סדר של פסח

סדר של פסח

סימן תעג

ששת המינים שעל הקערה

בפסקי הסדור (הגדה של פסח): "יסדר על שולחנו קערה בג' מצות מונחים זה על זה הישראל ועליו הלוי ועליו הכהן, ועליו לימין הזרוע, וכנגדו לשמאל הביצה, תחתיהם באמצע המרור, ותחת הזרוע החרוסת, וכנגדו תחת הביצה הכרפס, ותחת המרור החזרת שעושין כורך".

למרות העובדה שבכל הדורות נהגו בששת מינים אלו, נתהוו בהם שינוים במשך הדורות מטעמים שונים כדלקמן.

א) זרוע

נתבאר בשוע"ר (סי' תעג ס"כ): "ובזמן שבית המקדש קיים היה צריך להביא גם את הפסח בשעת אמירת ההגדה ועכשיו שחרב בית המקדש תיקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה שני מיני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ... נהגו מדורות הראשונים שהבשר יהיה מפרק הנקרא זרוע לזכר שגאלם הקב"ה בזרוע נטויה". והכוונה היא לזרוע צלוי של טלה, שממנו היו מקריבין את הקרבן פסח, כמבואר בשוע"ר (סי' תעג סכ"ו): "הזרוע של טלה מימין".

אמנם אחר כך הפסיקו לקחת זרוע של טלה, מטעם המבואר בשוע"ר (סי' תסט ס"א-ב): "אסור לאדם שיאמר (על בהמתו) בשר זה לפסח הוא, ואין צריך לומר שלא יאמר כן על גדי וטלה, מפני מראית העין, שהשומע סבור שהוא מקדיש אותם לפסח ... אבל על דגים ועל כל שאר דברים שאינן מין בשר כלל מותר לומר זה יהא לפסח". וכנראה מטעם זה הנהיגו שהזרוע יהי' ממין התרנגול שפסול לקרבן, ולא ממין הטלה.

ואחר כך הונהג שלא לקחת את הזרוע (שהיא הרגל), אלא את הצואר של התרנגול, כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים: נוהגין לקחת חלק מצואר עוף. כן מדקדקין שלא לאכול הזרוע אחר כך – כל זה הרחקה שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח. ומטעם זה הנה כבוד קדושת מו"ח אדמו"ר מסיר כמעט כל הבשר מעל עצמות ה"זרוע".

כן הוא בסדר הרגיל, ש"מדקדקין שלא לאכול הזרוע אחר כך", אמנם לפעמים יוצא שחייבים לאכלו, כמבואר בשוע"ר (סי' תעג סכ"א): "הבשר אין נוהגין לאכלו בלילה הזה ... זה הבשר שמביאין אותו זכר לפסח אם יאכלנו בלילה זה יהא נראה כאוכל קדשים בחוץ. לפיכך אם שכח לצלותן מערב יום טוב לא יצלה ביום טוב משחשכה אלא אם כן דעתו לאכלו למחר ביום, אבל אם דעתו להניחו ללילה השני אסור לצלותו בלילה ראשון. וכן יזהר כשצולה בלילה השני שיאכל למחר ביום ולא יניחם עד הלילה".

יוצא אם כן, שאם שכח לצלותו מערב יום טוב, צריך לצלות זרוע אחד בליל ראשון של פסח, ולאכלו ביום ראשון של חג, וזרוע שני צריך לצלות בליל שני של פסח, ולאכלו ביום שני של חג.

ב) ביצה

בשוע"ר (סי' תעג ס"כ): "תיקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה שני מיני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ... ביצה, לפי שהוא ביעא בלשון ארמי, כלומר דבעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא".

עוד טעם נתבאר בשוע"ר (סי' תעו ס"ו): "נוהגין בקצת מקומות לאכול ביצים בסעודה זכר לאבילות חורבן בית המקדש, שכשהיה קיים היו מקריבין פסח ואוכלין בלילה זה, ועכשיו אין לנו פסח לכן מתאבלין עכשיו על זה, ומזה הטעם אוכלין ביצים גם בלילה השני".

ולפום ריהטא הם שני מנהגים נפרדים: א) להניח על הקערה זכר לחגיגה, ונהגו בביצה מטעם דבעא רחמנא למפרק יתנא. ב) לאכול ביצה בתחלת הסעודה (גם אלו שאין להם קערה) "זכר לאבילות חורבן בית המקדש".

המנהג השני התחיל כמובן אחרי החורבן, אבל על המנהג הראשון מבואר בלקוטי טעמים ומנהגים: "יש שכתבו דלוקחים ביצה משום שעושים זכר לאבילות דחורבן ביהמ"ק. וצע"ק דמוכח במשנה ובירושלמי דגם בזמן בהמ"ק היו לוקחים שני תבשילין ואז לא עשו זכר לאבלות. ואם כן נצטרך לומר אשר מאות שנים לקחו מין אחר לזכר החגיגה ואחר החורבן שינו מנהג זה".

ונתבאר באגרות קודש (ח"ב אגרת רצה): "המשנה בבבלי במקומו (פסחים קיד, א): הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין ... ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח. וז"ל הירושלמי במקומו (פסחים פ"י סוף ה"ג): ובגבולין צריכין ב' תבשילין אחד זכר כו'".

על כן מסיק שגם בזמן בית המקדש היו מביאין בגבולין זרוע לזכרון קרבן פסח וביצה לזכרון קרבן חגיגה, שהקריבו במקדש . ובהכרח ליישב לפי זה מה שנתבאר בשוע"ר (סי' תעג ס"כ): "ובזמן שבית המקדש קיים היה צריך להביא גם את הפסח בשעת אמירת ההגדה. ועכשיו שחרב בית המקדש תיקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה שני מיני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ואחד מהתבשילין (נהגו שיהיה) בשר והשני יכול להיות אפילו המרק שנתבשל בו הבשר. וכבר נהגו מדורות הראשונים שהבשר יהיה מפרק הנקרא זרוע לזכר שגאלם הקב"ה בזרוע נטויה והשני יהיה ביצה".

ג) מרור וחזרת

נתבאר בשוע"ר (סי' תעג סכ"ז; ל): "אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובת מרור, בחזרת (שקורין סאל"ט) ... בעולשין ... בתמכא (שקורין קרין ...) בחרחבינא ... ובמרור ... אף על פי שכל ה' מינים אלו נקראים מרור בלשון תורה, מכל מקום מדברי סופרים מצוה לחזור אחר חזרת ... ואף על פי שהחזרת אין בה מרירות מכל מקום כשהיא שוהה בקרקע מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאוד, ומפני כך היא נקראת מרור, ומצוה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה, לפי שמצות מרור היא זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו בעבודת פרך והם נשתעבדו בהם בתחילה בפה רך על ידי פיוסים ונתנו להם שכר ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה, לכן יש לאכול החזרת שתחילתה מתוקה ורכה וסופה קשה ומר דהיינו כשהקלח שלה מתקשה כעץ ונעשה מר כלענה".

אמנם המנהג הוא כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים: "ואנו נוהגין ליקח חזרת (סאלאט) ותמכא (חריין) שניהם-הן למרור והן לכורך".

והטעם לזה שהנהיגו להוסיף גם התמכא (חריין), נתבאר בשוע"ר שם (סכ"ז): "אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובת מרור, בחזרת (שקורין סאל"ט) ... ואינו מצוי בזמן הפסח אלא במדינות החמות". ולכן הנהיגו במדינות הקרות בתמכא, שגודל גם במדינות אלו.

וגם עכשיו ובמקומותינו שאפשר להשיג בקלות גם סלט, עדיין נשאר המנהג שנהגו במשך הדורות בחריין, וכנראה שמטעם זה נוהגים כעת בשניהם.

ד) חרוסת

בשוע"ר (סי' תעג סל"ב-ג): "החרוסת צריך להיות עב לפי שהוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו ... מפירות שנמשלו בהם כנסת ישראל כגון תאנים ... ואגוזים ... ותמרים ... ורמונים ... ותפוחים ... ושקדים ... וצריך ליתן בתוכו תבלין הדומין לתבן כגון קנמון וזנגביל שאינן נידוכין הדק היטב, ויש בהן לאחר הדיכה חוטין קשין וארוכין קצת כמו תבן, זכר לתבן שהיו מגבלין בתוך הטיט". אלו הם שמונת המינים שהיו רגילים לעשות מהם החרוסת.

אמנם על פי קבלת האריז"ל נתקן שיעשו את החרוסת מחמשה מינים (לקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ): "סימן אל החרוסת: חרושת אבן חרושת עץ בלשון אשכנז: איפ"ל בארי"ן ניס"ן אינגב"ר צימרנ"ד, ובלה"ק: תפוחים אגסים קידה אגוזים וקנמון (פרי עץ חיים שער חג המצות פ"ו)" [אין הכוונה לומר שכן אמר האריז"ל, שהרי האריז"ל לא הי' מדבר באידיש; אלא שזוהי הגהה שניתוספה בדפוסי פרי עץ חיים שם, ולהגהה זו מציין כאן].

