אמירה לנכרי

אמירה לנכרי

סימן רמה סעיף ד

חוזה עם נכרי שותף בעסק

א) כשהעמותה על שם הישראל

בשוע"ר (סי' רמה ס"ד): "ישראל ונכרי שהיו שותפין במלאכה או בסחורה בחנות, אם התנו מתחלה בשעה שנשתתפו שיהא שכר יום השבת לנכרי בלבדו הן רב הן מעט ושכר יום א' אחר השבת כנגדו לישראל בלבדו הרי זה מותר ... ואפילו אם אחר כך נתרצה הנכרי לחלוק עמו כל השכר בשוה אין בכך כלום, שמתנה הוא שנותן לו".

ושם (סט"ו): "כל מקום שמועיל אם התנו, אם לא התנו בתחלה בשעה שנשתתפו יש תיקון על ידי שיבטלו השיתוף וימחלו זה לזה התנאים שביניהם ויחזרו להשתתף ויתנו בעת השיתוף. ואם נשתתפו בחנות ולא התנו בתחלה יחזרו ויקחו כל אחד חלקו ויבטלו השותפות ואחר כך יחזרו להשתתף ויתנו בתחלה. ואם לקחו שדה בשותפות ולא התנו בתחלה יבקשו מהמוכר שיחזור להם דמיהם ואחר כך יחזרו ויקנו ממנו קנין חדש ויתנו בעת הקנייה".

ולפי זה יש נוהגים כן גם היום, שאם רוצה הישראל בעל החנות למצוא היתר שהנכרי ימכור בחנות בשבת, או יפתח העסק בשבת, אזי הוא מוכר למישהו את כל העסק בחוזה רשמי, ואחר כך קונה אותו חזרה בשותפות עם הנכרי, באופן המובא לעיל משוע"ר סי' רמה ס"ד.

אמנם לכאורה בזמנינו שמדובר לא רק בחנות שמוכרים בה חפצים תמורת מזומן, אלא יש לחנות עמותה, חשבון בנק, חשבונות כרטיס אשראי, חשבון חשמל וגז, חשבון טלפון, ונכרים נוספים שעובדים בחנות, צריכים להיות כל אלו רשומים על שם שני השותפים.

כי אם העמותה רשומה רק על שם הישראל הרי גם רווחי יום השבת נכנסים לקופת הישראל, אלא שאחר כך נותן אותם לנכרי. וכן אם חשבון הבנק, או חשבונות כרטיס אשראי, רשומים רק על שם הישראל.

הגע עצמך, אם יהי' איזשהו סכסוך אודות תשלום מסויים של יום השבת, בצ'יק או בכרטיס אשראי, האם יוכל הישראל לטעון במשפט שהפסד זה אינו שייך אליו, אלא להנכרי עצמו שהעסק ביום השבת הי' שייך לו בלבד!? אלא ודאי יפסוק בית המשפט שההפסד הוא של כל העמותה, ואם יש לעמותה טענה נגד הנכרי שהחזיק את החנות בשבת, תבוא אתו העמותה לדין בנפרד. הרי שהמכירות של היום הם על שם כל העמותה, ששייכת בעיקר לישראל.

וכך גם אם חשבון החשמל או הגז או הטלפון רשומים על שם הישראל לבדו, הרי שהחשמל והגז (לחימום) והטלפון הם מתחלה של הישראל, שהוא נותנם, ואף אם הנכרי משלם לו עבור זאת אחר כך, אין היתר לתת לנכרי להשתמש בשבת בדברים ששייכים לישראל, שאסור להשאיל ולהשכיר לנכרי כלים שעושים בהם מלאכה בשבת.

הגע עצמך, אם יהי' איזשהו סכסוך בקשר לחשמל וגז וטלפון של יום השבת, האם יוכל הישראל לטעון במשפט שבזה צריכות חברת חשמל וגז וטלפון לדון עם הנכרי בעצמו, שהעסק הי' שייך לו ביום השבת בלבד!? אלא ודאי יפסוק בית המשפט שההפסד הוא של כל העמותה, ואם יש לעמותה טענה נגד הנכרי שהחזיק את החנות בשבת, תבוא אתו העמותה לדין בנפרד.

