אפיית המצות

אפיית המצות

סימן תס ס"א

לישת מצות ע"י שומר תומ"צ

בשוע"ר (סי' תס ס"א): "כבר נתבאר בסימן תנ"ג שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שישראל בן דעת נתעסק בלישתה ועריכתה ואפייתה לשם הפסח, אבל אם באחד מהעסקים הללו נתעסק נכרי ... אפילו אם ישראל גדול בן דעת עומד עליהם ומלמדם ומזהירם שיתעסקו בה לשם הפסח אין אדם יוצא בה, לפי שהנכרי אינו שומע בקול ישראל המזהירו והוא עושה על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח".

כיון שטעם האיסור הוא מחמת שהנכרי "עושה על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח", לכאורה כן הוא גם באנשים או נשים שאינם שומרים תורה ומצוות מחסרון אמונה, אשר אם שוכרים אותן ללישת המצות במאפיות, לכאורה גם בהם יהי' אותו הדין, שהרי גם הם עושים על דעת עצמם ואינם מתכוונים לשם הפסח.

ואף שמכריזים אתם ביחד "לשם מצת מצוה", הרי נתבאר בשוע"ר (שם), אשר "אפילו אם ישראל גדול בן דעת עומד עליהם ומלמדם ומזהירם שיתעסקו בה לשם הפסח אין אדם יוצא בה", כיון שהוא "עושה על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח".

ואף שבשוע"ר שם מיירי בנכרי דוקא, ולא הוזכר שכן הוא גם בישראל שאינו מאמין בתורה ואינו מקיימה; היינו כיון שבשעת כתיבת ההלכה הזו בשלחן ערוך ובפוסקים, היו רוב בני ובנות ישראל המתעסקים בלישת המצות שומרים תורה ומצות, ולא הי' נוגע כל כך למעשה. משא"כ בזמנינו, לכאורה נכללים בזה גם אותן נשים שאינן שומרות תורה ומצות מחסרון אמונה.

ומטעם זה כתבו כמה מרבני זמנינו, שאין לקיים מצות אכילת מצה במצות אלו שעריכתן נעשית על ידי נשים שאינן שומרות תורה ומצות (ראה קובץ אור ישראל גליון יט ע' סד ואילך).

ומכל מקום נוהגים במאפיות רבות לשכור נשים שאינן שומרות תורה ומצות ללישת המצות, ויש כמה טעמים שסומכים עליהם להקל בזה:

א) תינוק שנשבה

נתבאר בשוע"ר (הל' ריבית סע"ט-פ): "מומרת שיש לה בן ... אסור אפילו להלוותו לדברי הכל, לפי שהוא כתינוק שנשבה בין הנכרים, (ו)אינו דומה למומר שיודע רבונו ומתכוין למרוד בו ... ואע"פ שאחר כך שמע שהוא יהודי וראה היהודים ודתם, הרי הוא כאנוס הואיל ונתגדל בין הנכרים על דתם".

ולכאורה לפי זה יש מקום להקל בנשים אלו שאינן שומרות תורה ומצוות בזמנינו, שברובם יש להן דין תינוקות שנשבו שהם כאנוסות.

אמנם טעם זה אינו מספיק, שהרי כבר נתבאר לעיל סי' ט, דהיינו דוקא לענין מה שמסיים בשוע"ר (שם): "ואע"פ שאחר כך שמע שהוא יהודי וראה היהודים ודתם, הרי הוא כאנוס הואיל ונתגדל בין הנכרים על דתם ואינו מן המורידין ". והיינו כיון שהם אנוסים אין מגיע להם עונש. או לענין רבית, שדינו תלוי בדין "מורידין", כמבואר בשוע"ר (שם ס"פ): "ואיסור רבית תלוי במי שמצווין להחיותו, שנאמר אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך". משא"כ לענין "כנכרי לכל התורה" לא הוזכר חילוק בזה בין "מומר" לבין "תינוק שנשבה".