ועוד מוסיף בלקוטי טעמים ומנהגים: "אבל זה מכמה שנים אשר מנהגנו לא לקחת קידה וקנמון מחשש תערובת חמץ".

[החששות שהיו בזה ראה "אוצר מנהגי חב"ד" (פסח) ע' קלג].

הרי שבזמנינו נשארו רק שלושה מינים, שהם תפוחים אגסים ואגוזים.

*

עוד מבואר בשוע"ר (שם סל"ב): "ואחר כך צריך לרכך אותו במשקה זכר לדם".

והיינו שבירושלמי נאמר סתם (פסחים פ"י סוף ה"ג): "זכר לדם". ובקרבן העדה פירש: "שהיה שוקעין בטיט על הילדים הקטנים". אבל בפני משה פירש: "זכר לדם מכה הראשונה שבאה עליהם במידה כנגד מידה".

אבל בלקוטי טעמים ומנהגים כתב בפשיטות בשם הירושלמי כפירוש הפני משה: "ואחר כך מרככין אותה במשקה אדום, זכר לדם מכה הראשונה (ירושלמי פסחים פ"י סוף ה"ג)".

*

מלשון הנ"ל של שוע"ר (שם סל"ב): "ואחר כך צריך לרכך אותו במשקה זכר לדם", נראה לכאורה בפשטות, שמיד אחרי שמכינים החרוסת מרככים אותו ביין. אמנם בלקוטי טעמים ומנהגים: "ויטבול בחרוסת. וקודם הטבילה מרכך החרוסת ביין שבתוך כלי (שו"ע רבינו סתע"ג סל"ב-ד)".

ובאמת מבואר כן בשוע"ר – לענין פסח שחל בשבת ושכח לרככו ביין מערב שבת (שם סל"ד): "אם חל פסח בשבת צריך ליזהר לרכך החרוסת במשקה מערב שבת, ואם שכח לרככו מערב שבת ירככו בשבת על ידי שינוי, דהיינו שמתחלה יתן המשקה לתוך הכלי ואחר כך יתן לתוכו החרוסת, ויכול לערבו באצבעו, או אוחז בכלי ומנענע עד שיתערב עיין סימן שכ"א".

ומה שמציין לשם בלקוטי טעמים ומנהגים, נראה שהציון הוא רק לעצם הדין, שמבואר כן לענין שכח לרככו ביין לפני השבת. אלא שאנו נוהגים כן גם בכל השנים, ואף לכתחלה (ראה לעיל סי' מב ס"ה).

ה) כרפס

בשוע"ר (סי' תעג סט"ז): "ונוהגין לחזור אחר ירק הנקרא כרפס (איפ"ך בל"א) לפי שהוא נוטריקון ס' פרך כלומר ס' רבוא עבדו עבודת פרך. ואם אין לו כרפס יקח ירק אחר מאיזה מין ירק שירצה".

מין ירק זה נקרא פטרוזיליא או סלרי. אמנם בזמנינו נהוג, כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים: "ואנו נוהגין ליקח בצל (או תפוח אדמה). ועיין מ"א סתע"ג ס"ד ובאחרונים".

והיינו כמבואר במ"א (שם ס"ק ד): "כתב מהרי"ל נוהגין ליקח כרפס שהוא נוטריקון ס' פרך כלומר ס' ריבוא עבדו עבודת פרך, ואביו הי' מסופק אם מותר ליקח פעטרזל"ן מפני שהוא טוב יותר מבושל מחי, ואם כן אין מברכין עליו בורא פרי האדמה כמ"ש סי' ר"ה ע"כ. ואני תמה למה נהיגי במדינתינו ליקח פעטערזיל"ן ... ולפי מ"ש שם בשם תר"י דוקא כשאין נאכלין כלל חיין מברך שהכל, אבל כשנאכלין חיין אע"פ שטובים יותר מבושלים מכל מקום מברך כשהן חיין בורא פרי האדמה , אם כן אתי שפיר".

וכן קיי"ל בשוע"ר (סי' רה ס"א): "ואפילו מיני ירקות וקטניות שטובים מבושלים יותר מחיין, אם דרך רוב בני אדם לאכלם גם כן כשהם חיין מברך בורא פרי האדמה גם כשהם חיין".

והטעם שצריך להיות מין שמברכים עליו בורא פרי האדמה הוא כמבואר בשוע"ר (סי' תעג סי"ז): "וצריך שיהיה הירק ממיני ירקות שברכתן היא בורא פרי האדמה כשאוכלן חיים, כדי שיפטור מלברך בורא פרי האדמה על המרור שיאכל בתוך הסעודה".

אלא שמכל מקום נשתנה המנהג, שבמקום פטרוזיליא "נוהגין ליקח בצל (או תפוח אדמה)", שמברכים עליהם בורא פרי האדמה.

ואף שגם בצל (בלתי מבושל) יש חלוקי דינים וחלוקי דעות בברכתו, כמבואר בשוע"ר (סי' רה ס"א-ב): "על הירקות מברך בורא פרי האדמה בין חיין בין מבושלים ... (ואפילו מיני ירקות שאין דרך רוב בני אדם לאכלם חיין אלא על ידי פת או דבר אחר, כגון בצלים וכיוצא בהם ובא לאכלם בפני עצמן). ומכל מקום שום ובצל שהזקינו ואינם ראוים לאכלם חיין בלא פת מפני שהם שורפים במאוד מברך עליהם שהכל ... וכשהם מבושלים מברך עליהם בורא פרי האדמה".

ואנו לוקחים את הבצל הרגיל שלנו, שאפשר לאכלו כמו שהוא חי, ואינו שורף במאד.

ואף שגם הבצל שלנו "אין דרך רוב בני אדם לאכלם חיין אלא על ידי פת או דבר אחר", הרי נפסק כאן, שגם אם בא לאכלם בפני עצמם ברכתו בורא פרי האדמה.

ואף שהוספה זו היא במוסגר, וכהכלל המובא בשארית יהודה (או"ח סי' ו): "שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו". מכל מקום פסק כן בפשיטות בסדר ברה"נ (פ"ו הי"ב). ולכן אנו נוהגים לקחת בצל חי לכרפס.

*

הרבי הי' רגיל להניח בצל שלם על הקערה לכרפס, ובהגיעו לכרפס הי' חותך ממנו, טובל במי מלח, מברך בורא פרי האדמה, וטועם.

ואף שנתבאר בשוע"ר (סי' רו ס"ג): "המברך על הפרי וחותך ממנו ואוכל לא יחתוך עד אחר הברכה כדי שיברך על השלם למצוה מן המובחר כמו שנתבאר בסימן קס"ח, ואין לחוש להפסק שהיית החיתוך בין הברכה לאכילה הואיל והוא צורך אכילה".

והיינו כמבואר בשוע"ר (רס"י קסח): "מצוה מן המובחר לברך על השלימה".

ואפילו אם מניח על הקערה חתיכת בצל (ולא שלם), גם בזה הדין הוא בדרך כלל שצריך לברך לפני החתיכה, כמבואר בשוע"ר (סי' קסז ס"ג): "מצוה מן המובחר לברך על הפת כשהיא שלימה ... ואף אם הביאו לפניו פרוסה מצוה מן המובחר לברך עליה כך כשהיא פרוסה גדולה, ולא יפרוס ממנה עד לאחר הברכה".

מכל מקום כאן בכרפס נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים: "ויטבול – ואחר כך – ויברך. כדי לתכוף הברכה להאכילה בכל מה דאפשר (ח"י סתע"ה סק"ה). והא דבסעודת כל השנה מברך המוציא ואחר כך טובל במלח, הוא משום דמברך קודם שפורס (כדי שיברך על הגדולה)".

אלא שעדיין לא נתבאר כאן הטעם שאין מברכים גם כאן "קודם שפורס".

*

בשוע"ר (סי' תעג סכ"ו): "ולאחר שאכלו מהירקות יכול לסלק מעל השולחן את מה שנשתייר מהירקות".

וכ"ה בלקוטי טעמים ומנהגים: "לאחר כרפס לא ראיתי מחזירין הנשאר מהכרפס על הקערה, ובמילא מכאן ולהלן אין על הקערה אלא ה' דברים".

ואולי אפשר לבאר הטעם זה, ובהקדים:

נאמר במשנה (פסחים קטז, א-ב) ובהגדה: "רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן, פסח מצה ומרור".

וביאר בשבלי הלקט "על אלו שלשה דברים מצות ההגדה מיוסדת לומר בעבור זה בזמן שמונחים לפניך", והיינו ממה שנאמר (בא יג, ה), ובמכילתא (שם) ובהגדה: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך". לכן צריך להזכיר את שלושת הדברים האלה.