ולכן נראה לכאורה, שאם הכל רשום על שם הישראל, אזי המכירה בשבת היא על שם הישראל, אלא שהוא יש לו הסכם עם הנכרי שאחר כך הוא יתחלק אתו באופן אחר, שבזה נתבאר דלא מהני.

ואף שלענין מכירת חמץ סגי במה שעושה קנין המועיל על פי הלכה, ואף אם לא כתבו חוזה רשמי; שאני מכירת חמץ דסגי במה שהישראל מוכר להנכרי, משא"כ כאן לענין מלאכה בשבת לא סגי במכירת העסק לנכרי, אלא צריך לקנות לכתחלה בשותפות כזו, שחלק יום השבת מעולם לא הי' שייך להישראל , שרק באופן זה הותר. יוצא אם כן, אשר כיון שכאן כל מעות הקניות הולכים אל הישראל, ומהישראל באים אחר כך אל הנכרי, הרי בזה לא התירו חז"ל.

ויותר יש מקום להשוותו לכאורה לדין רבית, שאף אם לקח ראובן הלוואה בבנק על שמו, עבור שמעון שמשלם הקרן והרבית, ועשה חוזה פרטי בין ראובן לשמעון שההלוואה היא מתחלה בשביל שמעון, מכל מקום אסור מטעם רבית משמעון לראובן, כי סוכ"ס ההלוואה מהבנק היא על שם ראובן, ומראובן מגיעים מעות אלו אל שמעון. ועד"ז כאן בענינינו, שמעות הקניות באות אל חשבון הבנק של הישראל, וממנו הם באים אל הנכרי. וכן החשמל וגז וטלפון באים מהחברה אל הישראל, וממנו הם באים לידי הנכרי. וזה אסרו חז"ל.

ויתירה מזו, דבר רגיל הוא שבחנות יש עוד עובדים נכרים שכירי יום, שעובדים בעסק בשבת עבור הנכרי ומקבלים את משכורתם של יום זה מהנכרי – שהוא בעל העסק ביום השבת. אמנם אם הנכרי מקבל משכורת מהקופה הכללית, שעכ"פ כך רשום ברשות המסים שנכרים אלו מקבלים משכורת מעמותה זו, הרי שהנכרים הם שכירי יום של שני בעלי העמותה, ואם כן הם עובדים בשבת גם בשליחות הישראל (כעין זה נתבאר בשו"ת פרשת מרדכי סי' יב, הובא בפסקי תשובות סי' רמה ס"א).

ב) כשהעסק מפורסם על שם הישראל

גם בלאו הכי נראה שצריך הנכרי להיות רשום כשותף בעמותה, באופן רשמי ומפורסם, כמבואר בשוע"ר (סי' רמה סי"ג): "אף במקומות שאסורים שם להשכיר לנכרי תנור מרחץ ורחיים מפני מראית העין, מכל מקום כאן כיון שהנכרי שותף עמו אין כאן מראית העין, שהכל יודעין שיש להנכרי חלק במלאכה זו ולהנאת עצמו הוא מתכוין. ומטעם זה בכל מקום שהתירו בשותפות נכרי התירו אפילו עושה בפרהסיא ואין חוששין למראית העין". הרי צריך ש"הכל יודעין שיש להנכרי חלק במלאכה זו ולהנאת עצמו הוא מתכוין", ולא סגי בחוזה סודי חסוי ולא מפורסם.

ולפי ענ"ד נראה, שאם עושים הסכם חסוי ביניהם לבין עצמם, אפילו אם נעשה אצל עו"ד, אינו מועיל לפרסום הדבר. וכעין מה שמבואר בשוע"ר (סי' רמו סי"א): "לפי שמפורסם לרבים שהיא בהמת ישראל, וההפקר וההקנאה אינן מפורסמים כלל, ויש כאן חשש מראית העין. ויש מתירין ... בפני שלשה ישראלים, שעל השלשה ישראלים יתפרסם הדבר כל מי שיודע שהיא בהמת ישראל, ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק". ולכאורה, לפי הנראה, במכירת חנות הרשומה בכל המקומות האמורים על שם הישראל לבדו, לא יועיל לדברי הכל פרסום המכירה בפני שלשה ישראלים.

