הכשר כלים

הכשר כלים

סימן תנא ס"ע

הכשר השולחנות לפסח

א) איסורם ע"י לחם חם מהתנור

בשוע"ר (סי' תנא סנ"ח): "השולחנות שאוכלים עליהם כל השנה והתיבות שדרך להצניע בהן אוכלים כל השנה נהגו כל ישראל להגעילן על ידי עירוי מכלי ראשון, לפי שלפעמים נשפך עליהם מרק מן הקדירה וכבולעו כך פולטו, וצריך ליזהר בכל משפטי העירוי שנתבאר למעלה. ועכשיו נוהגין במדינות אלו להגעילן על ידי עירוי עם אבן מלובן, לפי שלפעמים מניחים עליהם פשטיד"א חמה (פת חמה)".

והיינו כי דוקא ברוטב שנשפך על השולחן בעירוי מכלי ראשון, אמרינן שאין חומו שוה לחום כלי ראשון, כמבואר כאן, ובכמה מקומות בשוע"ר (ראה סי' קסח סי"ח. סי' שיח סי"ט. סי' תנא סכ"ו-לא), ולכן סגי בהגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון.

משא"כ גוש הפשטיד"א (פת חמה), עומד בחמימותו אפילו אחר שהעבירוהו מהאש, כמבואר בש"ך (יו"ד סי' צד ס"ק ל): "דעת האיסור והיתר ... וכן דעת מהרש"ל ... דבדבר גוש כגון בשר וכיוצא בו שאינו צלול אין חילוק בין כלי ראשון לכלי שני". ובט"ז שם (ס"ק יד): "ולא דמי לכלי שני דבדבר יבש ליכא דפנות המקררות ומבשל מיהו כל זמן שהיד סולדת בו ... דלא שייך כלי שני אלא במים ורוטב וכל דבר הצלול שמתערב מיד ונתקרר במהרה אבל לא בחתיכת בשר ודג וכל דבר שהוא גוש דכל זמן שהיד סולדת בו עומד בחמימותו". ולכן לא סגי בו הגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון, אלא דוקא על ידי אבן מלובן.

ואף לדעת הרמ"א שכתב שם (ס"ז): "וכל זה בבשר רותח בכלי ראשון", ונתבאר בש"ך ובט"ז שאינו סובר לחלק בין גוש לרוטב, וכיון שנאסר על ידי עירוי מכלי ראשון אפשר גם להגעילו בעירוי מכלי ראשון.

מכל מקום גם הוא יודה שהפשטיד"א החמה שהוציאוה מהתנור יש לה דין כלי ראשון ממש, כמבואר בשו"ת צ"צ חיו"ד (סי' סה): "יש לומר דדין דצלי דהתם לא שייך כלל לדין דדבר גוש בכלי שני דפליגי האו"ה ורש"ל עם רמ"א, דהאו"ה ורש"ל מיירי בבשר מבושל בקדירה ואחר כך הוציאוה מהקדירה ונתנוה בכלי קר ... אבל בבשר צלי שנצלה על האש ממש, הרי בשעה שהיתה על האש היתה בודאי כלי ראשון, על כן גם לאחר שסלקוה מהאש דין כלי ראשון יש לה ממש, דאיזה שינוי הי' בה שתאבד שמה הראשון, כיון שלא הריקוה מכלי אל כלי ממילא טעמו וריחו וחומו לא נמר ... ולזה נתכוין המ"א לשם במ"ש וכל שכן צלי, ר"ל כיון דיש דיעות בדבר גוש אפי' בכלי שני (דהיינו כשהריקוהו מהקדירה לכלי שני) מבשל, וכל שכן צלי שלא הוריקוהו שהוא כלי ראשון ממש".

וכן הוא בפשטיד"א (פת חמה) שנאפתה בתוך התנור ממש, שגם לאחר שסלקוה מהאש יש לה דין כלי ראשון ממש, ולא סגי בהגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון, אלא דוקא על ידי עירוי מכלי ראשון עם אבן מלובן, שיש לו דין של הגעלה בכלי ראשון ממש, כמבואר בשוע"ר (סי' תנא סכ"ז): "יתן עליה אבן מלובן ויערה עליה מים רותחין מן כלי ראשון ויעביר עליה האבן על פני הקערה כדי שירתיח את כל המים שעירה עליה ויהיה חומם כל כך גדול כחום כלי ראשון וכן יעשה בכל הצריך הגעלה בכלי ראשון".

