הלכות יום טוב

הלכות יום טוב

סי' תקכז

עירובי תבשילין לאורח ולמגביה

א) אורח ליום טוב ושבת זה

בשוע"ר (סי' תקכז סי"ח): "אין צריך לזכות את העירוב אלא לאחרים דהיינו כל אנשי העיר שאינן אוכלין מעיסתו ומתבשילו, אבל בני ביתו האוכלים מעיסתו ומתבשילו אין צריך לזכות להם, והן מותרים לעשות כל מלאכת אוכל נפש מיום טוב לשבת על ידי עירובו של בעל הבית לפי שהן טפלים לבעל הבית ונגררים אחריו כיון שהן אוכלים מאכליו".

כאן נזכרים רק "בני ביתו האוכלים מעיסתו ומתבשילו", ולא נתפרש אם הכוונה דוקא לבני בית ממש, או אפילו לאלו שסמוכים על שלחנו ואוכלים מאכליו תמיד, או שכן הוא גם באורח שאוכל מעיסתו ומתבשילו ביום טוב ושבת זה בלבד. ויש כמה פוסקים המסתפקים בזה (ראה פסקי תשובות סי' תקכז ס"ק יז, ובשוה"ג שם). נשתדל אם כן לברר דעת רבינו הזקן בזה.

לענין חיוב הדלקת נרות שבת מבואר בשוע"ר (סי' רסג ס"ט): "אם הוא סמוך על שלחן בעל הבית נעשה כבני ביתו של בעל הבית ויוצא בנרו של בעל הבית". וכן נתבאר (שם סט"ו): "אם היא סמוכה על שלחן בעל הבית ... היא בכלל בני ביתו של בעל הבית ונפטרת בנרו".

ומקורו הוא מדין בני ביתו לענין נרות חנוכה, שמבואר בגמרא (שבת כא, ב): "ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו". ועוד בגמרא שם (כג, א): "אמר רב ששת אכסנאי חייב בר חנוכה". ובפירש"י שם שאכסנאי פירושו אורח. הרי שאורח אינו נכלל בכלל בני ביתו שנפטרים בנרו.

אמנם במ"א (רס"י תרעז): "ואפשר ... אם סמוך על שלחן בעל הבית הוא בכלל בני ביתו ומדינא אינו צריך להדליק, אלא אם רוצה להיות ממהדרין" (ומביא כן מהרש"ל וב"י בשם מהר"י אבוהב). ועפי"ז פסק רבינו בהלכות שבת (סי' רסג ס"ט): "אם הוא סמוך על שלחן בעל הבית נעשה כבני ביתו של בעל הבית".

ולפום ריהטא נראה לכאורה שאין כאן כל מחלוקת, אלא כולם מודים שאורח אינו יוצא בנר של בעל הבית (כדברי רש"י הנ"ל), וכולם מודים שמי שסמוך בתמידות על שלחנו של בעל הבית יוצא בנרו ובעירוב תבשילין שלו.

אבל ראה לעיל (סי' כב ס"ז), שאפשר משמעות המשך דברי רבינו שם היא שגם האורח שאוכל משלחן בעל הבית בשבת זו הוא בכלל בני ביתו של בעל הבית ונפטר בהדלקת נרות של בעלת הבית. וכן אמנם נהוג בדרך כלל, שהאורחים אינם מדליקים נרות שבת, וכן סומכות על זה האורחות לענין הדלקת נרות חנוכה, וכן סומכים על זה האורחים והאורחות לענין עירוב תבשילין (ראה גם לקמן סי' פו ס"ב).

וכן הוא כאן לענין עירוב תבשילין, שאפשר משמעות המשך דברי רבינו היא שגם האורח שאוכל משלחן בעל הבית נעשה כבני ביתו ויוצא בעירוב תבשילין שלו, שמבואר בשוע"ר (סי' תקכז רסי"ח): "אין צריך לזכות את העירוב אלא לאחרים, דהיינו כל אנשי העיר שאינן אוכלין מעיסתו ומתבשילו"; נראה מכך לכאורה, שהאורחים ש"אוכלין מעיסתו ומתבשילו" הם בכלל בני ביתו שנפטרים בעירובו.