והיינו בשעה שיש פסח (תבשילין), מצה, מרור (כולל החרוסת שמטבילין בו), מונחים לפניך. משא"כ הכרפס שאינו קשור לאמירת ההגדה בעבור זה. ולכן אין צורך שיהי' על הקערה בעת אמירת ההגדה.

ו) הקערה והמפה

בפסקי הסדור (הגש"פ): "יסדר על שולחנו קערה ... ועליו לימין הזרוע, וכנגדו לשמאל הביצה, תחתיהם באמצע המרור".

ואף שהמצה שלנו היא עגולה, ואם כן הי' נוח יותר שהמרור יהי' גבוה יותר משני התבשילים, בעליונו של העיגול. מכל מקום נוהגים שהמרור יהי' תחתיהם באמצע, מטעם המבואר בשוע"ר (סי' תעג סכ"ו): "הזרוע של טלה מימין, והביצה משמאל, והמרור למטה מעט כנגד אמצעם כעין סגו"ל, ואחר כך החרוסת מימין והכרפס משמאל והמרור של כריכה למטה מעט כנגד אמצעם כעין סגו"ל שני".

ואם כן יוצא שהזרוע והביצה הם ממש בקצה הקערה העגולה, ויש להשתדל לסדר שהביצה לא תתגלגל משם.

אמנם מפת הקערה של הרבי היתה מרובעת (חתיכת בד גדולה כפולה לשתים, ושתים לארבע, וביניהם שלושה חללים לג' המצות). ואם כן היו הזרוע והביצה בפינת המפה המרובעת, והי' נוח יותר להניח את הזרוע והביצה בפינות העליונות.

* * *

סימן תעה סל"ב

שיעורי הכזית בסדר של פסח

א) חמשה כזיתי מצה

במשך ליל הסדר אוכל כל אחד חמשה כזיתים מצה. והכוונה היא לאלו שיש להם קערה, ואילו אלו שאין להם קערה אוכלים רק ארבעה כזיתי מצה. ואלו שקשה להם לאכול הרבה מצה, יכולים להסתפק בשלושה כזיתי מצה.

את שני כזיתי מצה הראשונים אוכלים מיד אחרי ברכות המוציא ועל אכילת מצה, כמבואר בשוע"ר (סי' תעה ס"ד-ה): "שבתחלה צריך לברך המוציא ואחר כך על אכילת מצה, וברכת המוציא היא על השלימה וברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה שהיא לחם עני ... ואחר כך יבצע כזית מהעליונה השלימה וכזית מהפרוסה". וכן הוא בפסקי הסדור (השג"פ): "ואחר כך יבצע כזית מכל אחד משתיהן ויאכלם ביחד".

בציעת הכזית למצוות אכילת מצה נתבארה בשוע"ר שם (ס"ה): "שבשביל ברכת אכילת מצה צריך לבצוע כזית, שעל פחות מכזית אינו יכול לברך, שאינו יוצא ידי חובתו בפחות מכזית".

משא"כ בקשר למצה של ברכת המוציא, נתבאר בשוע"ר (שם): "שבשביל ברכת המוציא בלבד אין צריך לבצוע כזית מעיקר הדין, אלא אפילו כל שהוא יכול לברך המוציא".

וכמבואר בשוע"ר (סי' קסח ס"ז): "ברכת המוציא אין לה שיעור שאפילו אינו רוצה לאכול אלא פירור פחות מכזית צריך לברך המוציא".

ועוד נתבאר בשוע"ר (סי' קסז ס"ד): "ושיעור פרוסת המוציא ... יש אומרים שהוא לא פחות מכזית ... ויש אומרים שאין צריך כזית, שהרי אפילו כל שהוא ראוי לברך המוציא ... וכן נוהגין".

ומה שכאן הצריכו לבצוע כזית גם מהעליונה השלימה שהיא לברכת המוציא, היינו כמבואר בשוע"ר (סי' תעה ס"ה): "לפי שיש אומרים שברכת המוציא היא על הפרוסה שהיא לחם עני, וברכת על אכילת מצה היא על השלימה ... ואם כן להאומרים שברכת על אכילת מצה היא על השלימה העליונה צריך לבצוע ממנה כזית".

והוא כמבואר בשוע"ר (סי' תפב ס"ד): "ולכתחלה יש לעשות בכל מצה מצוה אחת, כמו שנתבאר בסימן תע"ה".

והכוונה להלכה הנ"ל של כזית אחד מהמצה העליונה וכזית אחד מהפרוסה, מטעם הנ"ל (אף שלא נתפרש שם טעם זה), שבאחת מהמצות אוכלים מברכת המוציא ובאחת מהמצות אוכלים מברכת על אכילת מצה, והמחלוקת היא איזו מצוה עושים במצה העליונה ואיזה במצה הפרוסה.

ונתפרש יותר בשוע"ר (סי' תנח ס"ז): "שבהראשונה עושין בה מצוה הראשונה דהיינו ברכת המוציא, שברכה זו היא המצוה הראשונה שעושין במצות הללו, ובשניה עושין המצוה השנייה, דהיינו ברכת על אכילת מצה, ובשלישית עושין מצוה השלישית דהיינו הכריכה עם המרור".

והמקור לזה הוא ברא"ש (פסחים פ"י סי' ל), שמסיים בה: "דכיון דתיקון שלוש מכל חדא נעביד בה מצוה".

ומובן אם כן שכל זה הוא רק לאלו שיש להם קערה, אשר הם צריכים לבצוע כזית מהעליונה השלימה וכזית מהפרוסה. משא"כ אלו שאין להם קערה, ויוצאים בקערה של בעל הבית, הרי אין סיבה שיאכלו שני כזיתים מצה, וסגי להם בכזית אחד.

*

כזית מצה השלישי הוא הכזית של כורך, כמבואר בשוע"ר (סי' תעה סי"ח): "ואחר כך יכרוך כזית מצה וכזית מרור ויאכלן ביחד".

כזית מצה זה לוקחים מהמצה השלישית התחתונה, כמבואר בפסקי הסדור (השג"פ): "ואחר כך יקח מצה הג' וחזרת עמה ... ויכרכם ביחד ... ואוכלם ביחד".

והיינו כמובא לעיל, שכיון שאנו מסדרים הקערה בג' מצות, לכן מקציבים אנו כל אחת מהמצות שבקערה לאחת מהמצוות שבליל הסדר, אחת מהמצות לברכת המוציא (שהיא מצוות האכילה מלחם משנה), אחת מהמצות למצוות אכילת מצה, ואחת למצוות כורך.

והטעם לזה שאנו מסדרים הקערה בג' מצות דוקא, נאמרו על זה כמה טעמים:

(א) הטעם על פי ההלכה נתבאר בשוע"ר (סי' תעה ס"ג): "יש אומרים שאין צריך כי אם אחת ומחצה, לפי שמה שדרשו חכמים ממה שכתוב לחם עני חסר וא"ו שתהא המצה פרוסה כדרכו של עני, לא דרשו אלא לגרוע מלחם משנה שאחת מהם לא תהיה שלימה. ויש אומרים שלא דרשו אלא להוסיף על לחם משנה, שמלבד ב' מצות שלימות שצריך לבצוע עליהן כמו בשאר יום טוב צריך להיות עוד פרוסה אחת משום לחם עני. וכן המנהג פשוט".

והיינו שאנו מסדרים ג' מצות בקערה, ואחרי שבוצעים מהמצה האמצעית לאפיקומן נשארים ב' מצות שלמות ופרוסה אחת.

(ב) הטעם על פי קבלה נתבאר בשוע"ר (סי' תעג סכ"ו): "המצות בתוך הקערה כסדרן כהן מלמעלה ולוי תחתיו וישראל תחתיו". ובפסקי הסדור (השג"פ): "יסדר על שלחנו קערה בג' מצות מונחים זה על זה, הישראל ועליו הלוי ועליו הכהן".

(ג) בנוסף לשני הטעמים האלה, הובא בלקוטי טעמים ומנהגים: "שאלו אנשי קירואן למר רב שרירא גאון למה לוקחין ג' מצות בלילי פסחים לא פחות ולא יותר, והשיב להם רמז מן התורה הוא לג' סאין שאמר אברהם לשרה לעשות מהם עגות כו', וגמירי אותו זמן פסח הי', וי"א זכר לג' הררי עולם אברהם יצחק ויעקב (מעשה רוקח טז, נח)".

וכיון שמכל הטעמים האלו יש בקערה שלנו ג' מצות, לכן אנו לוקחים את הכזית השלישי של כורך מהמצה השלישית התחתונה.