והעירוני, שאולי יספיק שלט בכניסה, שהחנות היא בבעלות "רבינוביץ ואיוואנוב". ואף אשר בשלט כזה אין שום רמז שהעסק בשבת שייך רק לאיוואנוב. והרי בשוע"ר (סי' רמו סי"א) מבואר שצריכה להתפרסם גם המכירה לנכרי ליום השבת. מכל מקום היינו דוקא בבהמת ישראל, משא"כ בעסק של שותפות, סגי בעצם הידיעה שהעסק הוא בשותפות הישראל והנכרי, שעל זה כותב כאן בשוע"ר (סי' רמה יג): "אין כאן מראית העין שהכל יודעין שיש להנכרי חלק במלאכה זו ולהנאת עצמו הוא מתכוין". ואם כן אפשר יספיק שלט כעין הנ"ל בכניסה לחנות.

אמנם עדיין לכאורה יש הכרח שהשותפות הזאת תהי' רשומה באופן רשמי, ברישום העמותה, בבנק, חברות האשראי, חברות החשמל גז וטלפון, ובחוזה עם הנכרים שכירי יום שעובדים בחנות, מהטעמים האמורים לעיל.

ג) השכרת החנות לנכרי בהבלעה

עוד נתבאר בשוע"ר (סי' רמה סי"ג): "אפילו אם המלאכה מוטלת גם על הישראל, כגון שהם שותפים בתנור או במרחץ או ברחיים או במלאכה או בסחורה בחנות, אין איסור כשלא התנו מתחלה אלא כשהוא עובד לבדו ביום אחד בחול כנגד השבת שעבד הנכרי לבדו ונוטל כל שכר יום ההוא לעצמו, אבל אם כל ימות החול הם שוים בעבודה ובשכר, יכול להשכיר כל השבתות לנכרי בהבלעה שיעבוד לבדו ב' או ג' ימים ויטול כל השכר לעצמו הן רב הן מעט. רק שיתן להישראל דבר קצוב בעד ב' או ג' ימים אלו אע"פ שהשבת בכללם אין בכך כלום, כיון שאינו מצוה לו שיעשה בשבת והנכרי עושה מעצמו לטובתו".

ולפי זה יש הנוהגים גם בזמנינו לעשות כן, ואחר כך בעת החלוקה מוחל הנכרי את כל הרווחים שלו לישראל, ומסתפק בשכירות שבועית שמקבל בלאו הכי.

אמנם לכאורה אינו מועיל, שהרי כל מה שנתבאר בס"ד "ואפילו אם אחר כך נתרצה הנכרי לחלוק עמו כל השכר בשוה אין בכך כלום שמתנה הוא שנותן לו", היינו כיון שעל פי החוזה מגיע לנכרי כל רווחי יום השבת, ולישראל מגיע כל רווחי יום הראשון, ולפועל נתרצה לחלוק עמו כל השכר בשוה, בזה נתבאר שמועיל. משא"כ כשיש הבנה בלתי חתומה בין הישראל לנכרי, שכל הרווחים שלו מיום השבת הוא מחזיר אחר כך לקופה, ומסתפק במשכורת השבועית שלו, זו לכאורה הערמה מוכחת שאינה מועלת, שהרי בסי"ג לא נזכר היתר כזה.

והרי לא בכדי מפורשת בשו"ע הוספה מיוחדת במינה, שהם מסכמים ביניהם שאת כל ריוח יום הראשון לוקח הישראל לעצמו. לאיזה צורך כל זה? אם לא כדי שתהי' אחר כך החלוקה הגיונית? שבמקום שרווחי יום השבת הולכים לנכרי ורווחי יום הראשון הולכים לישראל, הם מתחלקים שוה בשוה. משא"כ אם רשמית – הנכרי צריך לקבל את כל רווחי יום השבת בלבד, ולסיבה אינה מובנת (שהיא הבנה בלתי רשמית בינם) הוא מוותר אחר כך לישראל את כל הריווח הזה של ימי השבת.

והרי מטעם זה לא נזכרת אפשרות מחילה וההשתוות זאת רק בסעיף ד, ששם מוסיף פרט עקרי וחשוב בחוזה – שריוח יום הראשון שייך כולו לישראל, ורק על זה כותב שאחר כך יכולים למחול זה לזה ולהשתוות. משא"כ בסי"ג שכל ריוח שני הימים הוא להנכרי לבדו, שם אינו כותב שהנכרי יכול למחול לישראל את הרווחים שלו; שמדוע ימחול לו בחנם – אם לא שהיתה ביניהם הבנה חסויה. ומזה נראה לכאורה, ששם לא תועיל מחילה זו, שהיא הערמה גמורה.

