הלכות השכמת הבוקר

הלכות השכמת הבוקר

סימן ד

נטילת ידים שחרית

א) הישן ערום תחת השמיכה

בזמנינו רגילים ללבוש ביום בגדים המיוחדים ליום ובלילה לובשים בגדים המיוחדים לשינה. אמנם בתקופה העתיקה לא כולם יכלו להרשות לעצמם לישון בפיג'מה, והיו רגילים אם כן לישון בלילה בלי בגדים תחת הסדין. לכן מוצאים אנו בכמה מקומות בשוע"ר את דיני הישן ערום (ראה מהדו"ב סי' א ס"ו. סי' ב ס"ב. מהדו"ק סי' ב ס"א. סי' ד ס"ג. סי' מו ס"ז. סי' סג ס"א. סי' עד ס"א).

ועד שיש כמה הלכות בשוע"ר (רס"י ב) אודות לבישת הבגדים "תחת הסדין בעודו שוכב, בענין שלא יהיה מעט מבשרו מגולה".

ועל זה נתבאר בשוע"ר (מהדו"ק סי' א ס"ה, ומהדו"ב סי' א ס"ו): "ולפי שבנוסח זה [מודה אני] אין בו שום שם מז' שמות שאינם נמחקין אין איסור לאמרו קודם שנטל ידיו, אף אם ישן על מטתו ערום ומסתמא נגעו ידיו במקומות מטונפים שבגופו ... אבל אסור להוציא דברי תורה מפיו בידים מטונפות, אבל להרהר בדברי תורה מותר".

וכן הוא בפסקי הסדור (בתחלתו): "וטוב להרגיל עצמו לומר מיד שניעור נוסח זה: מודה אני ... לפי שבנוסח זה אין בו שם מז' שמות שאינן נמחקין אין איסור לומר קודם נטילת ידים בעוד שאין ידיו נקיות, אבל להזכיר את השם בברכות או להוציא דברי תורה מפינו אסור עד שינקה ידיו. ולהרהר בדברי תורה מותר".

בנוסף להוצאת דברי תורה מפיו בידים מטונפות, יש כאן גם איסור ללמוד תורה לפני ברכת התורה; אלא שאיסור הוא דוקא בלימוד בפה ולא בהרהור (שאנו דנים אודותיו כאן), כמבואר בשוע"ר (סי' מז ס"ב): "צריך לברך בין למקרא לבד בין למשנה לבדה בין לתלמוד לבדו בין למדרש לבדו שהכל תורה היא ונתנה למשה מסיני, והמהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך".

עוד יש בזה איסור שלישי – להוציא דברי תורה מפיו כשלבו רואה את הערוה, שהרי מדובר כאן בשוכב ערום תחת הסדין, וכמבואר בשוע"ר (סי' עד ס"א): "שלא יהיה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או מתפלל ... ראשו ולבו של אדם הקורא או מתפלל צריך גם כן שלא יהיו רואים את הערוה דהיינו שלא יהיה עם הערוה תחת מכסה אחד".

ולכן מי שהולך בחלוק ארוך, בלי אבנט, אסור לו להוציא ברכה או דברי תורה מפיו, ורק כשיש לו מכנסים מותר לו לברך וללמוד, כמבואר בשוע"ר (סי' צא ס"ב): "צריך לאזור אזור בשעת התפלה, אפילו אם יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה, משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל, אבל בשאר ברכות מותר לברך בלא חגורה מאחר שיש לו אבנט במכנסיים ואין לבו רואה את הערוה".

אמנם גם איסור זה אינו אלא בדיבור ולא בהרהור, כמבואר בשוע"ר (סי' עה ס"י): "מותר להרהר בדברי תורה כשהוא ערום, ואין צריך לומר כנגד ערוה אחרת, שנאמר ערות דבר דיבור אסור הרהור מותר".