*

כזיתי מצה הרביעי והחמישי הם הכזיתים של אפיקומן, כמבואר בשוע"ר (סי' תעז ס"ג): "ולכתחלה טוב לאכול שני זיתים אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח. ואם קשה עליו לאכול שני כזיתים על כל פנים לא יפחות מכזית".

והיינו שבנוסף לכזית שאכלו בתחלת הסעודה, כנאמר (בא יב, יח): "בערב תאכלו מצות". אכלו כזית נוסף בסוף הסעודה, יחד עם קרבן פסח שנאכל על השובע, כנאמר (בהעלותך ט, יא): "על מצות ומרורים יאכלוהו".

הידור זה של אכילת שני כזיתים לאפיקומן, לא נזכר בפסקי הסדור (השג"פ): "ואחר כך יקח האפיקומן ויחלקו לכל בני ביתו לכל אחד כזית". אבל בלקוטי טעמים ומנהגים: "בשו"ע (תע"ז ס"ג) כתב: ולכתחילה טוב לאכול שני זיתים, אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח. וכן הוא מנהג בית הרב. – פירוש ישנן שתי דיעות: שכזית האפיקומן הוא זכר לפסח או שהוא זכר למצה שנאכלת (עם הפסח) על השובע, ולצאת ידי שתיהן טוב לאכול ב' זיתים [ויש לומר שאם קשה עליו שאז אוכל רק כזית אחד, עליו להתנות שהוא זכר על פי הדעה שהלכה כמותה]".

יוצא אם כן, אשר כל אחד שיש לו קערה אוכל לכתחלה חמשה כזיתים מצה. ואלו שאין להם קערה (ויוצאים בקערה של בעל הבית) אוכלים רק ארבעה כזיתי מצה. ואלו שקשה להם לאכול הרבה כזיתים מצה, סגי בשלושה כזיתים מצה.

ב) בבת אחת

אודות אופן אכילת שני הכזיתים הראשונים נתבאר בשוע"ר (סי' תעה ס"ו): "ושני כזית אלו צריך לאכלם ביחד, דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת, שאם יאכל מתחלה את הכזית של המוציא דהיינו של השלימה ואחר כך יאכל הכזית של אכילת מצה דהיינו של הפרוסה יהיה מפסיק בין ברכת על אכילת מצה לאכילת כזית מהפרוסה באכילת מצה כזית מהשלימה ... אבל אין צריך לבולעם בבת אחת אלא ירסקם בפיו ויבלע בתחלה כזית אחד כולו בבת אחת ואחר כך יבלע כזית השני בבת אחת".

האמור כאן, שלא יפסיק בין הברכה לאכילה, הוא ביאור למה שצריך לאכלם ביחד ולא להקדים אחת לשניה. אמנם לא נתבאר כאן הטעם למה שצריך לבלוע כל כזית בבת אחת.

הלכה זו מצינו גם לענין מרור, בשוע"ר (סי' תעה סי"ד): "אף על פי שבמצה צריך לבלוע כל הכזית בבת אחת לכתחלה, מכל מקום במרור, אם קשה עליו לבלוע כזית בבת אחת, יש לסמוך על מי שאומר שאין צריך לבלוע כל הכזית בבת אחת".

וכן לענין כורך נתבאר בשוע"ר (סי' תעה סכ"א): "המצה והמרור שבכריכה זו צריך לבלוע אותה בבת אחת, ולכתחלה יזהר לבלוע כל הכזית מצה בבת אחת עם כל הכזית מרור כשהן מרוסקים בפיו, אלא אם כן קשה עליו לבלוע ב' הזיתים בבת אחת, שאז יכול לבלוע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, ואחר כך יחזור ויבלע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, עד שיאכל כל השני זיתים".

וכן מצינו לדעה אחת, גם בפרוסת המוציא שבכל השנה, כמבואר בשוע"ר (סי' קסז ס"ד): "ושיעור פרוסת המוציא ... יש אומרים שהוא לא פחות מכזית ויאכלנו כולו בבת אחת".

וכן נתבארה הלכה זו לענין ד' כוסות, כמובא בשוע"ר (סי' תעב ס"כ): "צריך ליזהר לכתחלה לשתות רוב הרביעית בבת אחת, דהיינו שישתה אותו בשתיה אחת ולא יפסיקנו לשתי שתיות".

ואולי אפשר לבאר הטעם לכל זה, על פי מה שנתבאר בשו"ע (סי' קע ס"ז-ח): "לא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן. לא ישתה כוסו בבת אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן".

ומכל מקום נתבאר בשוע"ר (סי' עדר ס"ג): "מצוה לבצוע בשבת פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה, מפני שנראה כמחבב סעודת שבת שחפץ לאכול בה הרבה, ואע"פ שבחול אין לעשות כן מפני שנראה כרעבתן, מכל מקום הואיל ואינו עושה כן כל ימות החול אלא בשבת בלבד ניכר הדבר שאינו עושה בשביל רעבתנות אלא בשביל כבוד השבת".

וזהו גם טעם ההידור לשתות רוב הרביעית בבת אחת ולבלוע כל הכזית בבת אחת, ואין חוששים בזה משום גרגרן, כיון שהוא עושה כל זאת בשביל כבוד המצוה של אכילת מצה ושל ד' כוסות.

אמנם בפסקי הסדור (השג"פ) לא הובאה ההלכה לבלוע כל כזית בבת אחת, לא לענין מצת מצוה, ולא לענין מרור וכורך, ולא לענין ד' כוסות.

לענין מצת מצוה נכתב (שם): "ואחר כך יבצע כזית מכל אחד משתיהן ויאכלם ביחד".

ונתבארה הכוונה (לקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ): "דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת. והטעם שלא יהא הפסק בין הברכה דאכילת מצה לאכילת כזית השייך לה שהוא ממצה הא' או ממצה הב' כנ"ל (טושו"ע שם)".

ולא נזכר כלל המנהג לבלוע כל כזית בבת אחת. וגם הרבי בעצמו לא נהג במנהג זה, כמובא באוצר מנהגי חב"ד (ע' קעו אות כא): "והיה ניכר שאינו בולע את ה"זיתים" בשלימותם".

וכן לא הוזכר הידור זה – לא לענין מרור ולא לענין כורך. משא"כ לענין הד' כוסות, אף שלא הובא מנהג זה בפסקי הסדור, הובא בלקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ: "שותה הכוס, כולו (ב"ח סתע"ב), ובבת אחת (מ"א שם) – מנהג בית הרב. וכן בשאר ג' כוסות".

ואולי טעם החילוק בזה הוא, כי בד' כוסות אפשרי וקל הדבר. ולכן הביא בזה את "מנהג בית הרב" לשתות הכוס כולו בבת אחת. משא"כ במצה שלנו כמעט שאינו במציאות "שיכניסם לפיו בבת אחת ... ירסקם בפיו ויבלע בתחלה כזית אחד כולו בבת אחת ואחר כך יבלע כזית השני בבת אחת".

ומה שנכתב במ"א ובשוע"ר לבלעם בבת אחת, זה הי' שייך רק במצות הרכות שהיו נהוגות אז, ולא במצות הדקות והקשות שבזמנינו, אשר כמעט אין זה במציאות לבלוע כזית שלם בבת אחת.

אופן זה של עריכת המצות התחיל התחיל אצל תלמידי המגיד, ועל זה נתבאר בשו"ת אדמו"ר הזקן (סי' ו): "שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים". ולכן לא נזכר הידור זה בסידור, שהרי בתקופה הזאת כבר לא הי' שייך הדבר כל כך; רק זאת אשר "יאכלם ביחד", "דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת. והטעם שלא יהא הפסק בין הברכה דאכילת מצה לאכילת כזית השייך לה" (כדלעיל סימן נה).

וכן אנו נוהגים בשני הכזיתים של מצה, שאוכלים אותם ביחד, דהיינו "לבלוע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, ואחר כך יחזור ויבלע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, עד שיאכל כל השני זיתים" (כמבואר בשוע"ר שם סכ"א לענין כורך).

ג) שיעור הכזיתים מצה

נתבאר בשוע"ר (סי' תפו ס"א): "כזית האמור בכל מקום אינו לא קטן ולא גדול אלא בינוני וזה זית הנקרא אגורי ששמנו אגור בתוכו. ושיעורו יש אומרים שהוא כחצי ביצה ויש אומרים שהוא פחות מעט משליש ... ואם כן במרור שהוא מדברי סופרים, וכן כל דבר שהוא מדברי סופרים ששיעורו בכזית, יש לסמוך על האומרים שהוא פחות מעט משליש ביצה, אבל במצה שהיא מן התורה, וכן כל דבר שהוא מן התורה, יש להחמיר כסברא הראשונה".

יוצא מזה אם כן, שהכזית מצה הראשון, שהוא מן התורה, יש להחמיר שיהי' כחצי ביצה, ושאר כזיתי המצה, שהם מדברי סופרים, יש לסמוך על האומרים שהוא פחות מעט משליש ביצה.