ואם כן בעל כרחך יצטרך הנכרי לקבל לפועל את כל רווחי יום השבת לעצמו, ואפשר לעשות כן רק אם הישראל באמת מסכים לזה, שרווחי יום השבת ילכו לנכרי עצמו. ובדרך כלל אינו כן, כי אם כל הרווחים ילכו לנכרי עצמו, למה יתאמץ הישראל שהעסק יהי' פתוח גם בשבת?

ד) כשריוח השבת לנכרי השותף

אמנם לענ"ד נראה לכאורה, שאם הישראל והנכרי הם שותפים בחנות או עסק זה (באופן שהשותפות היא רשמית ומפורסמת), אזי יכול הישראל להרשות לנכרי למכור בשבת – באופן שכל הריוח הוא לנכרי. והיינו שהנכרי יקבל (נאמר לדוגמה) 5% מכל מה שיכנס מהמכירות ביום השבת, והשאר יכנס לקופה הכללית שהם שותפים בה.

ובאופן זה אין צורך במכירה וקניה מיוחדת, ואפשר שזה יועיל לכל הדיעות. ובהקדים:

אפילו אם הנכרי מסכים שכל מה שיכנס מהמכירות ביום השבת יכנס לקופה הכללית שהם שותפים בה, גם בזה נתבאר בשוע"ר (סי' רמה ס"ח): "ואפילו אם הם שותפין בדבר שצריך לעשות בו מלאכה, אם ... כל ימות החול הם מתעסקים בשוה שניהם ביחד או זה חצי יום וזה חצי יום או זה יום וזה יום, לבד מיום השבת שהנכרי מתעסק בו לבדו, אזי מותר להישראל לחלוק עמו כל השכר בשוה לדברי הכל ... מה שעובד הנכרי בשבת לבדו הוא מתכוין לטובת עצמו בלבד כדי להשתכר ואינו כשלוחו של הישראל שאינו עושה בשבילו כלל, ואף שאחר כך מגיע להישראל הנאה מזה שחולק עמו בשוה אין בכך כלום כיון שהנכרי לא נתכוין להנאת הישראל אלא לטובת עצמו".

אלא שבאופן זה ספק גדול אם הנכרי יסכים לזה, שהרי במשך כל ימי השבוע הוא עובד יחד עם הישראל, והריוח לשניהם. ומדוע אם כן יסכים לעבוד בעצמו ביום השבת, באופן שאינו מקבל תמורת זאת איזשהו ריוח נוסף?

ואם ירצה הישראל לפרוע איזו תוספת לנכרי תמורת עבודתו לבדו ביום השבת, גם זה אסור מטעם שליחות הנכרי, כמבואר בשוע"ר (שם סי"ז): "שכיון שאין הישראל פורע כלום להנכרי בעד עבודתו בשבת לבדה, אין הנכרי מתכוין כלל בעבודתו בשבת רק בשביל עצמו ולא בשביל הישראל ואינו כשלוחו, אבל אם הוא עושה לבדו יום אחד כנגד יום השבת שעשה הנכרי לבדו, הרי הנכרי כשלוחו".

ולכן כתבתי אופן ההיתר בזה, שהנכרי מקבל לעצמו את כל הרווחים של המכירות ביום השבת, ואז אין הישראל פורע לו כלום בעד עבודתו בשבת, אלא הוא מתכוין להנאת עצמו בעבודתו בחנות בשבת, תמורת האחוזים שמקבל מהמכירות.

ובאופן זה מבואר בשוע"ר (שם סט"ז): "מותר ליתן לנכרי סחורה למכרה או מעות להתעסק בהן, ואף שהנכרי מתעסק בהן בשבת אין בכך כלום, כיון שהישראל לא צוה לו שיתעסק בשבת, ובלבד שיקצוץ לו שכר בעד טרחו או שיתן לו חלק מהריוח שירויח, שאז הוא מתכוין בעסקו בשבת לטובת עצמו להרבות בשכרו והישראל נהנה מאליו כשנוטל גם שכר שבת בהבלעה".

ועד"ז כאן כאשר השותף הנכרי מוכר בחנות בשבת, ומקבל לעצמו את כל הריוח שירויח, והישראל אינו אומר לו למכור בחנות בשבת, אלא הנכרי מתכוין בעסקו בשבת לטובת עצמו.

