורא פרי הגפן בעצמם, יכול הוא לברך את ברכת הקידוש בשבילם, ולהוציאם גם בברכת בורא פרי הגפן, שכיון שהוא מברך את ברכת הקידוש עבורם נחשב הוא מחויב בעצמו גם בברכת בורא פרי הגפן, וכיון שהוא מחויב בעצמו בברכת בורא פרי הגפן יכול הוא להוציא גם את האחרים בברכת בורא פרי הגפן, כמו שהוא יכול להוציאם אילו הי' שותה מהיין בעצמו, וכמו כל מי שעושה קידוש לעצמו שמוציא גם את האחרים.

ולפי סברא זו, חוזר רבינו כאן ממ"ש בסי' קצ (ס"ד): "שיברך [הטועם] בעצמו ברכת היין ... והוא אינו רשאי לברך ברכת היין לחבירו ... כיון שחבירו יכול לברך בעצמו אין לאחר לברך לו", אלא הוא מסיק כאן (בסי' ערב, קונטרס אחרון ס"ק ב): "הא דבברכת המזון סגי בטעימת אחר כמבואר בסי' ק"צ, היינו שהמברך יברך בורא פרי הגפן וישתו האחרים, אע"פ שיודעים בעצמם לברך".

והיינו כיון שהוא מחויב בברכת המזון, נעשה הוא מחויב גם בברכת הכוס, אף שהוא אינו שותה רק אחרים שותים, וכיון שהוא מחויב בעצמו בברכת בורא פרי הגפן לכן יכול הוא להוציא בברכתו גם את הבקי, כמו אילו הי' טועם בעצמו מהכוס.

ולפי זה מובן שכן הוא גם כאן בברכת אירוסין ונישואין, אשר כיון שהוא מברך את עיקר ברכת אירוסין ונישואין, נקרא הוא מחוייב בעצמו גם בברכת הכוס, ולכן "יכול גם כן לברך בורא פרי הגפן", וישתו החתן והכלה "אע"פ שיודעים בעצמם לברך".

ספיקו של רבינו הזקן

באמת מסתפק רבינו הזקן בסברא זו, גם כאן בקונטרס אחרון שם, ולכן מוסיף וכותב: "ואף אם תמצי לומר שגם בסי' רע"ג צריך שלא יהיו יודעים גם ברכת בורא פרי הגפן", דהיינו שאפשר לומר, שאף כאשר השומעים אינן יודעים לברך ברכת הקידוש, והמקדש מוציאם בברכת הקידוש, מכל מקום אין המקדש יכול להוציאם בברכת היין, כיון שהם יודעים לברך ברכת היין בעצמם.

ומה שהנודר מן היין "יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין עמו", מבאר בקונטרס אחרון שם, באופן השני: "יש לומר הכא כיון שהוא חייב בקידוש ואי אפשר לו לצאת ידי חובתו בלא טעימה כמ"ש האחרונים בסוף סימן רע"א, אם כן כשאחר טועם ומוציאו ידי חובתו, למה לא יוכל הוא לברך על אותה טעימה שהיא גם כן בשבילו". דמה שגם הוא יוצא בקידוש זה הוי כאילו גם הוא טעם מהכוס, ולכן יכול להוציא אחרים בברכתו ¹⁴⁷ .

וכן ביאר הלכה זו גם בשוע"ר (סי' קצ ס"ד): "בקידוש והבדלה רשאי, שכיון שצריך לברך ברכת קידוש והבדלה בשביל עצמו יכול לומר גם ברכת היין שנתקנה קודם ברכת קידוש והבדלה".

אשר לפי דברים אלו, אין המברך ברכת המזון יכול לברך בפה"ג וישתו האחרים היודעים בעצמם לברך. ואין המברך ברכת אירוסין ונישואין יכול לברך בפה"ג ולהוציא בזה את החתן והכלה היודעים לברך בעצמם, כיון שבשתייתם זו אין הם מוציאים את המברך בחובת טעימה, ואין הטעימה הזאת גם כן בשבילו.

ובאמת מבואר בשוע"ר שם (סי' קצ ס"ד), שיש ב' שיטות בדברים הטעונים כוס ¹⁴⁸ :

א) שברכות אלו טעונות שתיית הכוס (על ידי מישהו).

ב) שברכות אלו טעונות ברכת בורא פרי הגפן (על ידי המברך את הברכה העקרית).

אמנם לשתי הדעות מבואר בשוע"ר שם, שאין המברך יכול לברך בורא פרי הגפן לחבירו היודע לברך בעצמו ¹⁴⁹ .

מכל מקום נמצינו למדים מזה, שלפי האופן הראשון שבקונטרס אחרון הנ"ל, מובן בפשטות טעם מנהגינו, שהמברך ברכת אירוסין ונישואין מברך גם בפה"ג, ומוציא בברכתו את החתן והכלה היודעים לברך בעצמם.

ביאור נוסף בדרך אפשר

כדי לבאר הטעם שהמברך ברכת אירוסין מוציא את החתן ואת הכלה בברכת היין, גם לפי האופן השני שבקונטרס אחרון שם (סי' ערב ס"ק ב), וגם לפי מה שהובא לעיל משוע"ר סי' קצ ס"ד; נקדים לבאר תחלה הטעם שהמברך ברכת אירוסין מוציא את החתן בברכת האירוסין עצמה, אף שעיקר חיובה הוא על החתן המקדש, ולא על הרב מסדר הקידושין, כמבואר בשו"ע אהע"ז רס"י לד: "כל המקדש אשה בין על ידי עצמו בין על ידי שליח מברך".

ועל זה כתב הרמ"א שם: "הוא או השליח, וי"א דאחר מברך, וכן נוהגין".

והטעם לזה מבואר בדרישה (שם ס"ק א) ובבית שמואל (שם ס"ק ב): "שלא לבייש מי שאינו יודע לברך. ואם ליכא אחר יברך החתן" ¹⁵⁰ .

ועל כך יש להוסיף ולומר, שכשם שהנהיגו "דאחר מברך" את ברכת האירוסין, כדי "שלא לבייש מי שאינו יודע לברך", כך הנהיגו גם מאותו טעם, שהאחר יברך את ברכת בורא פרי הגפן.

ואף שעיקר החיוב הוא על החתן והכלה, שהם בקיאים בברכת היין, מכל מקום אין זה תימה, שמטעם זה "שלא לבייש מי שאינו יודע לברך" נוהגים שמסדר הקידושין יברך ברכות אלו, ויוציא בהם את החתן ואת הכלה; שהרי כל החשש בזה הוא רק לענין לכתחלה, אבל בדיעבד מהני בכל אופן, כמבואר בשוע"ר (סי' רעג ס"ו): "אם כבר קידש לעצמו במקום סעודתו, כיון שהוא אינו צריך לקידוש זה, אין לו לקדש לאחרים לכתחלה , אלא אם כן הם אינם יודעים לקדש בעצמם". הרי שבדיעבד יוצאים הם בברכתו אף אם המברך אינו טועם ואף אם ה"אחרים" הטועמים הם בקיאים.

וכאן בסידור קידושין הנהיגו כן גם לכתחלה, מטעם "שלא לבייש מי שאינו יודע לברך" – את ברכת אירוסין.