וכן נתבאר בשוע"ר (סי' עג ס"א): "להרהר בדברי תורה מותר אפילו כשערותו ממש מגולה ... ומטעם זה מותר להרהר בדברים שבקדושה בשעת תשמיש, שהרהור אינו כדיבור לענין זה".

אלא שמכל מקום מסיים (שם): "שהרהור אינו כדיבור לענין זה , אע"פ שהוא כדיבור לענין להרהר במבואות המטונפות".

וכמבואר בשוע"ר (סי' פה ס"א): "אפילו להרהר בלבו אסור אפילו בדברי תורה שחייב להגות בה יומם ולילה, ולכן כשנכנס לבית הכסא טוב לחשוב חשבונותיו שלא יבא לידי הרהור תורה ... וכן ... בבית המרחץ".

ולא רק בתוך בית הכסא, אלא אף מבחוץ – כנגד בית הכסא, כמבואר בשוע"ר (סי' פג ס"א): "אסור לקרות כנגד בית הכסא ... ולכן צריך ליזהר שלא לקרות או להתפלל או להרהר בדברי תורה בחצר כנגד בית הכסא כמלא עיניו, אף על פי שהוא סגור ואי אפשר לראות הצואה שבו", הרי שהרהור אסור אף כנגד בית הכסא ⁴² .

וטעם החילוק בין בית הכסא לגילוי ערוה, כי רק לענין ערוה נאמר בתורה "ערות דבר , דיבור אסור הרהור מותר" (שוע"ר סי' עה ס"י), משא"כ לענין מקומות המטונפים, נתבאר בשוע"ר (סי' עד ס"א): "כתוב בתורה ושבת וכסית וכו' כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו' והיה מחניך קדוש ... וגו' מכאן למדו חכמים שבכל מקום שה' אלהינו מתהלך עמנו דהיינו כשאנו עוסקים בקריאת שמע ובתפלה או בדברי תורה צריך להיות המחנה קדוש שלא תהא צואה מגולה שם", ולא נזכר כאן התנאי של "דיבור אסור הרהור מותר".

שמטעם זה יוצאים חילוקים נוספים בין תורה ותפלה כנגד הערוה לבין תורה ותפלה כנגד הצואה:

א) נתבאר בשוע"ר (סי' עה ס"ח): "ערוה בעששית ונראית דרך דפנותיה אסור לקרות כנגדה ... לפי שבראיה תלה הכתוב שנאמר ולא יראה בך וגו' והרי היא נראית".

משא"כ לענין צואה נתבאר בשוע"ר (סי' עה ס"א): "צואה בעששית מותר לקרות כנגדה אע"פ שרואה אותה דרך דפנותיה לפי שבצואה תלה הכתוב בכיסוי שנאמר ושבת וכסית את צאתך והרי היא מכוסה" (ראה גם לקמן סי' ח ס"ג).

ב) נתבאר בשוע"ר (סי' עה ס"ח): "ערוה ... אסור לקרות כנגדה ואפילו היא בבית אחר ונראית דרך עששית שבחלון, לפי שבראיה תלה הכתוב שנאמר ולא יראה בך וגו' והרי היא נראית".

משא"כ לענין צואה נתבאר בשוע"ר (סי' עט ס"ה): "אם היתה בחדר אחד והוא קורא בחדר אחר אפילו הפתח פתוח ביניהם והוא יושב אצל הפתח בסמוך לה ורואה אותה מותר אם אין ריחה מגיע אליו, לפי שהפתח היא כסתום כיון שיש לה גיפופים מכאן ומכאן המבדילים בין חדר לחדר. ויש מי שאוסר מי שרואה אותה אע"פ שהיא ברשות אחרת. והעיקר כסברא הראשונה ... ואעפ"כ טוב לחוש לדבריו".