ובאופן זה לא איכפת לנו מה שחשבון הבנק והעמותה והחשמל והגז והטלפון רשומית על שם העמותה של שני השותפים, הישראל והנכרי, שהרי להיתר זה לא הוצרכנו להתנות מתחלה, שביום השבת שייכת החנות או העסק הזה לנכרי זה בלבדו, מתחלת השותפות שלהם, ולא איכפת לי אם גם ביום השבת שייכת החנות או העסק הזה לשניהם יחד.

[אבל עכ"פ יש לדייק בזה, שלא יעבדו שכירי יום נכרים בחנות או בעסק זה בשבת, כי אם הם שכירי יום ושכרם משתלם מקופה הכללית של החנות שבשותפות הישראל, הרי אזי הנכרים האלו הם גם שלוחי הישראל, כפשוט].

*

ולפי זה הי' מקום להתיר לכאורה, אף כשכל ריוח יום השבת נכנס לקופה הכללית, שמתחלקים בה הישראל והנכרי, אלא שתמורת מה שהנכרי עובד לבדו בשבת הוא מקבל כמה אחוזים יתירים מהרווחים של יום זה.

אמנם בזה יש שני איסורים לכאורה:

(א) שאם כן יקבל הישראל שכר שבת בלא הבלעה, שהרי הם מסכמים ביניהם על ריוח יום השבת ביחוד; והיינו שהרווחים של כל ימי החול הם מתחלקים בשוה, ואילו הרווחים של יום השבת מקבל הישראל 40% מהם והנכרי מקבל 60% מהם. והרי מבואר בשוע"ר סי' רמה סוף ס"ד, דבכה"ג אסור מטעם שכר שבת שלא בהבלעה.

(ב) שאם כן הרי הוא קובע מלאכתו ליום השבת, שהרי הוא מסכם אתו על עבודת יום השבת לחוד – כמה אחוזים מהם מקבל הישראל וכמה אחוזים מהם מקבל הנכרי (ראה כעין זה בשוע"ר סי' רמד סי"ב, שלולי הטעם של הפסד מרובה ומצוה, הי' אסור מטעם קובע מלאכתו ליום השבת, אף שהנכרי מקבל שכרו באחוזים).

ולכן כתבתי אופן ההיתר בזה, שכל שכר יום השבת הוא של הנכרי, ומותר כיון שהנכרי אינו מחויב לעבוד אז, ועובד בשבת על דעת עצמו ולצורך עצמו בלבד, וגם אין בזה שכר שבת לישראל ולא קובע מלאכתו ליום השבת.

*

אלא שכל זה מיירי דוקא כשכל הריוח של יום השבת הוא לנכרי, וכל זה מסובך ביותר לידע כמה מהכנסות המכירות בשבת הם ריוח נקי וכמה הם מהוצאות החנות. וגם ספק גדול אם יוכל הישראל להסכים לזה שכל הרוחים מיום זה הם לנכרי בלבדו. ולכן נתבאר כאן האופן שנראה לענ"ד מעשי ומועיל, שהנכרי יקבל 5% מכל הכנסות המכירות של יום השבת.

נבאר זאת בדוגמה:

כל פריט שנמכר בחנות נקנה על ידי החנות במחיר שקל אחד, ונמכר במחיר שני שקלים. למרות זאת אין הריוח ממכירה זו אלא 10 אגורות, שהם 5% ממעות המכירה בלבד, שהרי יש לחנות הרבה הוצאות – שכר דירה וחשמל ומכס ושאר הוצאות החנות. יוצא אם כן, שבשעה שהפריט נמכר, הוא כבר עלה לבעל החנות 1.90 שקלים, וכל הריוח הוא רק 10 אגורות בלבד, דהיינו 5% מהמחיר שנמכר בו.

יוצא אם כן, שאם אנו רוצים שכל הריוח יהי' לנכרי, צריך הנכרי לקבל, לדוגמה, 5% מכל ההכנסה מהמכירות של יום השבת.