ואעפ"י שנתבאר בשוע"ר (סי' תנא סי"ג): "אם נשתמש בהן חמץ על ידי האור ... בלבד שלא על ידי משקה כגון השפודים והאסכלאות שצלו עליהם מולייתא של חמץ שגוף החמץ נוגע בהן בשעת צלייתו ואין ביניהם שום משקה (טופח) שיוליך טעם החמץ לתוך השפוד והאסכלה אלא על ידי חום האש בלבד נבלע בהם טעם החמץ, לפיכך אינו נפלט מהם על ידי הגעלה במים רותחים ... אלא על ידי חום האש בלבד, דהיינו שילבנו באור יפה יפה עד שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו".

וכיון שכאן נאפו הפשטיד"א והפת החמה על ידי חום האש בלבד, איך תועיל בהם ההגעלה על ידי עירוי ואבן מלובן, שדינו כהגעלה בכלי ראשון כנ"ל. ומדוע לא נצריכו ליבון גמור, שאינו שייך כלל בשלחנות של עץ.

והטעם לזה הוא, כי זה שאנו מצריכים ליבון גמור הוא דוקא כאשר החמץ נבלע בכלי (השלחן) "על ידי חום האש". משא"כ כאן, שאף שחום הפת החמה הוא מחימום האש בלבד, מכל מקום בליעת טעם הפת בתוך השלחן אינה על ידי האש, כי אם על ידי חום הפשטידא והפת שהוחמו על ידי האש. ובזה דינו שוה לדין הכלי שנאסר על ידי בישול.

ואף שנתבאר בשוע"ר (סי' תנא סל"ו): "מחבת שמטגנין בה עיסת חמץ כל השנה בשמן או בשומן יש אומרים שצריכה ליבון גמור כדינו להשתמש בה בפסח, לפי שלפעמים נשרף ונכלה השמן או השומן שתחת כל העיסה או שתחת מקצתה ונבלע בה טעם העיסה במחבת על ידי האור בלבד שלא על ידי משקה, וטעם זה אינו נפלט ממנה על ידי הגעלה אלא על ידי ליבון דכבולעו כך פולטו. ויש חולקין על זה ואומרים ... שאין אנו חוששים לזה ... אבל מחבת שאפו בה עיסה, אף על פי שמשח את המחבת בשמן או בשומן תחת העיסה כדי שלא תשרף אין זה נקרא טיגון אלא אפייה, כיון שאין העיסה רוחשת בשמן או בשומן והרי נבלע בה החמץ על ידי האור בלבד וצריכה ליבון גמור כדינו. וכן הדין באגנות שאופין בהן עוגות".

והרי גם במחבת לא נכנס טעם עיסת החמץ אל המחבת על ידי האש עצמו, שהרי האש הוא מבחוץ והחמץ הוא בפנים. ולא דמי לשפוד ואסכלה שהחמץ נבלע בהם על ידי חום האש עצמו.

מכל מקום גם במחבת נכנס בה טעם החמץ על ידי האש עצמה (אף שהאש היא מבחוץ והחמץ הוא מבפנים), משא"כ כאן, שבעת שהפת החמה מונחת על השלחן, אין האש קיימת כאן, ורק שחום הפת הוא מהאש עצמה, לכן אין לזה דין של שפוד ואסכלא, אלא דין בישול בלבד, שסגי בהגעלה בלבד, או בעירוי מכלי ראשון עם אבן מלובן.

ב) מכסה על השלחן

אלא שגם העצה הזאת של הגעלה בעירוי מכלי ראשון עם אבן מלובן, גם היא אינה כל כך מעשית בימינו ובמקומותינו, שהרי על ידי זה תתקלקל רצפת הקרשים שתחת השלחן, שנשפכים עליה המים החמים, וגם צבע השלחן יתקלקל על ידי העברת האבן מלובן (מגהץ) עליו.

ואם ירצה לאחוז את המגהץ באויר (שלא יגע בשלחן) ולשפוך עליו את העירוי מכלי ראשון, גם זה לא יספיק, שהרי מטעם זה נתבאר בשוע"ר (סי' תנא סכ"ז): "קערה גדולה אם יש לה אוגנין ובליטות כעין כפתורים ופרחים אין לה תקנה על ידי עירוי ואבן מלובן שאי אפשר להעביר האבן על פני כולה".

