הלכות פורים

הלכות פורים

סי' תרצא

שהחיינו במגילה בלילה וביום

א) מנהגינו לברך גם ביום

בשו"ע או"ח (סי' תרצא ס"א): "וביום אינו חוזר ומברך שהחיינו". וברמ"א (שם): "וי"א אף ביום מברך שהחיינו. וכן נוהגין בכל מדינות אלו". אבל בפסקי הסדור (סדר קריאת המגילה): "אין מברכין שהחיינו אלא בלילה ולא ביום". והטעם לזה נראה, כמובא הגרא"ח נאה (בהקדמתו לספרו "פסקי הסדור"): "בענין ספק ברכה להקל החמיר בהסידור מאד מאד".

והיינו כמו בהלכות תפילין, שאע"פ שנפסק בשוע"ר (סי' כה סי"ד; כג): "ותקנו חכמים לברך עוד ברכה אחרת על תפילין של ראש לפי שהיא חשובה והיא עיקר המצוה ... ויש אומרים שלעולם אין תפילין של ראש טעונה ב' ברכות ... והמנהג באלו הארצות כסברא הראשונה".

ומכל מקום פסק בסדור (הלכות תפילין): "יש אומרים שמברכים לעולם על של ראש על מצות תפילין ... אין לנהוג כן לכתחלה דספק ברכות להקל".

כן הוא גם לענין ברכת שהחיינו בקריאת המגילה בבוקר, שאע"פ שכתב הרמ"א שהמנהג בכל מדינות אלו לברך, מכל מקום פסק בסידור שלא לברך, מטעם ספק ברכות להקל.

אמנם בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' קיד): "בסדר קריאת המגילה כתב אאזמו"ר נ"ע דאין מברכין שהחיינו אלא בלילה ולא ביום. והגם כי מי אני לעורר על דבריו הקדושים מכל מקום תורה היא כו', כי הנה המ"מ כתב פ"א מהל' מגילה דין ג' וז"ל אבל יש מן המפרשים שכתבו שעיקר הקריאה הוא ביום ואע"פ שבירך זמן בלילה חוזר ומברך ביום וכן נהגו בארצותינו עכ"ל. ואע"פ שהרמב"ם שם כתב דאינו חוזר ומברך שהחיינו ביום, מכל מקום הגמי"י שם סק"ו כתב בשם ר"ת דמברך גם ביום ושכן נהג הר"מ. ולכן גם לו יהא זה ספיקא דדינא הוכיח האליה רבא סי' כ"ב מן הש"ס דברכות (דף ס') דשאני ברכות שהחיינו דאינו עובר על לא תשא עכ"ד. ושוב ראיתי שכן פסק הרמ"א בש"ע סי' תרצ"ב סעיף א".

וכתב על זה ב"שערי תפלה" (שער מז ס"ב): "ולמעשה אין לשנות מן הלכות קבועות שקבע אדמו"ר בסדור". אמנם ב"שער הכולל" (פמ"ז ס"ב): "והנה בשערי תפלה כתבתי שאין לשנות ממה שכתב אדמו"ר, אבל אחר כך נתברר בבירור שאדמו"ר בעל צמח צדק ז"ל הנהיג לברך גם ביום ברכת שהחיינו". וכן הועתק מכת"י של חסיד שרשם בשנת תרכ"ה (הערות לשו"ת צמח צדק שם כב, ב): "זה הועתק מספרו של הרב שי' שכתב עליו בשנת תרכ"ד, ומכל מקום לא עשה מעשה כדבריו, אך בהיותי בליובאוויטש בשנה זו תרכ"ה, הגידו לי רבים נאמנים שכן עשה מעשה וצוה לברך שהחיינו גם בבוקר".