אמנם ברוב הפוסקים נראה שתפסו בפשיטות שאורח אינו נפטר בעירוב תבשילין של בעל הבית, ויתירה מזו מסתפק במשנה ברורה (ביאור הלכה ס"כ ד"ה מי) אפילו לענין משרתת בבית אם היא יוצאת בעירוב של בעל הבית.

ובאשל אברהם (סי' תקכז ס"ז): "אודות עירוב תבשילין המנהג פשוט שהבעל הבית מערב ויוצאים חובתו בזה כל בני בינתו תמיד גם בניו הנשואים וגם נשותיהן וכן בנותיו ובעליהן, וכעת לא ראיתי מפרש בזה. ויש לכאורה מקום לפקפק בזה". ואף שבסוף מסיק "אין נכון להרבות בזה בעירובין ובברכות כשהם סמוכים על שלחן אחד ... וצריך לעיין עוד בכל זה". מכל מקום לא כתב זאת אלא בקשר לבניו הנשואים וחתניו שאוכלים וישנים אצלו, משא"כ לגבי אורחים (ואפילו בניו הנשואים שאוכלים אצל אביהם את כל סעודות החג), הובא בפסקי תשובות (סי' תקכז סי"ז) מכמה מחברים שאינם יוצאים בעירוב של בעל הבית. ולכן מסיק, שאם הם רוצים לבשל איזה מאכל לכבוד השבת יניחו עירוב תבשילין בברכה.

ואולי יש מקום להוכיח כן גם ממה שכתב רבינו הזקן בהמשך הסעיף (סי' תקכז סי"ח): "אבל אם אחד מבני הבית אינו אוכל מתבשילין של בעל הבית אלא בעל הבית נותן לו קמח ובשר והוא אופה ומבשל לעצמו ... הרי זה אינו טפל לבעל הבית וצריך עירוב בפני עצמו. לפיכך יכול הבעל הבית לזכות על ידו את העירוב".

והיינו שבא בהמשך למה שכתב קודם (שם סי"ז): "על ידי בנו ובתו הגדולים שאוכלין משלו ... יש אומרים שאינו יכול לזכות". והטעם לדעה זו מבואר בשוע"ר (סי' שסו סי"ג, לענין עירובי חצרות): "ויש אומרים שאינו מזכה על ידי בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אפילו הם גדולים הואיל ומציאתם שלו וידם כידו". ובזה מחלק (כאן סי"ח): "אם אחד מבני הבית אינו אוכל מתבשילין של בעל הבית אלא בעל הבית נותן לו קמח ובשר והוא אופה ומבשל לעצמו ... הרי זה אינו טפל לבעל הבית וצריך עירוב בפני עצמו. לפיכך יכול הבעל הבית לזכות על ידו את העירוב", אע"פ שגם בזה "מציאתם שלו".

וכיון שכך, הרי מדובר כאן רק בבני בית ממש, ועכ"פ אלו שהם סמוכים על שלחן בעל הבית תמיד, אבל אין לנו הוכחה בדברי רבינו שהאורח ליום טוב ושבת זה "הן טפלים לבעל הבית ונגררים אחריו כיון שהן אוכלים מאכליו"; ואם כן אפשר שהאורחים ליום טוב ושבת זה צריך כל אחד ואחת מהם לעשות עירוב תבשילין בעצמו.

ובפרט נוגע הדבר לענין הנשים ובנות האורחות, המדליקות נרות שבת – מיום טוב לשבת, שהוא יותר חמור מבישול בלבד, כמבואר בשוע"ר (סי' תקכז ס"ז): "הצריכו לפרט ... הדלקת הנר לפי שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה יותר ראוי לאסור ... הדלקת הנר מיום טוב לשבת משאר כל המלאכות לפי שבשעת עשייתן ניכר שעושה שלא לצורך יום טוב שאין דרך ... בני האדם להדליק נר מבעוד יום אלא בערב שבת לצורך ליל שבת, לפיכך כשמניח עירוב תבשילין צריך לפרט מלאכות אלו יותר משאר כל המלאכות". ולפי הנ"ל יוצא לכאורה שהן צריכות לעשות עירוב תבשילין לעצמן.

