הקנינים

הקנינים

כבר נתבארה לעיל פרק ה, תקנת כ"ק אדמו"ר זי"ע, שלא לכתוב את התנאים עד ליום החתונה, ובשעת קביעת השידוך מסתפקים בעריכת "ווארט", שבו מקבלים קנין מהחתן והכלה על התחייבותם להנשא זה לזו, ואף שהוא רק קנין דברים שאינו מועיל, מכל מקום עושים זאת כדי "לאמת הדברים".

משא"כ שטר התנאים הוא בעיקר על הנדוניא (והקנס). ולכן לא נזכר בכל שטרות התנאים של רבותינו, דלקמן בפרקים הבאים, רק הקנין שמקבלים מהצדדים ומהערבים, ולא מהחתן והכלה. והטעם לזה הוא, כי הקנין המועיל הוא רק על הנדוניא (והקנס), והתחייבות זאת היא רק על ההורים ועל ה"ערבים קבלנים", ולא על החתן והכלה.

וכן הוא בעיקר נוסח שטר התנאים (נחלת שבעה סי' ח): "דברי התנאים והברית שנדברו והותנו בין שני הצדדים", ולא נאמר שהקנין הוא בין החתן והכלה.

ובפרט למנהגינו עתה, שאין כותבים את שטר התנאים עד יום החתונה, שבאותו יום (עד הקבלת פנים) אין החתן והכלה מתראים, כמובא בס' המנהגים – חב"ד (ע' 75): "בשבוע שלפני החתונה נמנעים החתן וכלה מלהתראות אפילו ביום"; ואם כן יותר מסובך – לקבל קנין מהחתן והכלה, ולא ראינו שינהגו כן כלל.

ולכן מסתפקים בקנין שעשו החתן והכלה בעת ה"ווארט" על התחייבותם להנשא זה לזה. ואילו בעת כתיבת התנאים, מסתפקים בקנין שמקבלים מאבי החתן ואבי הכלה וה"ערבים קבלנים".

והן אמת שמיד אחרי עריכת שטר התנאים ביום החתונה, עורכים באותו מעמד גם את שטר הכתובה, ועל זה מקבלים קנין מהחתן, דהיינו על התחייבויות הכתובה. אמנם הקנין של שטר התנאים הוא בעיקר על אבי החתן ואבי הכלה וה"ערבים קבלנים", ולא על החתן והכלה.

*

אמנם יש בזמנינו הנוהגים להוסיף בשטר התנאים לכתוב גם שקיבלו קנין מהחתן והכלה; והיינו על מה שנאמר בשטר התנאים "ראשית דבר ה"ה החתן ... הנ"ל ישא למז"ט את הכלה ... הנ"ל בחופה וקידושין כדת משה וישראל", שהוא קנין על התחייבותם להינשא זה לזו.

ואף שהכלה אינה מופיעה שם – מקבלים קנין מאביה הבא מכחה ²⁰ , ולא נתברר מקורה וביאורה של הנהגה זו.

ואילו בכל שטרות התנאים של רבותינו שבפרקים הבאים, הנוסח הוא "וקנינא מן הצדדים הנ"ל ומן הערבים קבלנים הנ"ל", ותו לא.