והנה משקל הביצה הבינונית הוא לערך 2 אונס, שהם לערך 56 גרם [56 סמ"ק]. הרי שמשקל חצי ביצה הוא לערך 28 גרם, ומשקל פחות מעט משליש ביצה הוא כ-18 גרם.

משקל המצה הבינונית שלנו הוא מעט יותר מ-2 אונס, שהם מעט יותר מ-56 גרם. יוצא לכאורה לפי זה, שכזית של תורה הוא קרוב לחצי מצה בינונית שלנו, וכזית שמדברי סופרים הוא קרוב לשליש מצה בינונית שלנו.

אמנם מבואר בשוע"ר (סי' תפו ס"ב): "אם יש חלל במצה אין החלל מצטרף לכזית וצריך למעכו (אבל אם אין חלל במצה אפילו היא רכה ועשויה כספוג אין צריך למעכו)".

והיינו כיון ששיעור כזית אינו נמדד לפי המשקל כי אם לפני הנפח, ואפילו היא רכה ועשויה כספוג אין צריך למעכה ונמדדת לפי מדת חצי ביצה או פחות משליש ביצה.

וכיון שמשקל המצה הוא פחות ממשקל הביצה והמים, יוצא אם כן שמשקל כזית מצה הוא פחות ממשקל אונס אחד.

וישנם כמה שיטות איך למדוד זאת, ובעיקר הן שתים:

(א) נתבאר בפירוש המשניות להרמב"ם (עדיות פ"א מ"ב): "הרביעית האמורה בכל התורה מחזקת ... מן המים קרוב לעשרים ושבעה דרהם ... ומקמח החטים קרוב לשמונה עשר דרהם". והיינו שמשקל קמח החטים הוא ב' שליש ממשקל המים.

אם נמדוד לפי זה גם את המצות, יוצא שמשקל כזית מצה של תורה הוא כ-19 גרם, שהוא כשליש מצה בינונית שלנו. ומשקל כזית מצוה שמדברי סופרים הוא כ-12 גרם, שהוא פחות מרבע מצה שלנו.

(ב) הגרא"ח נאה סובר שצריך לדחוק את הלחם (או פירורי המצה) בדוחק עצום, עד שלא יהי' בהם שום חלל, אף לא קטן ביותר. ומה שנתבאר בשוע"ר (סי' תפו ס"ב): "אם אין חלל במצה אפילו היא רכה ועשויה כספוג אין צריך למעטו", מפרש דהיינו "שהיא רכה כספוג, ואין בה נקבים כלל, אלא מפני ריבוי המים שבעיסה היא רכה".

ועל פי זה הסיק בספר שיעורי תורה (סי' ב קנו, א): "הכנסתי בדוחק עצום בתוך כלי, והי' משקלו כמשקל המים של אותה הכלי". ושם (סי' ג סוף הערה יז): "ואני שקלתי לחם רך שנתתי אותו לתוך כוס בדוחק עצום והי׳ משקלו כמשקל המים".

ובקשר לשיעור משקל הביצה והכזית מסיק שם (ס"ח): "אם הלחם הוא ספוגי כמו פת שלנו, משקל הביצה הוא 57.6 גרם בכיון, וכן יש לחשוב המשקל בלחם דרוך ובעוט, וכן חושבין משקל מצה של פסח". ובספרו שיעורי ציון (ע' ע): "וכזית מצה, וכזית לחם בסוכה, וכזית לחם לברכה אחרונה, משקלו 27 גרם".

ולפי זה יוצא שמשקל כזית של תורה הוא קרוב לחצי מצה בינונית שלנו. ומשקל כזית שמדברי סופרים הוא קרוב לשליש מצה בינונית שלנו.

אלא שזה גורם קשיים במצות הבינוניות שלנו, שהרי נתבאר בפסקי הסדור (הגש"פ): "יחץ, ויקח מצה האמצעית ופורסה לשנים חלק אחד גדול מחבירו וחלק הגדול יניח לאפיקומן והקטן מניח בין הב' מצות", יוצא אם כן לפי שיטת הגרא"ח נאה הנ"ל, שהפרוסה שבין שתי המצות (שהיא פחות מחצי מצה) היא פחות מכזית של תורה, וצריך להוסיף עליה בעת אכילת מצת מצוה. והאפיקומן (שהוא קצת יותר מחצי מצה) הוא פחות משתי כזיתים מדברי סופרים (שהם שני שליש מצה), וצריך להוסיף עליהם בעת אכילת האפיקומן.

אמנם מעולם לא שמענו ולא ראינו שיחמירו לנהוג כן. ויש מי שכתב (ראה מוריה גליון לז ע' נה): "שיעור כזית לגר"ח נאה 27 סמ"ק ... 18 סמ"ק (לדברים דרבנן) ... המנהג הפשוט בעיה"ק תובב"א הוא כגר"ח נאה, וכן פסקו רבני ירושלים ת"ו, וכן המנהג ברוב פזורות ישראל ... אמנם הגר"ח נאה חידש דלגבי שיעורי המצוות לא מחשבינן לנקבוביות שבאו על ידי אפיה וכדומה. אך בהא המנהג הפשוט שלא כמותו, וכל גדולי הדור, וכן רוב האחרונים, חלקו עליו".

יוצא אם כן שלמעשה עיקר המנהג הוא כאופן הא' הנ"ל, שכזית מצה של תורה הוא כשליש מצה בינונית שלנו, וכזית מצוה שמדברי סופרים הוא פחות מרבע מצה שלנו. ועל כן אין צורך להוסיף על הפרוסה האמצעית לכזית של תורה, כיון שהוא יותר משליש המצה ויש בו יותר מכזית של תורה. וכן אין צורך להוסיף על האפיקומן, כיון שהוא יותר מחצי מצה שלנו ויש בו יותר משני כזיתים שמדברי סופרים.

ויש עוד דעה שמשקל המצה הוא חצי ממשקל המים, בפרט מצת מכונה שהיא רכה יותר (ראה הערות ובאורים גליון א'עד ע' 142).

*

לפי האמור לעיל, ששיעור כזית של תורה הוא כשליש מצה בינונית שלנו, הי' נראה לכאורה, שאלו שיש להם קערה של ג' מצות, צריכים לבצוע יותר משליש מצה מהפרוסה האמצעית ויותר משליש מצה מהעליונה, ולאכול שניהם יחד.

אבל מי שקשה עליו אכילת הרבה מצה, מסתבר לכאורה, שיכול להסתפק ברבע ממצה מהפרוסה האמצעית ורבע ממצה העליונה, ולאכול שניהם יחד.

שהרי מן התורה סגי בכזית אחד שאוכל, בין אם היא מן העליונה ובין אם היא מן הפרוסה (או משניהם יחד), כמבואר בשוע"ר (סי' תעה ס"ח): "וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד אפילו לא אכל אלא כזית אחד בלבד בין מהשלימה בין מהפרוסה ... יצא".

יוצא אם כן שגם אם בצע פחות משליש מצה מהמצה השלימה העליונה ופחות משליש מהמצה הפרוסה האמצעית ואכל שניהם יחד, יצא ידי חיוב אכילת כזית אחד מן התורה (שהרי ביחד אכל מהם לפחות חצי מצה), וגם יצא ידי חיוב אכילת שני כזיתים מדברי סופרים (שהרי אכל לפחות רבע מצה מהמצה השלימה העליונה ולפחות רבע מצה מהמצה הפרוסה האמצעית).

אמנם אלו שאין להם קערה, שאינם זקוקים אלא לכזית אחד מן התורה, לא סגי במה שיאכלו פחות משליש מצה שלנו, אלא יש להם לאכול יותר משליש מצה בינונית שלנו, שהוא מספיק לכזית שמן התורה.

ד) שיעור כזית מרור

נתבאר בשוע"ר (סי' תעה סט"ו): "מצות מרור מן התורה אינה אלא בזמן שהפסח נאכל שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, אבל בזמן הזה אינו אלא מדברי סופרים, שתיקנו זכר למקדש".

וכיון שחיובו רק מדברי סופרים, אם כן סגי בשיעור כזית של שליש ביצה, כמובא לעיל משוע"ר (סי' תפו ס"א): "במרור שהוא מדברי סופרים, וכן כל דבר שהוא מדברי סופרים ששיעורו בכזית, יש לסמוך על האומרים שהוא פחות מעט משליש ביצה".

וכתב על זה בשיעורי ציון (ע' ע): "כזית מרור שהוא מצוה מדרבנן הוא כשליש ביצה, וחזרת שקורין חסא הוי כזית מן העלים משקל 17 גרם, ומן הקלח משקל 19 גרם".