ואפילו אם נאמר סברא זו גם לענין ההלכה שנתבארה בשוע"ר (סי' לט ס"א): "אבל מומר לכל התורה כולה אפילו לתיאבון פסול מן התורה לדברי הכל, שהרי הוא כנכרי לכל דבריו". היינו דוקא לענין ההלכות שצריכות להיות דוקא על ידי ישראל, משא"כ כאן שאין כל חסרון בזה שהלישה היא לישת נכרי או מומר, רק זאת שהנכרי אינו מכוין לשם הפסח, כיון דאדעתא דנפשיה קעביד. אם כן מי אומר שבזה יש הפרש בין נכרי גמור לבין תינוקת ישראלית שנשבתה ונתגדלה בין הנכרים? הרי שניהם אינן מכוונות לשם מצת מצוה! ואם אינן מאמינות ואינן שומרות תורה ומצות, גם הן עושות על דעת עצמן ואינן מתכוונות לשם הפסח. ומה לי בזה שהיא נתגדלה בין הנכרים והיא אנוסה!?

הגע עצמך, אם יתברר שהאשה הלשה היתה אם אמה יהודית, האם נאמר מיד שכוונתה היתה לשם מצת מצוה, ואילו יתברר שאם אמה נכרית, האם נאמר שהיא נכרית וכוונתה אינה לשם מצת מצוה!?

ב) שמורה לשם ז' ימים תאכלו מצות

טעם נוסף שלכאורה יש לצרפו להיתר, הוא מה שנתבאר בשוע"ר (סי' תנג סי"ד): "אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ לשם הפסח, שנאמר ושמרתם את המצות, שישמרנה ישראל לשם מצות מצה. יש אומרים לשם מצות בערב תאכלו מצות, ויש אומרים לשם מצות שבעת ימים תאכלו מצות, דהיינו שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי הפסח יוצא בה, וכן עיקר".

והיינו שלדעה הראשונה אין האדם יוצא ידי חובתו באכילת מצת מצוה בליל הסדר אלא אם כן, בעת הלישה והאפיה נשמרה על מנת לצאת בה ידי חובת מצת מצוה בליל הסדר. ואילו לדעה הב' סגי במה שלשו ואפו את המצות כדי לאכלה במשך ימי הפסח, אף שלא כיוונו בעת הלישה והאפיה כדי לצאת בה ידי חובת מצת מצוה בליל הסדר. והעיקר כדעה הב', דסגי במה שלשו ואפו אותה כדי לאכלה במשך ימי הפסח.

ולפום ריהטא הי' נראה, שכל האיסור הנזכר לעיל בלישת המצות על ידי נכרי, אשר "הוא עושה על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח", הוא דוקא לדעה הראשונה שצריך לכוון בעת הלישה כדי לצאת במצות אלו ידי חובת מצת מצוה בליל הסדר. משא"כ לדעה הב' דסגי במה שלשים את המצות כדי לאכלן במשך ימי הפסח, הרי גם הנכרי יודע שלישת ואפיית המצות הן כדי לאכלן במשך ימי הפסח. והרי נתבאר לעיל שהעיקר כדעה הב'.

ולפי טעם זה הי' מותר, לא רק שילושו הנשים שאינן מאמינות ואינן שומרות תורה ומצות, אלא אף הנכריות ממש.

אמנם גם טעם זה אינו מספיק, שהרי כאן בסי' תס כותב רבינו בפשיטות "כבר נתבאר בסימן תנ"ג שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שישראל בן דעת נתעסק בלישתה ועריכתה ואפייתה לשם הפסח ... לפי שהנכרי אינו שומע בקול ישראל המזהירו והוא עושה על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח". ואינו מקשר זאת בשני הדעות דלעיל סי' תנג.

והטעם לזה נתבאר במה שכותב כאן רבינו: "ואינו מתכוין לשם הפסח", דהיינו שאף שהנכרי יודע שהישראל יאכל מצות אלו בימי הפסח, מכל מקום אינו "מתכוין לשם הפסח", דהיינו שאינו מתכוין בלישה ואפיה זו שהיא על מנת שיאכלוה בני ישראל בפסח, כמצווה עליהם בתורה, אלא מתעסק בזה בסתם, כדי שיאכלוה מתי שרוצים. דמאחר שהנכרי אינו מאמין בקדושת המצוה שהישראל חייב לאכול בימי הפסח רק מצוה ולא חמץ, ולכן לא איכפת לו מתי יאכלוהו, ואינו מתכוין על מנת שיאכלוהו בימי הפסח.

ואם אומרים כן בנכרי, מהו אם כן ההפרש בזה בין נכרית לישראלית שאינה מאמינה ואינה שומרת תורה ומצות?

