הלכות פסח

הלכות פסח

סימן תמז ס"א

דינים וחומרות במאכלי פסח

א) בתערובת ובחשש חמץ

מבואר בגמרא פסחים (ל, רע"א): "אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין בשאינו מינו אסור במשהו". והיינו שבתערובות חמץ בפסח החמירו יותר משאר האיסורים, בזה שאסרו חמץ במשהו (ולא סגי בששים).

הטעם לחומרה זו בחמץ פסח לא נתבאר בגמרא, רק בראשונים, והובאו שלושה טעמים לזה בשוע"ר (סי' תמז ס"א): "אף על פי שכל איסורין שבתורה שנתערבו אינן אוסרין תערובתן אלא כדי ליתן טעם בתערובות דהיינו עד ששים, אבל חמץ שנתערב בתוך הפסח, דהיינו מליל ט"ו עד מוצאי יום טוב האחרון של פסח, כיון שהחמירה בו תורה לענוש כרת, ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ובני אדם מחמת שהן רגילין בו כל השנה הן קרובין לשכחה, לפיכך החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו".

ויתירה מזו הורה האריז"ל, להחמיר כל החומרות בפסח, יותר מבשאר האיסורים, כמובא בשו"ת אדמו"ר הזקן, בקשר למצה שרויה (סי' ו): "לפי מ"ש האריז"ל להחמיר כל החומרות בפסח, פשיטא שיש להחמיר".

ב) מוצרי כשר לפסח

ומחמת כל אלו רואים אנו חומרות רבות ועצומות שנהגו בהם, אף במקום שלפי הנראה היא חומרה בלא טעם. ועד לחומרה הרגילה בבתים רבים, שבמשך ימי הפסח לא נכנסים לבית שום מוצרים מבחוץ (מלבד מצה ויין המוכרחים), אף לא מוצרים בהכשר רבנים מוסמכים שסומכים עליהם כל השנה.

ולאידך גיסא טוענים לנגדם המקילים, שהיא חומרה בלא טעם, וכשם שסומכים על הכשר הרבנים כל השנה, כן אפשר לסמוך עליהם בהכשר שלהם לפסח. ומה שאסרו בגמרא חמץ במשהו הוא דוקא כשידוע שיש תערובת משהו במאכל הזה. ומה שהחמיר האריז"ל היינו דוקא כשיש לפועל דעות המחמירים בזה. משא"כ במוצרים שהם בהכשר רבנים מוסמכים, שאומרים שאין במאכל זה שום חשש חמץ בפסח, בזה אין טעם להחמיר.

ועל כן קונים הם בחנויות כל מיני עוגיות, העשויים מקמח שאינו מחמשת מיני דגן, ואינו מקמח קטניות. ננסה אם כן לבאר את טעמי ומקור המחמירים בזה, וטעמי המקילים בזה.

ג) קטניות

נתחיל עם דין הקטניות שאסרו הראשונים לאכלם בפסח. הטעם לזה הובא בשוע"ר (סי' תנג ס"ג): "נהגו במדינות אלו שלא לאכול בפסח תבשיל של אורז ודוחן ופולין ועדשים ושומשמין ושאר מיני קטניות אפילו ביום טוב אחרון, לפי שבדורות האחרונים רבו עמי הארץ שאינן בקיאין באיסור והיתר ואם יראו שאוכלים בפסח תבשיל של מיני קטניות יטעו להתיר גם כן תבשיל של מיני דגן, הואיל וכל השנה דרך לעשות תבשיל ממיני קטניות כמו שדרך ממיני דגן ידמה בעיניהם שדינם שוה בפסח, לפיכך נהגו לאסור הכל".

נשאלת השאלה, הרי טעם האיסור מבואר כאן "הואיל וכל השנה דרך לעשות תבשיל ממיני קטניות, כמו שדרך ממיני דגן, ידמה בעיניהם שדינם שוה בפסח". ואם כן מדוע לא יאסרו מטעם זה גם שאר מוצרי העוגיות של פסח "כמו שדרך ממיני דגן, ידמה בעיניהם שדינם שוה בפסח"!?

אלא שהמקילים עונים על זה, שאין אנו עושים גזירות חדשות, ורק מה שאסרו הפוסקים בפירוש, היינו מיני קטניות, מזה אנו נזהרים, ותו לא.

ד) סוכר

ואף שבעוגיות אלו נמצא גם סוכר, והרי גזרו הראשונים שלא להשתמש בסוכר בפסח, כמובא בשוע"ר (סי' תסז סי"ט-כ): "הצוקר העשוי ככובע (שקורין הוט צוקר) אין בו חשש חמץ ומותר להשהותו בפסח, ואף על פי כן נוהגין למכרו לנכרי קודם הפסח. אבל הצוקר המבושל הנחתך לחתיכות (שקורין צוקר קאנדיל), וכן מיני בלילות צוקר שמחפין בהם מיני פירות ובשמים, יש בהם חשש חימוץ, ואין להשהותם בפסח ואין לאכלם אפילו ביום טוב האחרון".