ב) ספק ברכות בשהחיינו

והנה סברה זו שהביא בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' קיד) מדברי האליה רבא "דשאני ברכות שהחיינו דאינו עובר על לא תשא", ולכן אין חוששים בו לספק ברכות להקל, הקשה עלי' בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' ג אות ט): "מצאתי להאלי' רבא סי' כ"ב שמחמת גמ' זו חילק בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות, דלא אמרינן ספק ברכות להקל בברכות שהחיינו. ולפענ"ד יש לתמוה על חילוק זה דהא בש"ע סי' רכ"ה ס"ה פסק אם בירך שהחיינו על ענבים כשישתה יין חדש אינו חוזר ומברך ... הרי דגם בשהחיינו אמרי' ספק ברכות להקל. וכן משמע עוד שם סי' רכ"ה בכמה דינים ... ועיין בטור ובב"י סי' ת"ר משמע דגם בברכת שהחיינו יש חשש איסור ברכה שא"צ לברך מספק".

וכן נפסק בשוע"ר (סי' תר ס"ו): "לכתחלה טוב שיוציא אדם את עצמו מידי ספק ברכה וילבוש מלבוש חדש ... או יקח פרי חדש ויניחנו לפניו בעת הקידוש ויברך שהחיינו ויהא דעתו גם על המלבוש או על הפרי".

וכן הוא בסדר ברכת הנהנין (פרק יא סט"ז): "ריח המתחדש משנה לשנה יש אומרים לברך עליו שהחיינו כמו על פרי מאכל ויש חולקין. לכן יש לברך בלא שם ומלכות".

ואחר הדיון בדברי האליה רבא שם נשאר בשו"ת צמח צדק שם בצ"ע. אבל מכל מקום הנהיג לברך שהחיינו גם בקריאת המגילה בפורים בבוקר.

ג) שהחיינו על היום ועל מצוות הפורים

והנה בלקוטי שיחות (חי"א ע' 346): "בסידור יעב"ץ כתב דיכוון בברכת זמן גם על משלוח מנות כו', ומי שאין לו מגילה גם כן יברך זמן".

והיינו שמבואר במ"א (רס"י תרצב): "ויכוין בברכת שהחיינו גם כן על משלוח מנות וסעודת פורים שהם גם כן מצות (של"ה). ונראה לי דיכוין זה בברכת שהחיינו דיום כי זמנם ביום. ונראה לי דמי שאין לו מגילה לא יברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה, דזהו דבר הנהוג בכל יום ובכל שבת ויום טוב, דהא לא תקנו כלל ברכה עליהם".

ועל זה כתב היעב"ץ במור וקציעה (סי' תרצב): "ולא ידעתי מה בכך שהוא דבר נהוג, והלא בלאו מצות שילוח מנות וסעודה ראוי לברך על היום ... ככל מועדי ה' שמברכין עליהם זמן".

ולפי זה אולי הי' מקום לבאר טעם נוסף לומר שהחיינו בקריאת המגילה בבוקר, להוציא בזה את משלוח המנות והסעודה.

אמנם לפי דברי המ"א אין לברך מטעם זה לחוד, כמובא לעיל. וגם לפי דברי היעב"ץ שהצריך "לברך על היום ... ככל מועדי ה' שמברכין עליהם זמן", הרי בזה תספיק ברכת שהחיינו שבעת קריאת המגילה בלילה, ואין כאן טעם נוסף לברכת שהחיינו בקריאת המגילה בבוקר.

ד) עיקר קריאת המגילה בבוקר

טעם הסוברים שיש לברך שהחיינו גם בבוקר מובא לעיל משו"ת הצמח צדק (או"ח סי' קיד): "המ"מ כתב פ"א מהל' מגילה דין ג' וז"ל אבל יש מן המפרשים שכתבו שעיקר הקריאה הוא ביום". והיינו על פי הגמרא (מגילה כ, א): "דאמר קרא והימים האלה נזכרים ונעשים, ביום אין בלילה לא" (ואף דמסקינן התם "כי קתני אדיום", מכל מקום למדנו משם שעיקר הקריאה היא ביום).