ג) שמירה ע"י ישראל עע"ג

אחרי ההלכה הנ"ל ממשיך בשוע"ר (סי' תס ס"א): "ויש חולקין על זה ואומרים שאם ישראל גדול בן דעת עומד ומשגיח עליהם שלא תתחמץ העיסה בידיהם אף על פי שהם אינם מתכוונים לשם הפסח, שאין צריך כלל שתהא כוונת הלישה לשם פסח אלא שיהא השימור מחימוץ מלישה ואילך לשם הפסח כמו שנתבאר בסימן תנ"ג, וכאן הרי ישראל בן דעת עומד עליהם ומשגיח על העיסה שבידיהם ומשמרה מחימוץ לשם פסח".

וגם לפי דעה זו יהי' מותר, לא רק שילושו הנשים שאינן מאמינות ואינן שומרות תורה ומצות, אלא אף הנכריות ממש.

אמנם גם טעם זה אינו מספיק, שהרי מסיים בשוע"ר (שם): "והעיקר כסברא הראשונה". וכיון שאי אפשר לסמוך על דעה זו לענין נכרית שלשה, אם כן איך נסמוך על דעה זו לענין לישת הישראלית שאינה מאמינה ואינה שומרת תורה ומצוות.

ואף שמסיק בשוע"ר שם: "ומכל מקום בשעת הדחק, שאי אפשר בענין אחר, כגון זקן או חולה שאי אפשר לו ללוש ולאפות בעצמו, והוא בין הנכרים, ואין שם ישראל יש לסמוך על סברא האחרונה". הרי זהו רק בשעת הדחק, אבל לכתחלה אין לסמוך על זה.

ואף שנתבאר בשוע"ר (סי' תנג סט"ז): "נהגו כל ישראל לשמור החטים של מצת מצוה משעת טחינה ואילך ... אבל הטחינה עצמה מותרת אפילו על ידי נכרי כגון ברחיים של יד רק שישראל בן דעת יעמוד על גביו מתחלת הטחינה עד סופה". הרי שסומכים גם לכתחלה על זה שהישראל משגיח שלא יחמץ, גם כשהטחינה עצמה היא על ידי נכרי.

זהו רק לענין קצירה או טחינה שאינן צריכות שימור מעיקר הדין, כמבואר בשוע"ר שם (סי' תנג סט"ו): "מהו שימור זה האמור בתורה הוא כשרואה אותה קרובה לבא לידי חימוץ ישמרנה וישתדל בה שלא תחמיץ, כגון מתחלת לישתה ואילך שכבר באו עליה מים ... אבל קודם שבאו עליה מים דהיינו קודם הלישה אין צריך שישמור ישראל את הדגן או את הקמח". ומה שנהגו לשמור גם משעת טחינה או משעת קצירה, הוא רק למנהג או לחומרא, כמבואר בשוע"ר שם (סי' תנג סי"ט): "החטים של מצת מצוה טוב להחמיר אם אפשר לשמרם משעת קצירה ואילך שלא יפלו עליהם מים".

ולכן גם לכתחלה סגי בזה מה שהישראל עומד על גבי הנכרי לשמור שלא יבוא לידי חימוץ. משא"כ בשמירה שבעת הלישה, קיי"ל ש"העיקר כסברא הראשונה", ש"אפילו אם ישראל גדול בן דעת עומד עליהם ומלמדם ומזהירם שיתעסקו בה לשם הפסח אין אדם יוצא בה".

ואם אומרים כן בנכרי, מהו אם כן ההפרש בזה בין נכרית לישראלית שאינה מאמינה ואינה שומרת תורה ומצות?

ד) סיוע הישראל בלישה

בהמשך הדברים כותב בשוע"ר שם (סי' תס ס"א): "נכון הדבר שילמד ויזהר את הנכרי שיעסוק בה לשם פסח, וגם הוא יסייע קצת בלישתה , שאז עושה הנכרי על דעת הישראל המסייעו ולא על דעת עצמו".

וכן מצינו לענין ציצית שמסייע מועיל בנכרי אף לכתחלה, כמבואר בשוע"ר (סי' יא ס"ד): "טוון נכרי או ששזר, אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם ציצית פסולין, דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד ואינו חושש לדברי הישראל, אלא אם כן מסייע הישראל מעט".