ולמדתי היתר זה ממ"ש בשו"ת אדמו"ר הזקן (סי' ב): "כן יעשה כל איש ישראל שמחזיק מחיה, יבקש לו נכרי ויאמר לו בזה הלשון, אם הייתי רוצה לשכור אותך שתמכור משקה שלי בשבת הייתי נותן לך על דרך משל מן טאפ שכר אחד טפל ומן טאפ דבש אחד קטנה ומן טאפ יי"ש ג' קטנים על דרך משל, עכשיו אין אני שוכר אותך רק אני מוכר לך שיהיה המשקה שלך, ואתה תתן לי בעד כל טאפ המעות שתקבל בעדו פחות א' טפל מן טאפ שכר ופחות אחד קטנה מן דבש ופחות ג' קטנים מן טאפ יי"ש על דרך משל, וישראל יקנה לו בלב שלם המשקה שלו בעד סך מעות שיפסוק אתו עמו בעד כל טאפ ... גם מוכרי הערינ"ג ומלח וטאבי"ק ינהגו למכור במכירה גמורה על דרך הנ"ל".

יצאנו למדים מזה, שגם זה נקרא שכל הריוח הוא של הנכרי, שהרי המחיר שהנכרי משלם להישראל עבור המשקה הוא יותר ממה שהישראל שילם עבורם במחיר סיטוני, ומכל מקום נקרא כל הריוח לנכרי, שזהו עיקר ההיתר שם. והביאור בזה הוא ודאי כפי שנתבאר לעיל, שאחרי כל ההוצאות שהיו לבעל החנות, הרי הפריט שוה כעת הרבה יותר מהמחיר שקנה אותו, ואם כן יוצא שכל ה"ריוח" מזה הוא לנכרי בלבדו.

ואף אם באמת שוה הפריט פחות מזה, היינו פחות מ95% של המחיר שמקבלים מהקונה, מכל מקום אין זה חשוב שכר שבת. וכמו שאנו רואים בשוע"ר (רס"י שכג): "מותר לומר לחבירו בשבת מלא לי כלי זה משקה פלוני והשקני ואשלם לך אחר השבת", שבודאי משלם לו הקונה את המחיר המלא, שהוא יותר ממחיר הסיטונאי ששילם עבורו בעל החנות, ומכל מקום אין זה חשוב שכר שבת, כי אנו קובעים שהמחיר ששילם לו הקונה הוא הוא מחירו של הפריט, ואם כן לא קיבל המוכר שכר שבת כי אם את מחיר הפריט בלבד. וכך גם בענינינו.

*

ואף שנתבאר בשוע"ר (שם ס"ד): "ישראל ונכרי שהיו שותפין במלאכה או בסחורה בחנות, אם התנו מתחלה בשעה שנשתתפו שיהא שכר יום השבת לנכרי בלבדו הן רב הן מעט, ושכר יום א' אחר השבת כנגדו לישראל בלבדו, הרי זה מותר". משא"כ בנידון דידן לא מיירי שהתנו מתחלת השותפות, שיהא שכר יום השבת לנכרי לבדו.

הנה מה שצריך שם להתנות מתחלת השותפות שיהא שכר יום השבת לנכרי לבדו, הוא דוקא כדי להתיר, כאמור שם "שיהא שכר יום השבת לנכרי בלבדו הן רב הן מעט, ושכר יום א' אחר השבת כנגדו לישראל בלבדו ... אחר כך נתרצה הנכרי לחלוק עמו כל השכר בשוה אין בכך כלום שמתנה הוא שנותן לו". והיינו שמתחלה התנו ששכר יום השבת כולו לנכרי ושכר יום א' כולו לישראל, כדי שאחר כך בעת החלוקה יתרצו לחלוק כל השכר בשוה. דוקא בזה לא הותר אלא אם כן התנו מתחלת השותפות. משא"כ כשלא התנו מתחלה – יש בזה מחלוקת שם ס"ו.

אמנם בנידון דידן, שכל הריוח של היום השבת הוא לנכרי (היינו 5% מהמעות שנכנסים מהמכירות, וכדלעיל), אין שום צורך ל"התנה מתחלת השותפות".

ואף שבהמשך ההלכה (שם סי"ב) נתבאר, שלא הותר להתנות שיטול הנכרי כל שכר יום השבת לעצמו, אלא כשיש ב' תנאים: א) שיטול הנכרי לעצמו שכר ב' או ג' ימים, וכנגד זה יתן להישראל שכר ב' או ג' ימים אחרים, כדי שיקבל הישראל שכר השבת בהבלעה. ב) שיתנה עם הנכרי (מתחלה) שבימים אלו שכל הריוח הוא לנכרי גם גוף התנור קנוי לנכרי, שאז אינו נראה כשלוחו של ישראל.