וביאר דבריו בשיעורי תורה (ע' קנו): ""קלח של מרור חזרת (חסא) כמעט שוה למשקל המים, כי הקלח עם קליפתו הירוקה הוא צף על המים, וכשקולפין אותו לגמרי ונשאר רק תוכו הוא שוקע לתוך המים (ומזה מוכח שקליפתו קלה מן המים, ותוכו כבדה מן המים, אבל ההפרש הוא מועט מאד)".

ועוד הוסיף שם (ע' קצז): "ונכון להוסיף עוד 2 גרם נגד מה שנשאר דבוק בין השינים".

אנו נוהגים לקחת למרור משני המינים, כמובא בלקוטי טעמים ומנהגים: "ואנו נוהגין ליקח חזרת (סאלאט) ותמכא (חריין) שניהם -הן למרור והן לכורך".

ואין צריך שיהי' שיעור כזית בכל אחד מהם, כי אם כזית אחד בשניהם יחד, כמבואר בשוע"ר (סי' תעג סכ"ח): "חמשה מינים הללו מצטרפות לכזית".

ואף שהרבי נהג לדייק לקחת מכל אחד מהם כזית ויותר, כמובא באוצר מנהגי חב"ד (ע' קלה): "ל"מרור" ול"כורך" היה כ"ק אדמו"ר זי"ע לוקח כמה עלי סאלאט ... לוקח כמה כפות חריין (מגורד ומפורר) במידה גדושה ... כמין כדור (קרוב לגודל ביצה)".

זאת היתה הנהגתו המיוחדת, אבל להלכה סגי בכזית אחד משני המינים יחד.

ה) שיעור אכילתם בכדי אכילת פרס

בשוע"ר (סי' תעה ס"ח): "ואפילו אכל בזה אחר זה באכילות הרבה אם אין מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס דהיינו ג' ביצים (עיין סי' תרי"ב) יצא".

והיינו מה שנתבאר בשוע"ר (סי' תריב ס"ד): "שיעור אכילת פרס שאמרו ביום הכיפורים ובכל איסורי תורה, בין שהן מן התורה בין שהן מדברי סופרים, יש אומרים שהוא כמו ד' ביצים, ויש אומרים שהוא כמו ג' ביצים שוחקות, כלומר במילוי ובריוח ולא בצמצום. ולענין הלכה כל שהוא בשל תורה הלך אחר המחמיר, וכל שהוא בשל דבריהם הלך אחר המיקל".

וכיון שכאן חיוב אכילת כזית מצה הוא מן התורה, לכן צריך שמתחלת האכילה עד סופה לא יעברו יותר מכדי אכילת ג' ביצים (כדלקמן סי' עו ס"ה).

וכמה הוא שיעור זה? נתבאר בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' קח): "ששה מינוטין". ובתשובת אדמו"ר מהרי"נ מניעזין, בשם כ"ק אביו אדמו"ר הצמח צדק (שם בשוה"ג): "בענין שיעור אכילת פרס כמה הוא על הזייגער, דברתי כעת עם כ"ק אאמו"ר זי"נ, ומסכים הוא על שבעה מינוטין. וטעם וראי' לא אמר לי על זה. ולענין אכילת יום כיפורים אפשר נכון להחמיר כסברת החתם סופר על תשעה מינוט".

והיינו כאמור לעיל ש"כל שהוא בשל תורה הלך אחר המחמיר וכל שהוא בשל דבריהם הלך אחר המיקל". וכיון שתענית תשעה באב הוא מדברי סופרים לכן אפשר להקל (שהחולה יאכל פחות מכשיעור כל) 6 או 7 דקות, שהוא שיעור אכילת ג' ביצים. ואילו ביום הכיפורים שהוא מן התורה, יש להחמיר ולהוסיף עד ד' ביצים, שהיא תוספת שליש, דהיינו (שהחולה יאכל פחות מכשיעור כל) 9 דקות.

ומזה למדנו לענין אכילת כזית בליל פסח, שהכזית שחיובו מן התורה, צריך לאכלו בשיעור 6 דקות, שהוא שיעור אכילת ג' ביצים. ואילו הכזיתים שחיובם מדברי סופרים, צריך לאכלם בשיעור 9 דקות, שהוא שיעור אכילת ד' ביצים.

והנה בס' המנהגים חב"ד (ע' 45): "ובשדי חמד פאת השדה אסיפת דינים מערכת אכילה בסופה הובאה שמועה מהרה"צ וכו' ה"ר הלל מפאריטש בשם הצמח צדק, אשר שיעורי אכילת פרס הוא "לא פחות משלשה מינוטין ולא יותר על שבעה מינוטין". ואף שאין אנו אחראין לכל השמועות, ובפרט שהוא בסתירה לשו"ת צמח צדק הנ"ל – למיחש מיבעי".

יוצא אם כן שאת הכזית הראשון, שהוא מן התורה, צריך לאכול במשך 6 דקות, ועדיף להשתדל לסיימו תוך 3 דקות.

וכל זה הוא לכזית הראשון, שהוא מן התורה. משא"כ מה שאנו אוכלים שני כזיתים, אחד להמוציא ואחד לאכילת מצה, יש לאכול כל אחד מהכזיתים בשיעור אכילת פרס, כמבואר בסידור רבינו הזקן (סדר נטילת ידים סי"ח): "והשיעור לצרף לכביצה הוא, שיאכל כל כזית בכדי אכילת פרס".

והיינו שאת הכזית הראשון שחיובו מן התורה, שהוא יותר משליש מצה בינונית שלנו, יסיים במשך 6 דקות, ועדיף להשתדל לסיימו תוך 3 דקות. ומה שהוא יותר מכזית של תורה, יכול להמשך עוד מעט זמן.

הכזיתים של כורך ושל האפיקומן, שחיובם מדברי סופרים, צריך שיהי' בהם לפחות רבע מצה בינונית, ויסיים כל אחד מהם לכל היותר ב-9 דקות.

ו) שיעורי שתיית הד' כוסות

נתבאר בשוע"ר (סי' תעב סי"ח): "שיעור הכוס שמחזיק רביעית ארכו כרוחב ב' גודלין ורחבו כרוחב ב' גודלין וגבהו כרוחב ב' גודלין וחצי גודל וחומש גודל, ושיעור זה הוא כשהכוס מרובע על פני כל גבהו, ועל דרך זה תשער בכוס עגול".

ולשיעורי הגר"ח נאה (שיעורי תורה סי' ג ס"ו) הוא כלי המחזיק לערך 86 גרם מים, והם לערך 2.9 אונס. וראה תיקוני מקואות ע' פט-צג, שמפשטות דברי רבותינו נראה ששיעור הרביעית הוא לערך 109 גרם, או יותר).

ועל זה נתבאר בשוע"ר (סי' תעב סי"ט): "יש אומרים שלכתחלה מצוה לשתות כל הכוס ... ובדיעבד ששתה רוב הכוס יצא ... ויש חולקין על זה ואומרים שאף לכתחלה די בשתיית רוב רביעית ... טוב לחוש לסברא הראשונה וליקח כוס קטן ולשתות כולו".

ואם כן מי שקשה לו לשתות יין, יקח כוס של 3 אונס, וישתה עכ"פ רובו. אבל בכוס האחרון ישתה רביעית, כמבואר בשוע"ר (שם): "וכל זה בג' כוסות הראשונים אבל בכוס האחרון צריך לשתות רביעית שלם כדי שיוכל לברך ברכה האחרונה בלי שום פיקפוק כמו שנתבאר בסי' ק"צ".

והיינו מה שנתבאר בשוע"ר שם (סי' קצ ס"ו) ובסדר ברה"נ (פ"ח ה"א): "ויש מסתפקים בברכה אחרונה של יין אם מברכים אותה על כזית. וטוב ליזהר שלא לשתות אלא פחות מכזית או רביעית".

וכבר הובא לעיל ס"ב, שלכתחלה יש לשתות את הכוס בבת אחת, כמבואר בשוע"ר (סי' תעב ס"כ): "צריך ליזהר לכתחלה לשתות רוב הרביעית בבת אחת, דהיינו שישתה אותו בשתיה אחת ולא יפסיקנו לשתי שתיות".

ובלקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ: "שותה הכוס, כולו (ב"ח סתע"ב), ובבת אחת (מ"א שם) – מנהג בית הרב. וכן בשאר ג' כוסות".

אלא שזהו רק לכתחלה, כמבואר בשוע"ר (שם): "ובדיעבד אפילו הפסיק כמה פעמים באמצע יצא. והוא שלא ישהה מתחלת השתיה עד סופה יותר מכדי אכילת פרס. ויש אומרים שצריך שלא ישהה מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי שתיית רביעית (עיין סי' תרי"ב)".

והנה בסי' תריב סט"ו הביא ב' הדעות ולא הכריע. אבל בסדר ברכת הנהנין (פ"ח ה"ו): "ויש אומרים ששיעור צירוף השתיית רביעית בכדי אכילת פרס כמו צירוף אכילה וכן עיקר לפיכך יש לברך ברכה אחרונה על קאוו"י וטיי"א חמין אף על פי ששותהו מעט מעט אם לא שהה יותר מכדי אכילת פרס".