ולפי זה הי' מקום לכאורה להסתפק בברכת שהחיינו שביום, שתפטור גם את קריאת המגילה של הלילה, וכעין מה שנתבאר (לענין שהחיינו בבדיקת חמץ) בשוע"ר (סי' תלב ס"ג): "ולמה אין מברכין שהחיינו קודם הבדיקה והרי היא מצוה הבאה מזמן לזמן לפי שמצוה זו היא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד לפיכך היא נפטרת בברכת שהחיינו שמברכין ברגל".

וכן נתבאר (לענין בניית הסוכה) בשוע"ר (סי' תרמא ס"א): "אבל אין אנו מברכין כלל שהחיינו בשעת עשייה אפילו אם עושה סוכה לעצמו לפי שאנו סומכין על ברכת שהחיינו שאומרים בקידוש היום ... וברכה אחת עולה לכאן ולכאן".

אמנם באמת יש חילוק גדול בינם, דשאני בדיקת חמץ ובניית הסוכה "שמצוה זו היא לצורך הרגל ... לפיכך היא נפטרת בברכת שהחיינו שמברכין ברגל", משא"כ בקריאת המגילה של הלילה, שמצוה זו מסתיימת בלילה, ואין טעם לעכב את ברכת שהחיינו שלה עד הבוקר (וכמו שאנו רואים בברכת שהחיינו של ליל ראש השנה ושל ליל סוכות, שאין מעכבים אותה עד הבוקר – בעת תקיעת השופר ונטילת הלולב).

* * *

סי' תרצד

מחצית השקל לפני הפורים

א) זכר למחצית השקל

מבואר ברמ"א (סי' תרצד): "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר ... ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה, וכן נוהגין בכל מדינות אלו". ובמ"א מובא מנהג (שם ס"ק ב): "ובמדינתינו נותנין בשחרית קודם קריאת המגילה".

אמנם גם בדורותינו נהוג כפי שהובא ברמ"א "ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה", והיינו לפני תפלת מנחה של תענית אסתר, וכמובא בס' המנהגים – חב"ד (ע' 73): "מחצית השקל נותנים ביום התענית (גם כשחל פורים ביום א')".

ואף שזמן נתינת מחצית השקל בזמן שבית המקדש הי' קיים מתחיל בא' באדר, כאמור במשנה (שקלים פ"א משנה א): "באחד באדר משמיעין על השקלים". מכל מקום הנהיגו ליתן את מחצית השקל בתענית אסתר, לפני הפורים, על פי האמור במגילה (יג, ב): "אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מה שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים".

ואף שמצות מחצית השקל מהתורה היא רק בזמן שבית המקדש הי' קיים, כמבואר ברמב"ם (הלכות שקלים פ"א ה"א-ב): "מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה. השקלים אינן נוהגין אלא בפני הבית. ובזמן שבית המקדש קיים נותנין את השקלים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ. ובזמן שהוא חרב אפילו בארץ ישראל אין נוהגין". מכל מקום הנהיגו ליתנו גם עתה, כאמור ברמ"א (שם): "זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר".

וכיון שאין זה אלא "זכר", לכן אין מדייקים בזה שיהי' מחצית השקל ממש, כי אם כאמור ברמ"א (שם): "מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן".

ב) שלוש מחציות

עוד מוסיף הרמ"א וכותב (שם): "ומאחר ששלש פעמים כתיב תרומה בפרשה יש ליתן שלושה". והם שלושת הפעמים שנאמר "תרומה" בשלושת הפסוקים שבפרשת שקלים (תשא ל, יג-טו): "(יג) זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'. (יד) כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'. (טו) העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם".

אשר מזה לומדים את ג' התרומות שנתנו בני ישראל, כמבואר בברייתא (מגילה כט, ב): " שלש תרומות הן , של מזבח למזבח , ושל אדנים לאדנים , ושל בדק הבית לבדק הבית ".