והיינו שהאבן מלובן צריך לנגוע בכל פינה בעת ההגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון, שאם יאחוז את האבן המלובן באויר ויערה עליו מכלי ראשון, הרי סוף כל סוף גם מהאבן המלובן נשפך על השלחן על ידי עירוי, ואם מה יועיל האבן המלובן על העירוי בלבדו שאינו מועיל!?

ואם יעביר את האבן המלובן על גם השלחן עצמו, יתקלקל בזה צבע השלחן.

ולכן העצה הכי מעשית היא כמבואר בשוע"ר (סי' תנא סס"ה): "ומי שרוצה להשתמש בפסח על גבי התנור מניח עליו חתיכת ברזל או שאר דבר שאין משתמשין בו בפסח, ועל גבי זה הדבר המפסיק מותר להניח אפילו מאכלים חמים בשעה שהתנור מתחמם בפסח. אבל אם הניח סדין עליו אין להניח על הסדין אלא מאכל צונן בשעה שהתנור צונן".

וכך גם בשלחנות האלה שלפעמים מניחים עליהם פת חמה, אשר לקראת הפסח צריך להניח עליהם פלסטיק עבה, שיפסיק בין בליעת החמץ שבשלחן לבין מאכלי הפסח שעל גביו.

והטעם שמועיל הפסק זה הוא כמבואר בשוע"ר (סי' תנא סמ"א): "שאין איסור יוצא מכלי לכלי בלא רוטב". ולכן אם מניחים את הפלסטיק העב על השלחן להבדיל בין השלחן לבין מאכלי הפסח שעל גביו, אזי גם כשמניח על השלחן מאכלי פסח חמים, אין בליעת החמץ יוצאת מהשלחן אל הפלסטיק העבה שעליו, ובמילא אינה נבלעת לתוך מאכלי פסח.

ואפילו אם העמיד את הקדרה החמה עצמה על השלחן, אם שניהם יבשים ונקיים, גם בזה אמרינן שטעם החמץ מהשלחן אינו יוצא ממנו אל הקדירה, כמבואר בשוע"ר (סי' תנא סס"ז): "אם הניח שם תבשיל בקדירה, אפילו היה התנור חם התבשיל מותר ... וגם הקדירה יש להתיר אם ברי לו שמקום מושבה היה נקי שלא היה שם משהו חמץ בעין, שהאיסור הבלוע בתנור אינו נפלט לקדירה שעליו, כמו שנתבאר ביורה דעה סי' צ"ב, שאין איסור בלוע יוצא מדופן לדופן בלא רוטב".

אלא שאם לא יניחו את הפלסטיק העב להפסיק בין השלחן לבין מאכלי הפסח שעל גביו, יש לחוש שיניחו על השלחן סיר חם של מאכלי פסח, וישפך קצת מהרוטב שבסיר על השלחן, ואז תצא בליעת החמץ מהשלחן על ידי הרוטב החם ותיבלע בסיר החם של פסח. משא"כ אם מניחים את הפלסטיק העב על השלחן להבדיל בין השלחן לבין מאכלי הפסח שעל גביו, אזי גם אם מניח על השלחן סיר חם של מאכלי פסח, ואף אם נשפך קצת מהרוטב שבסיר על הפלסטיק העבה שעל השלחן, מכל מקום אין בליעת החמץ יוצאת מהשלחן על הפלסטיק העבה שעליו, ובמילא אינה נבלעת לתוך הסיר של מאכלי פסח.

ג) שולחנות של חמץ בבית של פסח

ואף שעל ידי זה ישאר שלחן של חמץ בתוך הבית במשך כל ימי הפסח, הרי נתבאר בשוע"ר (סי' תנא ס"א): "כל הכלים שאינו רוצה להכשירן לפסח על ידי הגעלה או ליבון, וכן כל כלי חרס שאין להם הכשר על ידי הגעלה וליבון, אם הוא רוצה להשהותן עד לאחר הפסח צריך לשפשפן ... בענין שלא יהא חמץ ניכר בהן, ויצניעם".

ואף שבדופני הכלים בלוע טעם חמץ, מכל מקום אין עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא, כמבואר בשוע"ר (סי' תמז ס"ג): "שהחמץ הבלוע בדפנות אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא שהרי אינו מצוי לך, לפיכך מותר להשהותן עד לאחר הפסח".