ולפי זה לכאורה, הי' אפשר להפסיק בשתיית הכוס (או רוב כוס) לאלו שקשה עליהם שתיית היין, עד 6 דקות, או אפילו עד 9 דקות.

אמנם יתבאר לקמן (סי' עו ס"ה), שהכרעה הנ"ל, שהעיקר הוא שמצטרפים עד כדי אכילת פרס (שהוא כנ"ל 6 דקות או יותר), הוא רק לענין דברים ששיעורם רביעית (כמו שיעור ברכה אחרונה), משא"כ לענין דברים ששיעורם פחות מרביעית (כמו איסור השתיה ביום הכיפורים), בזה אין לנו הכרעה, וצריך להחמיר כשתי הדעות.

וכבר הובא לעיל שבד' כוסות יש להחמיר לכתחלה לשתות את כל הכוס ששיעורו רביעית. אבל בדיעבד סגי ברוב כוס, ויש אומרים שאף לכתחלה סגי ברוב רביעית. יוצא אם כן שאין לנו כאן הכרעה אם שיעור הצירוף הוא כדי אכילת פרס או כדי שתיית רביעית. ולכן יש להחמיר, שעכ"פ ישתה כל כוס בכדי שתיית רביעית.

ז) סיכום

שיעור כזית מצה דאורייתא – נפח אונס מים, שהוא לערך 2/3 אונס מצה (והיינו שאם יש 8 מצות בפונט, אזי כזית מצה דאורייתא הוא שליש מצה). ויש מהדרים שכזית מצה דאורייתא יהי' 0.9 אונס מצה.

שיעור כזית מצה מד"ס – נפח פחות מ-2/3 אונס מים, שהוא פחות מחצי אונס מצה (והיינו שאם יש 8 מצות בפונט, אזי כזית מצה מד"ס הוא פחות מרבע מצה). ויש מהדרים שכזית מצה מד"ס יהי' 0.6 אונס מצה.

שיעור כזית מרור – נפח פחות מ-2/3 אונס מים. ושני המינים (חזרת ותמכא) מצטרפים לכזית, שהוא עד 19 גרם.

שיעור הד' כוסות – הכוס צריך להכיל לפחות 2.9 אונס יין, ועדיף 4 אונס. וישתה כולו בבת אחת, ועכ"פ רוב רביעית.

שיעור כדי אכילת פרס לאכילת מצה – כל אחד משני הכזיתים יאכל במשך פחות מ-6 דקות. ויש מהדרים – עד 3 דקות כל כזית. שאר הכזיתים (כורך ואפיקומן) – כל כזית עד 9 דקות.

שיעור זמן שתיית הד' כוסות – לכתחלה ישתה כל הכוס בבת אחת, ולכל הפחות ישתה רוב כוס, בשיעור זמן שתיית רביעית על דרך הרגיל. ובכוס האחרון ישתה לפחות רביעית.

שיעור המינימום – במילים פשוטות יותר:

בכזיתים הראשונים, בוצע בעל הסדר לפחות כרבע מצה מהאמצעית הפרוסה וכרבע מצה מהעליונה השלימה, ואוכלם ביחד, באופן שיאכל לפחות כשיעור שליש מצה במשך פחות מ-6 דקות .

כל אחד מבני הבית מקבל כשליש מצה, ואוכל אותו במשך פחות מ-6 דקות .

בכזית מרור, מקבל כל אחד עלה אחד גדול של סאלאט, ומכניס לתוכו מעט חריין, שיהיו ביחד כזית של 19 גרם , וטובל מעט בחרוסת, ואוכל ביחד, במשך פחות מ-9 דקות .

בכזית כורך, בוצע כרבע ממצה התחתונה, שובר אותה לשנים ומניח בתוכו המרור (מהמרור התחתון שבקערה), ונותן על המרור מעט חרוסת יבשה ומנער אותה אחר כך ממנה, ואוכל ביחד. וכן גם כל אחד מבני הבית, במשך פחות מ-9 דקות .

בשני הכזיתים של האפיקומן, לוקח שני רבעים מצה (ביחד – חצי מצה), ואוכל כזית אחד זכר לקרבן פסח וכזית אחד לזכר מצה שאכלו עם קרבן פסח. וכן יחלק לכל אחד מבני הבית. ואוכלים כל כזית בפחות מ-9 דקות .

מי שקשה לו לוקח רק רבע מצה (כזית), ומתנה שיהי' זכר לקרבן פסח או למצה שאכלו עם קרבן פסח, ואוכל בפחות מ-9 דקות .

כל אחד מד' הכוסות יכיל לפחות 2.9 אונס יין, ועדיף 4 אונס, ו שותה לפחות רובו של כל כוס, בשיעור זמן שתיית רביעית על דרך הרגיל. ובכוס האחרון ישתה כל הכוס.

* * *

סימן תעה סל"ב

חיוב סעודות בימים טובים

בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים, יש קטע אחד בנושא הנ"ל, שנכתב בקיצור וברמז. אשתדל בעזהי"ת לבאר הפרטים שבזה:

מצה, גם בזמה"ז דאורייתא (פסחים קך, א). הן אנשים הן נשים (שם מג, ב). וחידש הכתוב בלילי פסח, אף שגם בשאר יום טוב חייב לאכול פת, שאינו יוצא במצה עשירה (ר"ן פ' הישן).

שאלה זו ותירוץ מובאים גם בשוע"ר (סי' תעה סל"ב): "ואין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד שנאמר בערב תאכלו מצות אבל שאר כל הלילות וכל הימים אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ ... ואף שביום טוב חייב לאכול פת כמו שנתבאר בסי' קפ"ח, מכל מקום יכול לאכול פת שנילושה במי פירות שהיא מצה עשירה ... אבל לחם עוני אין צריך לאכול אלא בלילה הראשון בלבד".

וכן מובאת שאלה זו גם לענין אכילת כזית פת בסוכה בליל סוכות, ונתבאר בשוע"ר (סי' תרלט סי"ז): "אין קצבה לסעודות של סוכה ... אבל ביום טוב ובשבת שהוא בתוך החג שחייב לאכול פת יותר מכביצה כמו שנתבאר בסי' רצ"[א] צריך לאכול בתוך הסוכה. ואם ירדו גשמים הרי זה נכנס לתוך הבית ועל דרך שיתבאר. במה דברים אמורים מלילה הראשונה של חג ואילך אבל בלילה הראשונה של חג דהיינו ליל ט"ו בתשרי צריך לאכול בתוך הסוכה אפילו בשעת הגשם, ואע"פ שהוא מצטער מחמת הגשם וכל המצטער פטור מן הסוכה, מכל מקום בלילה הראשונה חייב לאכול בסוכה, לפי שאנו למדין בגזרה שוה מחג המצות נאמר כאן בחג הסוכות בחמשה עשר יום לחדש ונאמר להלן בחג המצות בחמשה עשר יום לחדש, מה ט"ו יום האמור להלן לילה הראשונה חובה לאכול כזית מצה כמ"ש בסי' תע"ה אף ט"ו האמור כאן חובה לאכול בסוכה".

ושם (סי"ט): "ויש חולקין על כל זה ואומרים שבכל סעודות שבת ויום טוב אין צריך לאכול פת רק כזית, ואם כן ביום טוב ושבת שבתוך החג אם ירצה שלא לאכול רק כזית ולאכלו חוץ לסוכה הרשות בידו. ודבר זה אנו למדין בגזירה שוה מחג המצות, שחובה לאכול בסוכה בלילה הראשונה".

ויש אומרים שחיוב פת ביום טוב אינו אלא מדברי סופרים – (שו"ע רבינו סתקכ"ט ס"ה.

[ב' הדעות (אם החיוב מה"ת או מד"ס) מובאים בשוע"ר (סי' רמב ס"א): "שני דברים נתפרשו בשבת על ידי הנביאים והם כבוד וענג שנאמר וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד, ועיקרן מן התורה שהשבת הוא בכלל מקראי קדש שנאמר וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש וגו' ומקרא קדש פירשו חכמים לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בענג אכילה ושתיה. ויש אומרים שמקרא קדש הוא לקדשו באיסור עשיית מלאכה, אבל הכבוד בשבת ויום טוב והענג בשבת הן מדברי סופרים".

ואין כאן הכרעה. אבל בשוע"ר (סי' תקכט ס"ה): "וכבר נתבאר בסי' רמ"ב שהכבוד והעונג הן מצות מדברי סופרים ומפורשין על ידי הנביאים".

ולפי זה אין קושי' גם בליל סוכות. ומכל מקום הובא משוע"ר ב' התירוצים כדלעיל, שזהו דוקא לדעת הפוסקים שהחיוב הוא מן התורה.