ג) נתבאר בשוע"ר (סי' עה ס"ט): "היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה עם כל גופו עד שנעשית לו מן הצד, אע"פ שעומד בסמוך לה מן הצד תוך ד' אמות, מותר לקרות אצלה. ואף על פי שנאמר והיה מחניך קדוש ולא יראה בך וגו' ומחנהו של אדם הוא ד' אמות מכל צד כמ"ש בסי' ע"ט, מכל מקום כיון שאמרה תורה ולא יראה בך תלה הכתוב בראיה ולא אסר אלא ערוה הנראית".

משא"כ לענין צואה נתבאר בשוע"ר (סי' עט ס"א): "היתה צואת אדם מאחריו אפילו אין לה ריח צריך להרחיק ממנה ד' אמות שנאמר והיה מחניך קדוש ומחנהו של אדם דהיינו חנייתו היינו ד' אמות לכל רוח (שזהו מקומו של אדם כשישכוב ויפשוט ידיו ורגליו כמ"ש סי' שמ"ט) חוץ מכנגד פניו ששם עיקר חנייתו וצריך להיות מחנהו קדוש כמלא עיניו".

וכן הוא לענין ההרחקה מבית הכסא, כמבואר בשוע"ר (סי' פג ס"א): "כשם שאסור לקרות קריאת שמע כנגד הצואה מן התורה כך אסור לקרות כנגד בית הכסא ... וצריך להרחיק מהם ד' אמות, ולפניו כמלא עיניו אפילו פינו ממנו הצואה".

וכן הוא גם הרהור שנתבאר לעיל שהוא אסור רק כנגד הצואה ובמקומות המטונפים, משא"כ כנגד הערוה מותר להרהר בתורה.

*

ולכן נתבאר בשוע"ר (סי' פד ס"א): "מרחץ ישן בבית ... שקצת מן העומדים שם הם לבושים וקצתם ערומים ... מותר להרהר שם בדברי תורה אפילו כשיש שם ערומים ... והבית הפנימי ... אסור לענות שם אמן ולא להרהר בשום דבר שבקדושה". והיינו כי בבית האמצעי עיקר איסור לימוד התורה בו הוא מחמת האנשים הערומים העומדים שם, ולכן מותר להרהר בו דברי תורה, משא"כ בבית הפנימי שחשוב מקום מטונף, ולכן אסור להרהר בו דברי תורה אף אם אין שם אדם ערום.

והטעם שבית הפנימי של בית המרחץ חשוב מקום מטונף נתבאר בשוע"ר (סי' מה ס"ג): "בבית המרחץ ... בבית הפנימי ... אפילו בשעה שאין שם אדם ... שזוהמתו רבה מהבל החמין שמשתמשין בו. אבל בבית הטבילה, אע"פ שעומדים בו ערומים, כיון שתשמישו בצונן אין בו זוהמא ... לכן מברכין ברכת הטבילה במקוה".

ומזה יוצא לענין המקוואות שבזמנינו, שאם המקוה הוא באותו החדר של המקלחת, גם הוא חשוב בית המרחץ, ואסור להרהר בו דברי תורה, אפילו אם ערותו מכוסה ואין שם אדם אחר.

ואם הוא בחדר נפרד, הנה כאן נתבאר אשר "בבית הטבילה ... כיון שתשמישו בצונן אין בו זוהמא ... לכן מברכין ברכת הטבילה במקוה". משא"כ בזמנינו שמחממים את המקוה.

אבל למעשה נהוג שהנשים מברכות תמיד ברכת הטבילה במקוה. ומסתבר שעיקר החילוק הוא, שדוקא המקלחת שמתרחצין בה במים חמים נקראת מקום זוהמא, משא"כ המקוה – שרק טובלין בו.

*

נחזור לענינינו, שאף אם נגע במקומות המכוסים, ואף שהוא עדיין לפני ברכת התורה, ואף אם הוא שוכח ערום תחת הסדין, יכול הוא להשאר במטתו ולחשוב דברי תורה לפני שיקום. ומכל מקום נתבאר בשוע"ר (סי' א מהדו"ב ס"ו): "ואעפ"כ אין לו להרהר ולא אפילו לדבר בדברי תורה בעודו מושכב על מטתו גם אם נטל ידיו אלא יקום ויעמוד או ישב באימה שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל".