הנה כל זה לא מיירי אלא כשהנכרי נותן להישראל שכר ב' או ג' ימים שיהי' כולו לישראל, כנגד הימים שהנכרי מקבל כל הרויח לעצמו. שכיון שהישראל מקבל תמורתו, לכן יש כאן איסור שכר שבת (שלא הותר אלא בהבלעה) ויש כאן איסור מחזי כשליחות (שלא הותר אלא כשהתנה שהתנור שייך לנכרי). וכמבואר בהמשך הסעיף שם: "דכיון שמסיק בשבת בתנורו של ישראל ויש ריוח לישראל בהיסק השבת שאם לא היה מסיק בשבת לעצמו לא היה מסיק לישראל בחול הרי נראה כאלו מסיק בשבת בשביל הישראל ובשליחותו שצוהו לעסוק בשבת".

משא"כ בנידון דידן, שאין הישראל מקבל את כל הריוח של יום הראשון (תמורת מה שהנכרי מקבל את ריוח יום השבת), אין בזה איסור של שכר שבת ולא איסור מחזי כשליחות.

ואף שנתבאר בשוע"ר (סי' שז ס"ט), שבמקום שיום השוק הוא בשבת, אסור ליתן לנכרי מעות לקנות לו חפץ, או ליתן לנכרי חפץ שימכור אותו, שהרי זה כקובע מלאכתו ליום השבת.

מכל מקום כאן אין הישראל אומר כלל לנכרי למכור בחנות זו בשבת, ורק שאם הנכרי השותף רוצה למכור בשבת וליטול כל הריוח לעצמו, אין הישראל מקפיד בזה, ותו לא.

ה) כשריוח השבת לנכרי שאינו שותף

ולפי תשובה זו, הי' מקום לכאורה להתיר בזה אף בישראל בעל חנות שאין לו שותף נכרי, ומכל מקום מרשה הוא לנכרי העובד אצלו שיוכל למכור ביום השבת על דעת עצמו, באופן שריוח יום השבת הוא לנכרי בעצמו, וכמו שנתבאר לעיל.

אמנם בזה אסור מטעם מראית העין, וכמבואר בשוע"ר (סי' רמג ס"ט): "במקומות שאין דרך רוב אנשי העיר להשכיר ... ולא ליתנם באריסות אלא עוסקים בהם על ידי שכירי יום אסור להשכירם שם לנכרי או ליתנם לו באריסות".

ולא התירו בזה אלא כשהישראל והנכרי הם שותפים בעסק זה, ומפורסם הדבר שהעסק הוא בשותפות הנכרי והישראל, וכמבואר בשוע"ר (סי' רמה סי"ג): "מכל מקום כאן כיון שהנכרי שותף עמו אין כאן מראית העין, שהכל יודעין שיש להנכרי חלק במלאכה זו ולהנאת עצמו הוא מתכוין, ומטעם זה בכל מקום שהתירו בשותפות נכרי התירו אפילו עושה בפרהסיא ואין חוששין למראית העין".

ולכן לא שייך כל ההיתר הזה אלא באופן שהדבר מפורסם שהנכרי הוא שותפו של הישראל בחנות או בעסק זה.

ומה שנתבאר בתשובה הנ"ל היתר זה אף כשנכרי אינו שותף בחנות זו, וכאמור שם: "יבקש לו נכרי ויאמר לו בזה הלשון"; שאני התם, כפי הנהוג באותן הימים, שהחנות עצמה אינה שייכת להישראל עצמו, כי אם להאדון (הפריץ), אשר הוא מוסר את החנות לישראל כדי למכור בה. ובזה אפשר לא חשש רבינו למראית העין, כשהנכרי מוכר בה לצורך עצמו. משא"כ בחנות של הישראל, הרי מפורש בשוע"ר בכמה מקומות שנאסר מטעם מראית העין – אלא אם כן הישראל והנכרי הם שותפים והשותפות שלהם מפורסמת, וכלשון רבינו שם: "כיון שהנכרי שותף עמו אין כאן מראית העין, שהכל יודעין שיש להנכרי חלק במלאכה זו".

* * *