הרי שלמעשה אסרו להשתמש בכל סוכר בפסח. ואפילו "הוט צוקר" ש"אין בו חשש חמץ", נהגו שלא לאכלו ולא להשהותו אלא "למכרו לנכרי קודם הפסח".

הנה זה הי' רק בשעה שהי' חשש חימוץ עכ"פ על "צוקר קאנדיל" הנקנה מהשוק, ולכן אסרו גם "הוט צוקר"; משא"כ בזמנינו שיש הכשר על הסוכר, שהם נקיים מחשש חימוץ, שוב אין טעם לאסור את הסוכר.

וזאת אמנם היתה טענת מוה"ר משה הורנשטיין, לפני גיסו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, כמובא ב"אוצר מנהגי חב"ד" (פסח ע' נב): "כי לו הי' בית-חרושת של צוקער וידע שאין בסוכר שום חשש, אעפ"כ חשב שיקח כלים חדשים, ובעצמו ישגיח על כל דבר באופן שלא יהיה מקום לחשוש אפילו חשש רחוק, וכן עשה, והביא הסוכר לגיסו אדמו"ר נ"ע בערב-פסח ... שם על השלחן את הסוכר, אדמו"ר נ"ע לקח חתיכה אחת ושבר אותה, והנה פלא נפלא: מתוך הסוכר נפלה חיטה".

ובאחד האגרות-קודש כתב אל כ"ק בנו אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (ח"א ע' תו): "בטח נמצא יין-גפן הנדרש לחג-הפסח הבע"ל, שלא יהי' בו שום תערובות צוקער". וכן נהגו גם כ"ק בנו הנ"ל, והרבי, שהשתמשו רק ביין שאין בו סוכר.

האם זו חומרה שאין בה טעם? הרי כך הונהג על ידי הראשונים, ומובא בשלחן ערוך. ואף שבטל הטעם, מכל מקום יש אלו שנוהגים בחומרה זו.

ה) צנון ושום

ויתירה מזו הובא ב"אוצר מנהגי חב"ד (פסח ע' סב): "כידוע היה אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע בא בליל ראשון של פסח אחרי תפילת ערבית, למקום האוכל של התמימים יחיו, והיה מביט כל דבר איך ומה, והיה מתעניין בכל פרט. והנה הממונים הכינו אז [בשנת תרס"ו] לארוחה ראשונה צנון עם שומן (רעטאך מיט שמאלץ), וכשאדמו"ר נ"ע ראה זה ושאל מה זה, ואמרו לו שזו מנה ראשונה (די ערשטע געריכט), ושאל בתמהון: האם אינם יודעים שאדמו"ר הצמח-צדק נ"ע אסר אכילת צנון בפסח בלי טעם?! ומובן שתיכף נתפשטה השמועה מה שאמר אדמו"ר נ"ע".

ובאמת אין הכוונה שאדמו"ר הצמח צדק אסרו בלי טעם, שהרי כבר כתוב בחיי אדם (סי' קכז ס"ז): "מה שיש נוהגים שלא לאכול צנון ושומים, שאין לזה שום טעם וריח, מותר להתיר להם בפשיטות, דבודאי בזה לא שייך שום סייג". הרי שכבר נהגו להחמיר בזה לפני תקופת אדמו"ר הצמח צדק; אלא שהוא אמר, שמכל מקום יש ליזהר מזה, אף שהיא חומרה בלא טעם.

ולענין השום, מובאת הנהגה זו גם בפרי מגדים (אשל אברהם סי' תסד): " יש נ והגין שלא לאכול שום בפסח , ואיני יודע טעם למה . ומ כל מקום עתה אין להקל בפני ע ם הארץ. ובצנעה לת למיד חכם אין להחמיר ". הרי שהמנהג הזה התחיל כבר כמה דורות קודם. ואפשר שבאיזה זמן מהזמנים היתה בזה סיבה לחשוש, ואסרוהו, ונשאר המנהג לאסרו גם אחרי שבטל החשש.

ועל כך הורו כ"ק אדמו"ר הצמח צדק ואדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, שימשיכו להיזהר בזה (עכ"פ בצנון), אף שבטל הטעם. ויתירה מזו שכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע הי' כולל את מאכלי הצנון במכירת החמץ לנכרי, כנזכר באגרות-קודש שלו (ח"ג אגרת תשיז): "וארשום לך גם החדר שאניח החמץ פה, ופרטי הדברים הנמצאים פה הם יין גפן שיש בו חשש חמץ, ורעטעך איין גימאכץ".