ונתפרש יותר בפירוש רש"י (תשא ל, טו): "שרמז להם כאן ג' תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' ג' פעמים, אחת תרומת אדנים שמנאן ... מחצית השקל ... והשנית ... משהוקם המשכן ... מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה ... ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים, והשלישית היא תרומת המשכן ... איש איש מה שנדבו לבו".

והיינו שזה שנאמרה הוראה זו בתורה בשלשה הפסוקים: (א) הראשון מדבר בתרומת האדנים, שנתן כל אחד מחצית השקל למנין בני ישראל. (ב) השני – בתרומת המשכן, שכל אחד נתן כפי נדבת לבו , ולכן לא נאמר בו "מחצית השקל". (ג) השלישי – במחצית השקל שנתן כל אחד לקרבנות הצבור, ולכן נאמר בו "לכפר על נפשותיכם".

מהפסוק השלישי הזה למדו את מצוות מחצית השקל בזמן שבית המקדש הי' קיים, כמובא לעיל מהרמב"ם (הלכות שקלים פ"א ה"א): "מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה".

אלא שלפי זה אינו מובן כל כך המובא לעיל מהרמ"א: "ומאחר ששלש פעמים כתיב תרומה בפרשה יש ליתן שלושה"; והרי רק בשתים מהן נאמר מחצית השקל , משא"כ השלישית מדברת בתרומת המשכן שנתן "איש איש מה שנדבו לבו " – ולא מחצית השקל.

אמנם המקור לדברים אלו של הרמ"א הוא במרדכי (מגילה רמז תשעז): "ומה שנוהגים ג' מחציות לפורים משום דכתיב בפרשת כי תשא ג' פעמים מחצית השקל ". אשר הכוונה היא לשלושת הפעמים שנאמר "מחצית השקל" בפרשת שקלים (תשא ל, יג-טו): "(יג) זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'. (יד) כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'. (טו) העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם".

ואפשר שגם ברמ"א צריכה להיות כך הגירסה: "ומאחר ששלש פעמים כתיב מחצית השקל בפרשה יש ליתן שלושה".

ג) נשים וקטנים

עוד מוסיף הרמ"א וכותב (שם): "ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה". והשיב עליו במ"א (שם ס"ק ג): "זהו לדעת הר"ע מברטנורה, אבל התוספות יום טוב כתב שהפוסקים חולקים וסבירא להו דבן י"ג חייב, ונשים פטורים".

כי על מה שאמור במשנה (שקלים פ"א מ"ג): "ממשכנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים אבל לא נשים ועבדים וקטנים". ביאר בברטנורא שם: "וקטנים – אפילו הביא שתי שערות והוא פחות מבן עשרים".

וכתב עליו בתוספות יום טוב (שם מ"ד): "לא ידעתי מי הכריחו לכך, דמתניתין דתנן קטנים מסתבר דעד בן י"ג שנה הוא ככל קטנים דעלמא ... ולפי זה קרא תניין בתרומת אדנים וקרא קמא דלא כתיב ביה מבן כ' מיירי בתרומת הקרבנות".

ולכאורה כוונת התוספות יום טוב היא, שלומדים מצות עשה זו של מחצית השקל מ"קרא קמא" (פסוק יב): " כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהי' נגף בהם בפקוד אותם ", "דלא כתיב ביה מבן כ".

אמנם בפסוק זה לא נזכר גם "מחצית השקל". ואילו ברש"י נתפרש שהכוונה היא לקרא בתרא (פסוק טו): "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם", "דלא כתיב ביה מבן כ", ונאמר בו "מחצית השקל".

ונתפרש יותר ברמב"ן על התורה (תשא ל, יב): "השקלים לקרבנות אינם מבן עשרים שנה ומעלה, אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול ... ורמז העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לכפר על נפשותיכם (פסוק ט"ו), שכל הצריך כפרה שהגיע לכל חיוב המצות יביא מחצית השקל אחר לקרבנות".