והנה בשו"ע (סי' תקכז סי"ט): "מי שלא עירב מותר להדליק נר של שבת ויש אוסרין". ועפי"ז הביא בפסקי תשובה שם מכמה מחברים, שאם רוצות להדליק נרות שבת יניחו עירוב תבשילין בלא ברכה.

אמנם בשוע"ר לא הובאה כלל הדיעה שמותר להדליק גם בלי עירוב תבשילין, ונתפרש הדבר לאיסור (שם סעיפים ז; כח-ט).

ומכל מקום רואים אנו, שכמדומה כל האורחות (גם אלו שאינן ישנות אצל מארחיהן) סומכות על עירוב תבשילין של מארחיהן, ומדליקות נרות שבת.

ב) כשבעה"ב מזכה על ידו והוא מגביה התבשיל

אם רוצות האורחות לצאת מידי ספק זה, אזי אולי העצה היעוצה לזה היא כאמור בשוע"ר שם (סי' תקכז סי"ח): "יכול הבעל הבית לזכות על ידו את העירוב ... כיון שזה אוכל בפני עצמו וצריך ערוב תבשילין בפני עצמו, אם כן צריך הוא לזכות בעירוב זה לעצמו, אם עדיין לא הניח ערוב תבשילין".

והיינו שאין האורח צריך לעשות עירוב תבשילין בעצמו, כי אם סגי במה שהוא זוכה ומגביה את העירוב של בעל הבית.

ואף שנתבאר בשוע"ר שם (סי' תקכז סי"ד): "כל גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו כדי שאם ישכח אחד מהן לערב ... יוכלו לסמוך על עירובו שמערב בעד כל בני העיר. אבל מי שהיה לו פנאי לערב ומחמת עצלותו שאינו חרד על דבר ה' שכח ולא עירב כיון שלא היה אנוס בשכחה זו אלא עצלותו גרמה לו לשכוח הרי זה פושע ואינו יוצא בעירובו של הגדול אע"פ שנתכוין לו בפרטות להוציאו בעירובו ". הרי דלא סגי במה שבעל הבית מזכה אותו ביחוד בעירובו.

בעל כרחינו לחלק, דהיינו דוקא כשאינו מגביה את העירוב תבשילין שעושה בעל הבית, משא"כ כאן שבעל הבית מזכה לו את העירוב, והוא מגביהו טפח, אזי מועיל גם לו, ואינו נקרא פושע כלל.

ואף שבעל הבית כבר הניח את עירובו, נראה שעדיין יכול הוא לתת את העירוב לידי האורחת, כדי שהיא תגביה ותזכה בעירוב זה, כמבאור בשוע"ר (סי' תקכז סי"ט): "ואם ירצה לברך ולומר בדין יהא כו' בתחלה, ולזכות העירוב אחר כך הרשות בידו", הרי שגם אחרי שהניח העירוב ובירך עליו עדיין יכול לזכות אותו גם לאחרים, וכשהם מגביהים את העירוב וזוכים בו, יוכלו לסמוך גם לכתחלה על עירוב זה.

ואם נכונים הדברים יצא לנו, שאם בעל הבית קרא את שכנו לביתו, כדי לזכות את העירוב תבשילין על ידו לכל בני העיר, כפי הנהוג, וכמבואר בפסקי הסדור (סדר עירוב תבשילין): "ויתן ביד אחר לזכות על ידו לכל הקהל ... ומי שזוכה נוטל בידו ומגביה טפח" (דהיינו שכל אחד עושה כן, ולא רק רב העיר), אזי צריך השכן לכוין שאינו מתכוין לזכות בהגבהתו את העירוב תבשילין הזה לעצמו – רק לכל הקהל; שאז בודאי יכול השכן לעשות אחר כך עירוב לעצמו בברכה.