ורק אם יש על הכלים חמץ בעין , אזי נמכרים הכלים לנכרי, כמבואר בסדר מכירת חמץ של רבינו הזקן: "כלים מחומצים שיש עליהם חמץ בעין ... נכללו גם כן במכירה זו" (ונתבאר ב"סדר מכירת חמץ" עם ביאור, הערה 54).

ומה שרגילים להניח את כל כלי החמץ בארונות הסגורים הנמכרים לנכרי, אין מניחים אותם שם כדי למכרם לנכרי, אלא כדי שיהיו סגורים במקום הצנוע, היינו בארון המושכר לנכרי לימי הפסח. וכך גם כל השלחנות שבבתים, שקשה מאד להכשירם לפסח, נשארים בבית בלי הכשר, ומשתמשים בהם רק על ידי הפסק פלסטיק עב, להפסיק בין בליעת החמץ שבשלחן לבין מאכלי הפסח שעל גביו.

ד) הכשר הכיור ושלחן שיש

וכל זה הוא לענין השלחנות שבחדר האוכל ובמטבח. משא"כ הכיור שבמטבח (אם משמתמשים בו, בלי כיסוי מיוחד לפסח), מועלת בו הגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון – בלא אבן מלובן, שהרי הכיור לא נאסר בדרך כלל אלא על ידי עירוי, שאין מניחים בתוכו פת חמה מהתנור, ולכן גם הכשרתו היא על ידי עירוי מכלי ראשון בלבד.

אמנם קשה ביותר להכשירו על ידי עירוי מכלי ראשון עם אבן מלובן, שהרי כבר הובא לעיל משוע"ר (סי' תנא סכ"ז): "קערה גדולה אם יש לה אוגנין ובליטות כעין כפתורים ופרחים אין לה תקנה על ידי עירוי ואבן מלובן שאי אפשר להעביר האבן על פני כולה". וכך הוא גם בכיור שהוא כדורי, ואי אפשר להעביר האבן על פני כולה. ולכן יש להסתפק בהגעלה מכלי ראשון בלי אבן מלובן.

ואם הכיור הוא של מתכת אזי אפשר גם להכשירו בליבון קל, שדינו כהגעלה, כמבואר בשוע"ר (סי' תנא ס"י): "כלי מתכות ... הרי הוא יכול למלאותו גחלים מבפנים וישהה אותם בתוכו עד שאם יגע אדם בצד החיצון של הכלי יהיה היד סולדת בו מחמת שנתלבן הכלי מן הגחלים, שאז בודאי נשרף כל החמץ הבלוע בתוכו, אע"פ שלא נתלבן כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזים ממנו, שהרי כלי מתכות הן נכשרין על ידי הגעלה, וליבון קל הזה אינו גרוע מהגעלה".

וכל זה הוא בכיור של מתכת, משא"כ בכיור של שיש, או גם שלחנות שיש שבמטבח, בהם לא יועיל ליבון קל, שהרי כבר נתבאר ששיעורו הוא "עד שאם יגע אדם בצד החיצון של הכלי יהיה היד סולדת בו מחמת שנתלבן הכלי מן הגחלים", וזה לא שייך לא בעץ ולא בשיש, רק במתכת.

היסק מבחוץ בליבון קל

בשוע"ר (סי' תנא ס"ע): "ולא עוד אלא אפילו כלי מתכת ישן שנתבשל בו חמץ כל השנה ואחר כך חיפהו בבדיל, יש להתיר מעיקר הדין להשתמש בו בפסח בלא הגעלה, לפי שהליבון שמלבנים אותו בשעת ציפוי פולט האיסור ממנו כמו שאם היה מגעילו שהרי האש מחממו כל כך מבחוץ עד שהבדיל ניתך בתוכו מבפנים וליבון כזה אינו גרוע מהגעלה כיון שהיד סולדת בו משני עבריו מבית ומחוץ בכל שטח הכלי". אמנם אוסר שם מצד סיבה אחרת, והוא "לפי שלפעמים עושים זה הציפוי במהירות ואינו עולה בכל שטח הכלי לפי שלא הרתיחו אותו יפה, וזה מצוי מאוד, לפיכך נכון להורות שיגעילו אותם אחר הציפוי".