יוצא אם כן שבסי' רמב הביא ב' הדעות בלא הכרעה. ובסי' תקכט הכריע שהוא מד"ס. ובסי' תרלט סי"ז מבאר לפי הדעה שהוא מה"ת].

וראה רמב"ם הל' יום טוב פ"ו הט"ז.

[היא דעה הב' שהובאה בשוע"ר (סי' רמב): "ויש אומרים שמקרא קדש הוא לקדשו באיסור עשיית מלאכה, אבל הכבוד בשבת ויום טוב והענג בשבת הן מדברי סופרים". וצוין בשוה"ג שם: " רמב"ם פ"ל ה"א (ובהל' יום טוב פ"ו הט"ז)".

והיינו מה שכתב שם הרמב"ם בהל' שבת (פ"ל ה"א): "ושנים מדברי סופרים ... ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד".

אבל בהל' יום טוב (פ"ו הט"ז): "כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר לקדוש ה' מכובד, וכל ימים טובים נאמר בהם מקרא קדש". הרי שהביא כאן לא רק את הפסוק שנתפרש על ידי הנביאים אלא גם הפסוק שבתורה "נאמר בהם מקרא קדש". ולכאורה הוא סותר את דבריו שבהל' שבת, שהוא רק מדברי סופרים].

– וצע"ק ממ"ש רבינו בסי' רמ"ב ס"א במוסגר.

[שכותב שם: "(אבל הענג והשמחה ביום טוב במאכל ומשתה הוא מן התורה כמו שיתבאר בסימן תקכ"ט)".

ובקונטרס אחרון שם (ס"ק ב): "העונג והשמחה כו'. ר"ל עונג שיש בו שמחה, כגון בשר ויין, שאין שמחה אלא בבשר ויין, כמבואר ברמב"ם סוף פ"ו מהלכות יום טוב. אבל העונג בשאר דברים משמע שם דאינו אלא מדברי סופרים, כמו בשבת". וראה לקמן הערה הבאה. ולתוכן ה"צע"ק" ראה הערה הבאה].

ודעת ר"י, ברא"ש ברכות שם סכ"ג, משמע שהוא מה"ת – ראה שם במעדני יום טוב – משום שמחה.

[דעה זו הובאה ונתבארה בשוע"ר (סי' קפח ס"י): "וכל זה בשבת ויום טוב של שלש רגלים, אבל בחולו של מועד וראש חודש וראש השנה אם לא נזכר עד שהתחיל ברכת הטוב והמטיב אינו חוזר, מפני שברכת המזון בימים אלו היא רשות שאם רוצה אוכל פירות וכיוצא בהם כדי שלא יתענה, ובראש השנה יש מתירין אפי' להתענות, ואף שאין דבריהם עיקר מכל מקום יש לחוש לדבריהם שלא לכנוס לספק ברכה לבטלה אם יחזור לראש. משא"כ בשבתות וימים טובים של שלש רגלים שהוא חייב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון, שבשבת נאמר וקראת לשבת עונג וביום טוב נאמר ושמחת בחגך, ואין עונג ושמחה בלא אכילת לחם (שקובעים עליו סעודה) שהלחם הוא עיקר הסעודה שכל סעודה נקרא על שם הלחם".

ולפי זה סותר עצמו לכאורה ממ"ש בסי' רמב ס"א, ובקונטרס אחרון שם, כמובא לעיל (ואולי זהו הצע"ק שבהערה הקודמת).

ולהבין זאת יש להקדים מ"ש בשוע"ר (סי' תקצז ס"א)": "יש אומרים שמצוה להתענות בראש השנה ובשבת תשובה כמו בכל עשרת ימי תשובה, ואין הלכה כדבריהם, אלא אסור להתענות בראש השנה ושבת תשובה כמו שאסור בשאר שבת ויום טוב, ואפילו ראה חלום רע וספק לו אם הוא מהחלומות שמתענין עליהם בשבת לא יתענה. ומצוה לאכול ולשתות ולשמוח בראש השנה כמ"ש בסי' תקפ"א".

סי' תקפא חסר בשוע"ר, וגם בשו"ע הב"י לא נזכר אודות חיוב האכילה בראש השנה. ואולי צ"ל "בסי' תקפ"ג", והכוונה למ"ש בשוע"ר שם (ס"ד): "ונוהגין לאכול בשר שמן ולשתות דבש וכל מיני מתיקה כדי שתהא השנה הזאת מתוקה ושמינה וכן כתוב בעזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים".

ואינו מביא ההלכה הנ"ל מסי' רמב שחיוב לאכול פת בשבת ויום טוב מטעם "מקרא קודש", כי הסוברים שבראש השנה אין חיוב סעודה, סוברים שחיוב הסעודה ביום טוב אינו מטעם "מקרא קודש" אלא מטעם "שמחת יום טוב", כמובא לעיל מסי' קפח. ולא קיי"ל כוותייהו. אך מכל מקום כותב בשוע"ר (סי' קפח ס"י): "בחולו של מועד וראש חודש וראש השנה אם לא נזכר עד שהתחיל ברכת הטוב והמטיב אינו חוזר מפני שברכת המזון בימים אלו היא רשות, שאם רוצה אוכל פירות וכיוצא בהם כדי שלא יתענה, ובראש השנה יש מתירין אפי' להתענות. ואף שאין דבריהם עיקר מכל מקום יש לחוש לדבריהם שלא לכנוס לספק ברכה לבטלה אם יחזור לראש".

ולכן מבאר לפי שיטה זו הטעם שבשאר יום טוב יש חיוב לאכול, מטעם חיוב שמחה, משא"כ בראש השנה, כמבואר בשוע"ר (סי' תקכט ס"ו): "ויש בחול המועד מה שאין בראש השנה והוא שכל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג וכן ביום טוב של עצרת חייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו, ושמחה זו היא מצות עשה מן התורה שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו'".

ומכל מקום יש הפרש בזה בין ליל ראש השנה ליום ראש השנה, כמבואר בפסקי הסדור (סדר ברכת המזון): "וכל זה כשנזכר קודם שהתחיל ברכת הטוב והמטיב, אבל אם נזכר אחר שהתחיל ברכת הטוב והמטיב אפילו לא אמר אלא תיבת ברוך בלבד צריך לחזור לראש. במה דברים אמורים בשבת ויום טוב של שלש רגלים, אבל בחולו של מועד וראש חודש אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב אינו חוזר, וכן בסעודה שלישית של שבת ויום טוב, וכן בראש השנה ביום, אבל בליל ראש השנה חוזר".

וטעם החילוק בין סעודת הלילה לבין סעודת היום מבואר בשוע"ר (סי' תקצז ס"ה): "יש אומרים שקבלה בידם שהמתענה פעם אחת בראש השנה תענית חלום, אם היה ביום ראשון של ראש השנה צריך להתענות שני הימים של ראש השנה כל ימיו ... אבל אסור להתענות בלילות של ראש השנה כמו בשאר יום טוב, שאף בחלומו לא רמזו לו אלא להתענות ביום כדרך כל תענית חלום שאין מתענין אלא ביום"].

אבל אין שמחה בליל יום טוב הראשון מה"ת – שאג"א סי' סח באריכות –

[כמבואר בפסחים (עא, א): "והיית אך שמח לרבות לילי י"ט האחרון לשמחה, אתה אומר לילי י"ט האחרון או אינו אלא לילי יום טוב הראשון, תלמוד לומר אך (שמח) חלק ... מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב ראשון, מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב ראשון שאין שמחה לפניו".

וזהו רק מן התורה. אמנם למעשה, ראה ס' המנהגים חב"ד (ע' 66): "שמחת החג מתחילה מליל ראשון דחג הסוכות". וראה לקו"ש ח"ב (ע' 425) וחכ"ד (ע' 247). אוצר מנהגי חב"ד ראש השנה (ע' שיט)].

ואם כן גם לדבריו לא הוי אז אלא מדברי סופרים, מלבד ליל א' דחג הסכות)

– לבד ליל א' דחג הסכות דילפינן ממצה דחג הפסח.

[והיינו כיון שמעצם הדין פטור מסעודת יום טוב בליל א' דחג הפסח ובליל א' דחג הסוכות, אם כן מובן שעל זה בא הלימוד לחייב לאכול כזית מצה בלילה הראשון של חג הפסח, ומגזירה שוה ילפינן אף ללילה הראשון דחג הסוכות.

ומזה מובן שכל המובא לעיל משוע"ר סי' תרלט, לענין חיוב הסעודה בליל סוכות, אינו לפי דעה זו, אלא לפי הדעה הראשונה שבסי' רמב, שחיוב הסעודה מן התורה הן בשבת והן ביום טוב הוא מטעם "מקרא קודש", והיינו אף בלילה הראשון].

* * *