וכן מצינו לענין תפילין, כמבואר בשוע"ר (סי' לב סי"ב): "אם עיבדו נכרי יש פוסלין אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעבד לשמו ... לכתחילה צריך לסייעו קצת בעיבודה. וכן נוהגים במדינות אלו שאין עבדנים ישראלים מצויים בכל המקומות" (ונתבאר לעיל סי' מה ס"ה).

והרי גם בנידון דידן נעשות תחלת וסוף הלישה על ידי ישראל, שהרי עריכת המצות מתחילה על ידי הישראל העומד בראש השלחן וחותך ומחלק פיסת עיסה לכל אשה, וגם בסוף עריכת המצות מגלגלה הישראל כדי לנקב את המצות, וכל זה הוא יותר מאשר "יסייע קצת בלישתה" המבואר בשוע"ר שם.

ואף שבשוע"ר רס"י תס נראה שמתיר בזה רק בשעת הדחק, זאת היא חומרה רק לכתחלה, במקום שאפשר שהלישה תהיה על ידי ישראליות שומרות תורה ומצות. משא"כ בזמנינו שרבות מהנשים העובדות במאפיות של פסח אינן שומרות תורה ומצות; וכמובא לעיל משוע"ר לענין תפילין: "וכן נוהגים במדינות אלו שאין עבדנים ישראלים מצויים בכל המקומות".

וגם לפי טעם זה הי' מותר, לא רק שילושו הנשים שאינן מאמינות ואינן שומרות תורה ומצות, אלא אף הנכריות ממש. מכל מקום נראה בשוע"ר שם ושם, שגם בזה אין מקילים אלא בשעת הדחק.

ה) מעשה מוכיח שהלישה לשם מצה

נתבאר בשו"ת צמח צדק או"ח סי' ב ס"ה (לענין טויית ציצית על ידי קטנות): "הנלע"ד להקל בנידון דידן שהציצית שזורים כפול ארבע או שמונה, אם כן שזירה זו יש לומר דהוי מעשה גמור המוכיח דלשם ציצית עשאו, שאין דרך כלל לשזור לצורך דבר אחר זולת ציצית בעיירות שלנו וכל מדינותינו ... ואם כן השזירה חשוב לשמה מדאורייתא".

ועד"ז יש לומר לענין המצות מצוה, שהם נערכות באופן מיוחד, שאין רגילים כלל במצות שאינן לשם פסח, וזה מוכיח על כוונתה שהיא לשם פסח. וכמו במסייע, שהובא לעיל משוע"ר (סי' תס ס"א): "שאז עושה הנכרי על דעת הישראל המסייעו", כן הוא גם בזה שאופן הלישה והעריכה מיוחד למצות של פסח. ויתירה מזו, אשר כל המאפיה הזאת היא מאפיית מצות מצוה, ועצם הדבר שהיא באה ללוש המצות במאפיה זו, זה עצמו מוכיח שהלישה הם לשם פסח.

ואף שבשו"ע רס"י תס אין מתירין מטעם זה, היינו דוקא במצות שנעשו באופן הרגיל כמו מצות חמץ, רק שהן נשמרו מחימוץ (ראה לקמן סי' נה). משא"כ במצות יד הדקות הנהוגות בזמנינו, שהן באופן מיוחד ביותר, שאינו דומה לאופן עשיית מצות חמץ, ואם כן מוכח מלישה זו עצמה שהיא לשם פסח.

וגם לפי טעם זה הי' מותר, לא רק שילושו הנשים שאינן מאמינות ואינן שומרות תורה ומצות, אלא אף הנכריות ממש.

ו) בפנימיות נפשו לש לשם מצת מצוה

אמנם יש עוד טעם להקל בישראל שאינו שומר תורה ומצות יותר מבנכרי, והוא על פי מה שנתבאר ברמב"ם (הלכות גירושין פ"ב ה"כ): "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר ... ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה ... ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו".

הלכה זו אמורה רק בישראל, אשר בפנימיות לבו רוצה לקיים התורה ומצוות, ואף אם יצרו תקפו, הרי אם וכאשר, מחמת איזו סיבה שתהי' אומר "רוצה אני", או "לשם מצת מצוה", אין אומרים בזה ש"הוא עושה על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח", אלא אומרים שזהו רצונו הפנימי ללוש את המצות "לשם מצת מצוה".