מכאן רצה הרממ"ו להוכיח, בהערות וביאורים (גליון תתקטו) שמועיל ליבון קל מבחוץ, שאף שהאש הגורם הליבון נמצא בחוץ שלא במקום שנבלע האיסור הרי כיון ש"היד סולדת בו משני עבריו" הרי "ליבון כזה אינו גרוע מהגעלה". ודוחק גדול לומר שכאן שאני שהבדיל ניתך מבפנים במקום בליעת האיסור, שהרי אין משמע כלל שהבדיל הוא הגורם את הליבון, כי אם האש הוא הגורם את הליבון. והתכת הבדיל היא רק הוכחה שהאש חמה מספיק – והא ראיה שהבדיל ניתך בתוכו.

אמנם לא כן נראה לכאורה שם סל"ח, בכלי שיש בו טלאי בצד הפנימי, ש"אין לו תקנה אלא שילבן מקום הטלאי ליבון גמור כדינו שהאש שורף את כל הבלוע אף שמעבר לטלאי שבתוך הכלי". הרי שליבון קל אינו מועיל באופן זה.

ומה שמקיל בס"ע, על כרחינו צריכים אנו לבארו (כפי שהוא עצמו כותב), שדוקא "ליבון כזה אינו גרוע מהגעלה", כיון שהבדיל ניתך על ידו מבפנים במקום בליעת האיסור.

אלא שעדיין צ"ע בשוע"ר (סי' תקט סי"א): "מותר ללבן ביום טוב כלי ברזל שאפו בו מאכל של גבינה כדי לאפות בו מאכל בשר ... [דכיון שהתירא בלע סגי בליבון קל], שאינו ניכר שמתקן כלי אלא הוא מחממו כדי לאפות בו, ובלבד שמיד שיעבירנו מן האש יתן בו המאכל של בשר". ונראה מלשונו דמיירי שמסיקו מבחוץ כדי לאפות בפנים הכלי, ומכל מקום סגי בזה להכשירו.

* * *

סימן תנב ס"ג

הגעלה ברותחים שמעלין אבעבועות

א) כשמגיעים לנקודת הרתיחה

בשוע"ר (סי' תנב ס"ג): "וכשמכניס הכלים ליורה צריך ליזהר שיהיו המים מעלין רתיחה, דהיינו אבעבועות, בשעת כניסת הכלים לתוכם, שההגעלה אינה אלא ברותחין שמעלין אבעבועות".

והמקור לזה הוא באגור (סי' תשמב): "וימתין עד שירתחו המים היטב ושיעלו אבעבועות.

ובפשטות לומדים מכאן, דהיינו דוקא שמרתיחה יפה יפה עד שכל המים רותחים ומעלין אבעבועות (ראה קובץ רז"ש ע' 34), דהיינו כשהמים מתחממים לנקודת הרתיחה. והוא מה שמכונה אצלינו בשם 212 מעלות פרנהייט, שהן 100 מעלות צלזיוס.

[באמת שיעור חום זה לנקודת הרתיחה הוא דוקא במים שבגובה פני הים, משא"כ במשקים אחרים, או על גבי ההר, או בסיר לחץ, הם רותחים בפחות או ביותר מ-212 מעלות פרנהייט, שהן 100 מעלות צלזיוס].

אמנם דין זה צריך תלמוד גדול, שהרי בכמה מקומות נראה בשוע"ר שהגעלה מועלת אפילו בשעה שאין כל המים מגיעים לנקודת הרתיחה. ומדברי הצמח צדק נראה שחולק על רבינו הזקן וסובר שצריך שיהיו המים רותחים ממש יפה יפה. ואנו מחמירים כדעת הצמח צדק לענין הגעלה (כמבואר לקמן) וכדעת רבינו הזקן לענין שבת (כדלעיל סי' לז).

ב) בכלי שאינו על האש

בשוע"ר (סי' תנא סי"ד): "וכלי ראשון נקרא הכלי שהרתיחו בו המים אצל האש, אפילו אם עכשיו בשעה שמגעילין בתוכו אינו עומד אצל האש, הרי זה נקרא כלי ראשון, ומגעילין בתוכו כל כלי הצריך הגעלה בכלי ראשון, אם המים שבתוכו הן עדיין רותחין, דהיינו שמעלין רתיחה כמו שיתבאר בסימן תנ"ב". והיינו כמובא לעיל משוע"ר (סי' תנב ס"ג): "שההגעלה אינה אלא ברותחין שמעלין אבעבועות".