ו) קדה וקנמון

ובדורות הבאים נוספה חומרה נוספת, שלא לאכול קדה (הנקרא גם: אינגבר; זנגביל; ג'ינג'ר). וקנמון (הנקרא גם: צימרינג; סינעמען). ומחמת חומרה זו הפסיקו להשתמש במינים אלו לחרוסת, אף שהיא הלכה בשוע"ר (סי' תעה סל"ג): "וצריך ליתן בתוכו תבלין הדומין לתבן כגון קנמון וזנגביל, שאינן נידוכין הדק היטב ויש בהן לאחר הדיכה חוטין קשין וארוכין קצת כמו תבן, זכר לתבן שהיו מגבלין בתוך הטיט". ומכל מקום מבאר הרבי ב"לקוטי טעמים ומנהגים" להגדה של פסח (פסקה החרוסת): "זה מכמה שנים אשר מנהגנו לא לקחת קידה וקנמון, מחשש תערובת חמץ".

ואף שכיום אפשר לקנות בשוק קידה וקנמון חיים, ואפשר לטוחנן בלי חשש חמץ, מכל מקום נשאר מנהגינו שלא לאכלו בפסח ושלא לקחת אותו לחרוסת. ואם יאמר האומר שבימינו אלה היא חומרה בלא טעם, ומשתמש בו לתבליני מאכל – מה יאמר לזה שאינו משתמש בהם לחרוסת – אף שנזכר בשלחן ערוך שהם ממיני החרוסת.

אלא ודאי כל המחמירים בדברים אלו, שאסרום איזה זמן מחשש חמץ, וממשיכים להחמיר בהם אף בימינו כשאפשר להבטיח שלא יהי' בהם חשש חימוץ, מכל מקום אינם כלל מן המתמיהים, כי יש לכל אלו מקור חזק בהלכה ובשלחן ערוך.

ז) היתר יום טוב אחרון של גלויות

את העובדה הזאת, אשר כל החומרות האלו הן חששות רחוקות ביותר, ולא אסרום אלא מטעם שהחמירו חכמים ביותר בחששות חימוץ בפסח, את העובדה הזאת הדגישו הפוסקים בהלכה למעשה, בזה שהתירו לאכול את כל המוצרים האלה ביום טוב אחרון של גלויות (ראה בזה לקמן סי' סג).

והיינו שיש דברים חמורים יותר, שאותם אסרו אף ביום טוב אחרון של פסח, כמו קטניות לדוגמה, שכבר הובא לעיל משוע"ר (סי' תנג ס"ג): "נהגו במדינות אלו שלא לאכול בפסח תבשיל של אורז ודוחן ופולין ועדשים ושומשמין ושאר מיני קטניות אפילו ביו ם טוב אחרון ". וכן לענין סוכר הובא לעיל משוע"ר (סי' תסז ס"כ): "ואין לאכלם אפילו ביום טוב האחרון " (וכן הוא מנהג רבותינו, כמובא ב"רשימות היומן" (ע' קפא): "באחרון של פסח – אוכל ... ובלי סוכר").

ויש דברים קלים יותר, שחשש חימוץ שבהם הוא רחוק ביותר, ואותם לא אסרו אלא "עד יום טוב האחרון" (ולא עד בכלל). כמו גזירת איסור מיני מלוחים בפסח, שמובא בשוע"ר (סי' תמז סל"ו): "כבר נהגו במדינות אלו להחמיר לכתחלה שלא לאכול בפסח עד יום טוב האחרון של גליות כל מיני מלוחים שלא נזהרו לבדוק המלח מפירורי חמץ הנמצאים בו, לפי שאנו חוששין שמא יש עליהן עדיין פירור דק של חמץ בעין שנדבק בו מן המלח ומחמת דקותו אינו נראה לעין".

וכן לענין שומן, שנתבאר בשוע"ר (סי' תמז סמ"ג): "אסור לאכול בפסח עד יום טוב האחרון מהשומן שהתיכוהו קודם הפסח אם לא נתכוונו בהתכתו כדי לאכלו בפסח שבוודאי לא נזהרו בו מחימוץ בשעת התכתו ויש לחוש שמא נתערב אז בתוכו פירור חמץ משהו ועדיין הוא עומד בעינו בתוך השומן".

וכן לענין גזירת פירות מיובשים בפסח, שנתבאר בשוע"ר (סי' תסז סי"ז): "נוהגין במדינות אלו שלא לאכול בפסח עד יום טוב האחרון של גליות כל מיני גרוגרות וצמוקין ושאר כל הפירות שנתייבשו, לפי שדרך לפזר קמח על הגרוגרות בשעה שמייבשין אותן, והצמוקין רגילין לערבם עם הגרוגרות בשעה שמייבשין אותן".

