חרם הקהלות, והחרם שבשטר התנאים

חרם הקהלות, והחרם שבשטר התנאים

תיקן ר"ת, וכן קיבלו עליהם הקהלות, שהתחייבות השידוכין תהי' מעוגנת בשבועה וחרם, כמובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג, סי' קנג, ובסופו): "תקנות שתיקן ר"ת באגודת בני צרפת … החרם שמקבלים האיש והאשה לאחר תשומת יד [הקנין וכיו"ב שעשו על השידוכין] … יש חרם קדמונים לקיים התשומת יד".

ויתירה מזו, שלא הסתפקו בחרם הקהלות הזה, כי אם הוסיפו לפרש את החרם הזה גם בשטר ה"תנאים" עצמו, כמובא בנוסח שטר התנאים הנהוג בפולין (נחלת שבעה סי' ח): "וכל הא דלעיל קבלו עליהם שני הצדדים הנ״ל לאשר ולקיים בחרם חמור ובשבועה דאורייתא".

ועוד הוסיפו לכתוב במדינות פולין, בשטר התנאים הזה (כמובא בנחלת שבעה שם, ובט"ז יו"ד סוס"י רלו): "והקנס לא יפטור את החרם, והחרם לא יפטור את הקנס". כלומר שאם אחד מהצדדים חוזר בו מהשידוך, בלי הסכם הצד השני, אפילו אם הוא משלם את הקנס שהוטל עליו, עדיין חל עליו החרם, שלא יחזור בו מהשידוך בלי הסכמת הצד השני ⁸ . והאריכו הפוסקים בפרטים אלו (ראה נחלת שבעה שם ס"י).

אמנם לא כן היא שיטת הסמ"ע, שכתב (חו"מ סי' רמה ס"ק ב): "המנהג הוא שלא להחרים העובר בשידוכין, אע"ג שקיבל עליו בחרם ובקנס, וגם כן כותבין בתנאים הקנס לא יפטור החרם, דכיון דהצדדים אין מקבלין עליהן בפירוש בחרם שלא יחזרו בהן ... החרם לא חל עליו עד שיקבלו עליהן החרם בפירוש, או שהציבור גוזרים דבר בחרם".

והיינו שבתקופה שהתחילו לכתוב החרם בשטר, לא חששו לחרם הקהלות שתיקן ר"ת על מי שחוזר בו מהשידוכין, כמבואר בבית שמואל (סי' נא ס"ק י): "דלא חששו משום חרם הקהלות, כיון שלא נזכר בשאר פוסקים". וזוהי כוונת דברי הסמ"ע הנ"ל: "או שהציבור גוזרים דבר בחרם", כלומר, שאם היו חוששים לחרם הקהלות לא היה הקנס פוטר מהחרם, אבל כיון שלא חששו לחרם הקהלות, וכיון שלא נהגו להחרים בפירוש את העובר בשידוכין, על כן "החרם לא חל עליו".

ומה שכותבים את החרם בשטר, מבואר בשוע"ר (הל' עדות הט"ז): "כי החרם הכתוב בתנאים אינו כלום עד שיקבלהו בפירוש (ולא נכתב אלא לסלק דין אסמכתא מן הקנס לדברי הכל)".

והיינו לחוש לדעה השלישית דלעיל פרק הקודם, שגם כשעשו קנין על התחייבות הקנס הוי אסמכתא ואינו מועיל ⁹ , אלא אם כן נכתב בשטר שקיבלוהו עליהם בחרם, שאז מועיל הקנין, וכמבואר בשו"ע ורמ"א (חו"מ סי' רז סי"ט): "נדר ושבועה ותקיעת כף מהני אפילו באסמכתא ... וכן אם כתוב בשטר שקבל עליו בחרם חמור ובשבועה דאורייתא". וכן נפסק בשוע"ר (הל' עדות סי"ב): "שצוה לכתוב שקיבל עליו בחרם או בשבועה, שהן מועילות אפילו באסמכתא", שמחמת חומר החרם בודאי סמכה דעתו על זה, ולא הוי אסמכתא. ולכן הנהיגו לכתוב את החרם בשטר ה"תנאים", שעי"ז מועיל הקנין על חיוב הקנס.

כיון שהחרם אינו מועיל מצד עצמו, אלא יחד עם הקנין והקנס, דהיינו כדי "לסלק דין אסמכתא מן הקנס", יוצא אם כן, שאם אחד מהצדדים חוזר בו מהשידוך ומוכן לשלם את תשלום הקנס, שוב אין עליו שום חרם, וכמבואר בשוע"ר (הל' עדות סט"ז): "שמא יחזור בו אחד מהצדדים מאיזו סבה ורוצה להפטר בקנס לבד, כי החרם הכתוב בתנאים אינו כלום עד שיקבלהו בפירוש, ולא נכתב אלא לסלק דין אסמכתא מן הקנס לדברי הכל".

יוצא מכל הדברים האמורים בפרק זה ושלפניו, שכדי להבטיח שהשידוך יחייב את הצדדים להינשא זה לזו, תיקנו חכמים אשר בעת ה"שידוכים" יעשו "קנין", ו"קנס", וגם יזכירו ב"שטר תנאים" אשר הם קיבלו עליהם את חיוב הקנס "בחרם", ועל ידי כל אלו מועיל ה"קנין" על ה"קנס", שלא יהי' "קנין דברים" ולא יהי' "אסמכתא". אמנם אם אחד מהצדדים חוזר בו מהשידוך, הוא מחוייב לשלם ה"קנס", ואחרי תשלום ה"קנס" אין עליו שום "חרם".