ואם נפרש "שמעלין אבעבועות" פירושו שכל המים רותחים רתיחה יפה, לכאורה אינו מובן, שהרי אחרי שמסירים את הסיר מים מהאש המים מפסיקים לרתוח.

ובאמת הובאו בזה שתי דעות בשוע"ר (סי' תנא סכ"ה): "ונקרא כלי ראשון אפילו לאחר שהעבירוהו מן האש כמו שנתבאר למעלה. ויש אומרים שכל כלי שנשתמש בו איסור על ידי חום כלי ראשון כשהיה הכלי ראשון אצל האש צריך להגעילו גם כן בתוך כלי ראשון העומד אצל האש דכבולעו כך פולטו, ולכתחלה יש להחמיר ולחוש לדבריהם".

והיינו רק לכתחלה, לחשוש לדעה הב', אבל העיקר הוא כדעה הראשונה דסגי בהגעלה בכלי ראשון אחר שהעבירוהו מן האש. ולכאורה מוכח מכאן, דלא מיירי באבעבועות אלו שכל המים שבסיר רותחים, כי אם בהתחלת הרתיחה של אבעבועות קטנות, והם נשארים גם אחר העברת הכלי מעל האש.

ג) רתיחה בשעת כניסת הכלים

ויתירה מזו, שאף גם אם מכניסים הכלים למים הרותחים מיד אחר הורדתו מהאש, עוד לפני שנחו המים מרתיחתם, הרי מיד שמתחיל להכניס את הכלי ליורה מפסקת הרתיחה, עד שבעת הכנסת החצי השני של הכלי כבר אין היורה מעלה רתיחה, ואם כן איך יכולה להועיל הגעלה זו?

ואפילו אם היורה הגדולה עומדת עדיין על האש, והמים שבה רותחים ממש, הרי מיד שמתחיל להכניס את הכלי ליורה מפסקת הרתיחה, עד שבעת הכנסת החצי השני של הכלי כבר אין היורה מעלה רתיחה, ומכל מקום גם בזה סגי, כמבואר בשוע"ר (סי' תנב ס"ג): "שיהיו המים מעלין רתיחה, דהיינו אבעבועות, בשעת כניסת הכלים לתוכם ... ואם מכניס ליורה כלים הרבה זה אחר זה, ורגילות כשמכניסין כלי אחד לתוך הרותחין מיד נחים מרתיחתם , צריך להמתין שלא יכניס כלי השנייה עד ישובו המים ויעלו אבעבועות, וכן ימתין בהכנסת כל כלי וכלי".

והיינו שאף שמיד שמכניס "חלק" מהכלי נחים המים מרתיחתם, מכל מקום אינו מצריך להמתין אחרי הכנסת כל הכלי "עד שישובו המים ויעלו אבעבועות" (ורק זאת צריך להזהר "שלא יכניס כלי השנייה עד שישובו המים ויעלו אבעבועות").

ואף שיש דעה שמצריכה להשהות הכלים מעט בתוך היורה הרותחת, כמבואר בשוע"ר (סי' תנב ס"ד): "יש מצריכין להשהות הכלים בתוך הרותחין באומד הדעת בכדי שיפליט כל גיעולם, ולא נהגו כן". הנה גם לפי דעה זו אין צריך להשהות הכלים בתוך הרותחין עד שיחזרו ויעלו רתיחה, אלא להשהות הכלים באומד הדעת שיפליט כל גיעולם, "ולא נהגו כן".

ד) הגעלה במצקת

אין הכי נמי, שלפעמים מצריכים להשאיר הכלי במים עד שיחזור ויעלה רתיחה; אלא שזהו רק כשמגעיל בתוך המצקת שבתוך היורה הגדולה; כרגיל לפעמים שמגעילים כלי קטן שיש חשש שיפול במים ויהי' קשה להוציאו משם, שאז נותנים את הכלי הקטן בתוך מצקת, שאותה נותנים בתוך היורה הגדולה שמגעילים בה, כמבואר בשוע"ר (סי' תנב סכ"ה): "[יכול להניח הכלי שרוצה להגעיל] לתוך סל אחד מנוקב, או לתוך שבכה ... אבל בתוך כלי שאינו מנוקב, לא יגעיל ... אלא אם כן משהה אותם בתוך היורה כשיעור שנתבאר בסימן תנ"א".