ואילו בדעת הרמב"ם יש להוכיח לכאורה, שמה שכותב כאן שהקטנים פטורים, כוונתו היא כדעת הברטנורא – עד בן עשרים, שהרי כתב בספר המצות (עשה קעא): "שצונו לתת מחצית השקל בכל שנה והוא אמרו יתעלה (ר"פ תשא ל, יב) ונתנו איש כופר נפשו לי"י. ואמר (ל, יג) זה יתנו כל העובר על הפקודים. והוא מבואר שמצוה זו אין נשים חייבות בה שהכתוב הוא כל העובר על הפקודים".

הרי מפורש ברמב"ם שמה שנאמר בתורה "כל העובר על הפקודים" קאי גם על מחצית השקל שנותנים בכל שנה לקרבנות, ואשר לכן "אין נשים חייבות בה, שהכתוב הוא כל העובר על הפקודים". וכמו שהנשים פטורות בו כיון שאינן עוברות על הפקודים, כן הוא גם בפחות מבן עשרים שפטורים בו כיון שאינם עוברים על הפקודים.

ולדעת הרמב"ן והתוספות יום טוב וסייעתם צריך לפרש הטעם שהנשים פטורות, אע"פ שבפסוק זה של מצוות מחצית השקל לקרבנות לא נזכר "כל העובר על הפקודים" ולא נזכר בו "מבן עשרים שנה ומעלה", וכל גדול מבן י"ג שנה ומעלה חייב בו, היינו כיון שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, שהנשים פטורות בו.

*

עוד כותב המ"א שם (סי' תרצד ס"ק ג): "בהגהות מנהגים כתב דנשים וילדים חייבים, ולא ידעתי מנא ליה האי".

ובאמת נראה כך לכאורה במשנה (שקלים פ"א מ"ג): "ממשכנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים אבל לא נשים ועבדים וקטנים", היינו שאת הנשים והקטנים אין ממשכנים, אע"פ שחייבים.

אבל אחר כך מפרש במשנה (שקלים פ"א מ"ד): "אע"פ שאמרו אין ממשכים נשים ועבדים וקטנים, אבל אם שקלו מקבלין מידן", היינו שאינם חייבים, ורק "אם שקלו מקבלין מידן".

ועל פי זה פסק ברמב"ם (הלכות שקלים פ"א ה"ז): "הכל חייבין ליתן מחצית השקל ... אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים, ואם נתנו מקבלין מהם". ואילו דעת הגהות מנהגים היא שגם הם חייבים, ולכן אם נתנו מקבלין מהם, ורק זאת שאין ממשכנים אותם.

[ואף שכבר הקשו כן בירושלמי שם, וחילקו בין הביא ב' שערות לבין לא הביא. מכל מקום יש כמה פירושים בירושלמי, ויש חילוקי דעות אם קיי"ל בזה כירושלמי. ואכ"מ להאריך].

להלכה קיי"ל שהנשים והקטנים פטורים, אלא ש"אם נתנו מקבלים מהם". ואע"פ שנאמר בתורה (תשא ל, טו): "העשיר לא ירבה", היינו דוקא שלא יתן יותר ממחצית השקל; אבל מחצית השקל יכול ליתן אף הפטורים לגמרי.

אלא שמכל מקום יש מקום להחמיר כדעת המחייבים אף הנשים וקטנים, וכן נהגו אדמו"רי חב"ד, כמובא בספר המנהגים חב"ד (ע' 74): "מנהגי אדמו"ר, נותן מחצית השקל גם בעד הרבנית ובנים ובנות קטנים".

ובשיחת תענית אסתר תשמ"ט (התוועדויות, תשמ"ט ח"ב ע' 439): "וכמפורסם המנהג ליתן גם עבור כל בני הבית".

* * *