* * *

סימן תס ס"י

מצות רכות וקשות ומנהג מצה שרויה

א) עובי מצה עד טפח

בפסחים (לו, ב): "תנו רבנן אין אופין פת עבה בפסח דברי בית שמאי ובית הלל מתירין, וכמה פת עבה אמר רב הונא טפח, שכן מצינו בלחם הפנים טפח (שהוא אסור לבא חמץ ... ואפילו הכי עובי דפנותיו טפח, רש"י). אמר רב אם אמרו בזריזין (והתירו עובי טפח, רש"י) יאמרו בשאינן זריזין".

ועל פי זה נפסק בשוע"ר (סי' תס ס"י): "אין עושין מצה עבה טפח שכשהיא עבה כל כך יש לחוש שמא לא ישלוט חום האש בתוכה ותתחמץ בתוכה בשעת אפייתה. אבל פחות מטפח אפילו משהו מותר לעשות לכתחלה מעיקר הדין, לפי שחום התנור שולט בתוך עוביו כשאין בו טפח. ומכל מקום טוב לעשות המצות רקיקין דקין שאין ממהרין להחמיץ כל כך כמו העבות, כשעדיין הן חוץ לתנור".

אמנם מובן שהמצות הקשות שלנו, אם יעשוה עובי טפח, או פחות מטפח, יהיו קשות מדאי מכדי אכילה, ובודאי מדובר כאן במצות רכות כספוג, מפני ריבוי המים שבעיסה, וכמבואר בשוע"ר (סי' תפו ס"ב): "אם אין חלל במצה אפילו היא רכה ועשויה כספוג אין צריך למעכו".

והנה הוכחת הגמרא לכשרות מצה עבה טפח הוא "שכן מצינו בלחם הפנים טפח". ומעשה לחם הפנים נתפרש ברמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פ"ה ה"ט): "נותן אורך החלה על רוחב השולחן נמצאת החלה יוצאת שני טפחים מכאן ושני טפחים מכאן וכופל את היוצא מכאן ומכאן". ומובן ופשוט שאם היו החלות של מצה קשה לא הי' אפשר לכופלן; אלא ודאי מיירי כאן במצות רכות העשויות כספוג.

ב) ג' מצות מעשרון קמח

עוד הובא בשוע"ר (סי' תנד ס"ה): "אם עשאה גלוסקא גדולה כמו ששית האיפה, והיא נקראת אשישה והוא דרך חשיבות וגדולה, הרי זו מצה עשירה". והרי בששית האיפה נכנסים כ-60 או 70 מצות דקות וקשות שלנו, וזה הרי לא במציאות כלל. אלא שגם כאן מדבר במצות רכות העשויות כספוג, ועבות פחות מטפח.

עוד הובא בשוע"ר (סי' תנח ס"ה-ו): "נוהגין במדינות אלו שהג' מצות של מצוה הן נעשין מעשרון אחד קמח ... ומי שיש לו בני בית רבים ואין מספיק לו עשרון אחד יכול להוסיף על עשרון בג' מצות הללו". והיינו שכל אחת מהמצות היא גדולה פי 12 עד 25 מהמצות הרגילות שלנו, וגם זה אינו מעשי. אלא שגם כאן מדבר במצות רכות העשויות כספוג.

עוד הובא בשוע"ר (סי' תנח ס"י): "המצה השנייה צריכה להיות יותר גדולה מהראשונה והשלישית לפי שממנה צריך כשני זיתים לכל אחד מבני ביתו כזית אחד לברכת על אכילת מצה וכזית אחד לאפיקומן". גם זה אינו מעשי במצות הדקות שלנו, שכל מצה יש בה 3 או 4 כזיתים, ואינה מספקת לתת ממנה "כשני זיתים לכל אחד מבני ביתו". וגם כאן מדבר במצות רכות העשויות כספוג.

ג) בליעת כל כזית מצה בבת אחת

עוד נתבאר בשוע"ר (סי' תעה ס"ו): "ושני כזית אלו צריך לאכלם ביחד דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת ... אבל אין צריך לבולעם בבת אחת אלא ירסקם בפיו ויבלע בתחלה כזית אחד כולו בבת אחת ואחר כך יבלע כזית השני בבת אחת". וגם זה כמעט אינו שייך במצות הדקות והקשות שלנו, שאי אפשר להכניס שני כזיתים לפה בבת אחת ולבלוע כל כזית בבת אחת. אלא שגם כאן מדבר במצות רכות העשויות כספוג, שנהגו בהם עד קרוב לזמן רבינו הזקן.