והכוונה היא למה שנתבאר בשוע"ר (סי' תנא סכ"ח): "הכניס כלי ריקן לתוך כלי ראשון רותח, ואחר שנשאבו המים לתוך הכלי ריקן השהה מעט את הכלי ריקן בתוך הכלי ראשון עד שהמים שנשאבו לתוכו העלו רתיחה בתוכו ... (דכיון שכלי זה שהה בתוך הכלי ראשון עד שהמים שנשאבו לתוכו העלו רתיחה בודאי נתחממו דופני כלי זה חום גדול ... ולפיכך דין כלי זה כדין כלי ראשון עצמו), אבל אם לא שהה בתוך הכלי ראשון כשיער הזה, יש להסתפק בו אם דינו ככלי ראשון עצמו או לאו, והולכין בו להחמיר".

והיינו כשמגעיל בתוך המצקת שבתוך היורה הגדולה, אין מצריכים להשהות עד שיעלו המים רתיחה אלא מספק "אם דינו ככלי ראשון עצמו או לאו, והולכין בו להחמיר".

משא"כ כשמגעיל ביורה עצמה, או אפילו בכלי מנוקב, אין צורך להשהות אותם בתוך היורה עד שיעלו רתיחה, ואף שמיד שהתחיל להכניס הכלי ליורה "מיד נחים מרתיחתם" כנ"ל.

יוצא אם כן מכל זה:

(א) שגם אם הסירו את היורה מעל האש, ולא נשארו בה אלא אבעבועות קטנות, עדיין אפשר להגעיל בה כלים.

(ב) ואף שמיד שמתחיל להכניס בהם את הכלים מפסיקים האבעבועות הקטנות, מכל מקום מועלת הגעלה זו לכל הכלי.

(ג) ואף אם הגעיל בתוך מצקת שבתוך היורה, ומיד שהכניס את המצקת ליורה הגדולה הפסיקו האבעבועות ביורה, גם אז יש סברה שתועיל ההגעלה בתוך המצקת, אלא ש"יש להסתפק בו ... והולכין בו להחמיר".

ומטעם זה מחמירים אנו בהלכות שבת לאידך גיסא, שאפשר גם המים שבמצקת, אף שלא חזרו להעלות רתיחה יש להם דין כלי ראשון ממש (ולא דין כלי שני), ואם כן אפשר שגם הקערה ששופכים בה את המרק מהמצקת יש לה דין כלי שני (ולא כלי שלישי), ולכן מחמירים שלא להכניס בה פת או מלח (ונתבאר לעיל סימן לז).

ה) מחלוקת הצמח צדק ושוע"ר

מכל הנ"ל נראית לכאורה דעת רבינו הזקן, שאף כאשר המים אינם 212 מעלות פרנהייט יכולות הן להפליט את הגיעול מהכלי שמגעילים בו. וכן מורים דברי הצמח צדק שמפרש כן את דברי רבינו הזקן.

אלא שרבינו הצמח צדק חלק בזה על רבינו הזקן, ומצריך שתהי' ההגעלה דוקא כשהמים רותחים יפה יפה (ראה גם לעיל סימן לז).

שהרי על מה שהובא לעיל משוע"ר בענין המצקת, הקשה הצמח צדק (פס"ד קעח, א): "וע' בשו"ע של רבינו ז"ל סי' תנ"א סכ"ח מדין זה, דסבירא לי' דבשהה מעט עד שהמים העלו רתיחה הוי ליה ככלי ראשון, וזה כדעת אבי העזרי. וצ"ע דבהתוס' דע"ז (דל"ג ע"ב) סד"ה קינסא מבואר דאפילו הרתיחות עולות תוך הקערה נסתפק ר"י".

והיינו מ"ש בתוס' (שם): "ויש משימין קערה בתוך מחבת על האש עד שהרתיחות עולות תוך הקערה ומאותה קערה מגעילין, ובזה מסופק ר"י אם זה מועיל ככלי ראשון אם לאו, ותלה הדבר להחמיר ואסר בהן להגעיל דחשיב ככלי שני".

ואילו רבינו הזקן פירש שהספק הוא דוקא כשאין הרתיחות עולות תוך הקערה.