וכן לענין מצה שרויה, שהחשש שבו הוא רחוק ביותר, ולכן נהגו לאסרו בכל ימי הפסח, ולהתירו באחרון של פסח, כמבואר בשו"ת אדמו"ר הזקן (סי' ו): "ואף שבין להמג"א ובין להפרי חדש יש להקל ... לפי מ"ש האריז"ל להחמיר כל החומרות בפסח, פשיטא שיש להחמיר כהרשד"ם שבפרי חדש. ומכל מקום ביו ם טוב האחרון המיקל משום שמחת יו ם טוב לא הפסיד ".

ואף שבימי הפסח החמירו בהם ביותר, מכל מקום אין נוהגים בזה באחש"פ, כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ: "נזהרין ביותר ממצה שרוי' (ראה שו"ת אדה"ז ס"ו. וראה שע"ת סוסת"ס). ולכן המצות שעל השולחן מכוסות, שמא יפלו עליהם מים. קודם ששופכין מים, או משקין שמים מעורבים בהם, לכוס או קערה בודקין שלא יהיו בכלי פירורי מצה. למים אמצעים ואחרונים אין להעביר ידיו על שפתיו. (וכן כל ז' ימי הפסח, משא"כ אחש"פ שמהדרין לשרות)".

וטעם החילוק בין שרויה לבין שאר החומרות הנ"ל שהתירו באחרון של פסח; אשר כיון דנפק מפומי' דאדמו"ר הזקן, להקל משום שמחת יום טוב בענין השרויה, נעשה זה למנהג להדר לאכול שרויה באחרון של פסח. משא"כ בשאר הדברים שנהגו להקל בהם באחרון של פסח, ראה אוצר מנהגי חב"ד (פסח, ע' רכ ואילך).

ח) שלא לזלזל ביום טוב שני של גלויות

אלא שדבר זה דורש ביאור, מדוע מקילים אנו בזה ביום טוב אחרון של גלויות, הרי מבואר בכמה מקומות, ומובא בשוע"ר (סי' תעה ס"ל): "שאין לחלק כלל בין יום טוב ראשון לשני בשום דבר שלא יבואו בו לזלזל על ידי כן" (ראה בזה לקמן סי' סג).

וכן מובא בשוע"ר (סי' תצ ס"א): "אם לא יתפללו בו תפלת יום טוב, או שלא יאמרו בו קידוש היום ושהחיינו, יבאו לזלזל בו, לומר שאינו יום טוב כלל, ועל ידי כן יבאו גם כן לעשות בו כל מלאכת עבודה".

וכן מובא בשוע"ר (סי' תר סוף ס"ד): "אין לזלזל ביום שני ולהקל בו, מה שלא היו מקילין בו אבותינו".

וזה שאנו מקילין ביום טוב אחרון של גלויות, לענין חששות הרחוקות של חימוץ, יש ללמוד מהלכות ד' מינים בסוכות, שנתבאר בשוע"ר (סי' תרמט סכ"א – לדעה הב'): "אין אנו מצווים אלא שלא לזלזל בעיקר קדושת היום, ולפיכך אנו מקדשין על הכוס ומברכין זמן ביום טוב שני כמו ביום טוב הראשון. אבל דברים שאינן מעיקר קדושת היום, אלא שהן מצות הנוהגות באותו היום בלבד, כגון כל הפסולין ביום טוב הראשון בלבד, ואף אם לא תהיינה מצות הללו נוהגות ביום טוב שני אין כאן זלזול ליום טוב השני כלל".

וכשם שאין חוששים להקל ביום טוב שני של גלויות – לענין ד' מינים בחג הסוכות, כך אין אנו חוששים ביום טוב אחרון של גלויות – לענין חשש חמץ בחג הפסח.

ואף שדעה הראשונה (בשוע"ר שם) סוברת אשר "צריך לנהוג בו מחמת הספק כל החומרות של יום טוב הראשון" – גם לענין ד' מינים. וכן הובא לעיל משוע"ר (סי' תעה ס"ל), שמטעם זה "אין לחלק כלל בין יום טוב ראשון לשני בשום דבר" – גם לענין אכילת מצה.

מכל מקום רצו להדגיש כאן, לענין מאכלים אלו שיש בהם חששות רחוקות של חימוץ, שהמנהג שלא לאכלם היא חומרה יתירה, ואינו מעיקר הדין. ולכן הדגישו והבהירו שביום טוב אחרון של גלויות לא נהגו להחמיר בהם.