והנה אם המצה היא בלילה רכה מאד, אזי ברכתו בורא מיני מזונות, כמבואר בשוע"ר (סי' תסא ס"ז): "אם נאפה בקרקע, כגון טרוקנין, והוא שעושין גומא בקרקע הכירה ונותנין שם קמח ומים מעורבין ונאפה שם, אע"פ שבלילתה רכה מאוד ואין עליו צורת פת, ולכך אין מברכין עליו המוציא, אלא אם כן קבע עליו סעודתו כמ"ש בסי' קס"ח, אף על פי כן אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח אפילו לכתחלה, לפי שזהו לחם עוני שאין לעני תנור ואופה לחמו בקרקע".

אמנם כאן מיירי בעיסה שאינה רכה יותר מדאי, כמבואר בסדר ברכת הנהנין (פ"ב ה"ו): "כשאינה רכה יותר מדאי, אף שאי אפשר לגלגלה בידים אלא טורפו בכף בקערה, ואפאו בתנור". משא"כ במצות הקשות שלנו, אינם שייכים כל הדברים האמורים לעיל.

ד) מנהג מצות דקות וקשות

יש חוגים מיוצאי תימן שנוהגים גם היום במצות רכות. אמנם בחוגים שלנו הפסיקו לעשות מצות אלו בתקופה הסמוכה לרבינו הזקן (ראה מה שהאריך בזה ידידי הר"ב אבערלענדער, ב"אור ישראל" גליון נא ע' קכא ואילך).

ונראה שזה הי' בעיקר מטעמי נוחות, שמצות רכות אלו מתעפשים קצת כמה ימים אחרי אפייתם, וצריך לשוב ולאפות מצות בימי הפסח. ואפשר שזה גרם סיבוכים נוספים, והפסיקו לאפות מצות כאלה.

אלא שהמצות הקשות והדקות דורשות עבודה רבה בגלגול העיסה. כיום יש במאפיה נשים רבות המגלגלות את העיסה, משא"כ בתקופה ההיא שכל אחד הי' אופה את מצותיו בביתו, הי' הדבר קשה, והוזקקו לגלגל את המצה במשך זמן ארוך. ועל זה כותב בשו"ת אדמו"ר הזקן (סי' ו): "בדורות הראשונים היו שוהין הרבה בלישה וגלגול עד שהיה נילוש יפה. עד שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים, למהר מאד מאד בלישה, ואין לשין יפה יפה, ולכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה, כנראה בחוש למדקדקים באמת".

וזה גרם למדקדקים ליזהר מלאכול מצה שרויה, כמבואר בשו"ת הנ"ל: "עינינו רואות בהרבה מצות שיש עליהם מעט קמח אחר אפייה, וזה בא מחמת שהיתה עיסה קשה ולא נילושה יפה יפה".

חומרה זו התחילה אצל תלמידי הרב המגיד ממעזריטש, כמובא בתשובת מוהר"י אייזיק מוויטבסק (קובץ יגדיל תורה גליון יב ע' י): "וכך היה דרכם של רבותינו במעזריטש, שהיו נזהרים מלאכול מאכלי מצה טחונה קניידלעך וכדומה" (ראה תולדות חב"ד ברוסיא הצארית פרק ה).

ומה שנתבאר בשוע"ר (סי' תעה ס"ו): "ושני כזית אלו צריך לאכלם ביחד דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת ... אבל אין צריך לבולעם בבת אחת אלא ירסקם בפיו ויבלע בתחלה כזית אחד כולו בבת אחת ואחר כך יבלע כזית השני בבת אחת", שכבר הובא לעיל שהוא כמעט לא שייך במצות הדקות והקשות שלנו, הנה הלכות פסח כתב רבינו בשלהי תקופת הרב המגיד ממעזריטש, שאז עדיין לא נתפשטה כל כך ההנהגה להמנע ממצות רכות. ולכן הצריך לבלוע כל כזית בבת אחת. משא"כ בעת הדפסת הסדור שלנו, כמה עשרות שנים אחר כך, אז כבר התפשטה הנהגה זו של מצות דקות וקשות, ובפסקי הסדור (הגש"פ) באמת לא נזכר כלל ההידור של בליעת כל כזית בבת אחת, וגם למעשה אין נוהגים בהידור זה באכילת מצה (כדלקמן סימן נז ס"ב).

* * *