ואת ספקו של הר"י – כשהרתיחות עולות, פירש בפסקי דינים (שם): "וצריך לומר דהספק שמא בעינן שיהוי ורתיחה יפה יפה". והיינו כמבואר ברמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פי"ז ה"ד): "כיצד מגעילן נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה וממלא עליה מים עד שיצופו על הקטנה ומרתיחה יפה יפה". משא"כ כאן שרק מעלה רתיחה, ואינו מרתיחה יפה יפה, בזה נסתפק הר"י אם סגי אף בזה.

ולהלכה כתב הצמח צדק (שם קפג, א): "כלי שנתנו לתוך כלי ראשון הרותח אצל האור ונתמלא מים רותחים והרתיחו יפה יפה יש לו דין כלי ראשון לכל דבר ... (רמב"ם פי"ז מהל' מאכלות אסורות ה"ד). ואם לא שהה כל כך, אע"פ ששהה עד שהמים שבו מעלים רתיחות, מכל מקום יש לחוש שמא אין דופנותיו חמין כחום דופנות כלי ראשון, ולפיכך יש לספק אם הוי כלי ראשון (תוס' דע"ז דל"ג ע"ב). ויש אומרים דבכהאי גוונא הוי כלי ראשון לכל דבר, אבל אם לא שהה כשיעור הזה יש להסתפק אי הוה כלי ראשון או כלי שני (עמ"ש רבינו באו"ח סי' תנ"א סכ"ח) ... למעשה צ"ע, מאחר שסתמו הפוסקים דהוי ספק".

יוצא אם כן שמחלק לג' אופנים:

(א) הרתיחו יפה יפה – הוי כלי ראשון.

(ב) מעלים רתיחות – יש אומרים דהוי ככלי ראשון (הם דברי התוס'), ויש מסתפקים (היא דעת רבינו הזקן).

(ג) לא העלה רתיחה – יש מסתפקים (היא דעת רבינו הזקן), ויש אומרים דהוי ככלי שני (היא משמעות דברי התוס'). ומסיק ש"למעשה צ"ע מאחר שסתמו הפוסקים (היא דעת רבינו הזקן בשו"ע שלו) דהוי ספק".

והיינו שלפי המבואר בשוע"ר דסגי ב"מעלים רתיחה", יש בזה הפרש בין הגעלה ביורה עצמה , דסגי שהם מעלים אבעבועות בשעת הכנסת הכלי, לבין הגעלה בכלי שמכניסים ליורה , שאז צריך שיעלו המים אבעבועות גם אחרי הכנסת הכלי ליורה. ואילו בפסקי דינים צמח צדק חולק וסובר כהרמב"ם שמצריך שתהי' הרתיחה יפה יפה.

ואף דלא מיירי בפסקי דינים שם לענין הגעלה, מכל מקום כל ההוכחות הנ"ל הם ממה שכתבו הרמב"ם והר"י בתוס' ובשוע"ר לענין הגעלה, ואם כן למדנו מכך דעת הצמח צדק שלא לסמוך על מעלה רתיחה גרידא, כי אם כמבואר ברמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ז ה"ד): "כיצד מגעילן נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה וממלא עליה מים עד שיצופו על הקטנה ומרתיחה יפה יפה".

ואף שבצמח צדק ובתוס' שם מיירי דוקא במצקת, והי' מקום לומר שבכלי ראשון עצמו מודים שאין צריך שירתח יפה יפה. מכל מקום הרי הצמח צדק לומד דינו מהרמב"ם שמיירי בהגעלה רגילה (בלא מצקת), ומצריך בזה שירתיחה יפה יפה דוקא.

ואף שברמב"ם כותב ש"נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה", ואחר כך "מרתיחה יפה יפה". ואנו חוששים בזה לכתחלה כדעה החולקת על הרמב"ם בפרט זה, כמבואר בשוע"ר (סי' תנב סכ"א): "ומטעם זה צריך ליזהר לכתחלה שלא להכניס הכלים עד שהמים יעלו רתיחה".

מכל מקום חוששים אנו לרמב"ם בעיקר ההלכה, שההגעלה היא במים הרותחים יפה יפה, דהיינו שהמים עלו לנקודת הרתיחה של 212 מעלות פרנהייט, שהם 100 מעלות צלזיוס (וראה מה שכתב בזה הר"נ שטראקס, קובץ הערות ובאורים גליון א'עב ע' 56).

* * *