ופירוש הפשוט של הדברים האלה הוא, שלא זו בלבד " שאין לו לה רהר " בדברי תורה, בעודו מושכב על מטתו לפני נטילת ידים, אלא אפילו " אם נטל ידיו " ליד המטה (וגם בירך ברכת התורה), ורוצה " לדבר בדברי תורה בעודו מושכב על מטתו ", לא יעשה כן, " אלא יקום ויעמוד או ישב באימה שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל" ⁴³ .

ב) נטילת ידים לתפלה

נתבאר לעיל, שמי שנוגע בידיו במקומות המכוסים שבגופו, אסור לו להמשיך בלימודו בדיבור, או לברך בהזכרת השם, עד שינקה ידיו.

האם זאת אומרת שאם נגע באמצע הלימוד במקומות המכוסים שבגופו, צריך ליטול ידיו לפני שממשיך לימודו? וכן אם נגע במקומות המכוסים שבגופו, ואחר כך רוצה לאכול או לשתות משהו, צריך ליטול ידיו לפני שמברך?

נתבאר על זה בשוע"ר (מהדו"ק סי' ד ס"ג): "היה ישן על מטתו ערום אסור להזכיר [שום] שם מז' שמות שאינן נמחקין או להוציא דברי תורה מפיו עד שינקה את ידיו בכל מידי דמנקי ".

וכן הוא במהדו"ב שם (סי' ד ס"א): "לתלמוד תורה ולהזכרת השם בשאר ברכות, חוץ מקריאת שמע ותפלה, אין צריך לחזר אחר מים, אלא די לנקות ידיו בכל דבר שמנקה ".

וכ"ה בשוע"ר (סי' צב ס"ו): "לתלמוד תורה די בנקיון בעלמא בכל ענין, אפילו יש מים מזומנים לפניו".

ובשוע"ר (סי' צז ס"ג): "די בנקיון עפר להזכרת השם או לדברי תורה".

וכ"ה בפסקי הסדור (סדר הנטילה ד"ה ומצוה): "לתלמוד תורה והזכרת השם בשאר ברכות די בנקיון בכל דבר שמנקה ".

אמנם אם הוא רוצה להתפלל או לקרות קריאת שמע צריך הוא ליטול ידיו תחלה, כמבואר בשוע"ר (סי' צב ס"ג-ד): "צריך לרחוץ ידיו במים ... ואם אין לו מים צריך לחזר אחריהם עד פרסה".

ואפילו אם לא ברור לו שנגע במקומות המטונפים, נתבאר בשוע"ר (סי' צב ס"ה): "אם אינו יודע להן שום לכלוך, אע"פ שהסיח דעתו מהם אחר נטילת שחרית, אין צריך לחזור וליטלן ולא לנקותן, שסתם ידים כשרות לתפלה כמו שכשרות לשאר ברכות. ויש אומרים שהיסח הדעת פוסל לתפלה כמו שפוסל לאכילה, מפני שהידים עסקניות הן ושמא נגעו במקום הטינופת. וכן עיקר".

*

ומכל מקום אין בנטילת ידים זו את כל הלכות נטילת ידים לסעודה, כמבואר בשוע"ר (מהדו"ב סי' ד ס"א): "אין צריך ליטול מן הכלי ... ואפילו מים הפסולים לנטילת ידים לסעודה, כי מאחר שנטילת ידים לתפלה אינה אלא משום נקיון אין צריך כלי ולא כח נותן ולא מים כשרים ולא שאר דברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה".

וכ"ה בפסקי הסדור (סדר הנטילה ד"ה ומצוה): "אך אין צריך כלי ולא כח נותן ולא מים כשרים ולא שאר דברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה".

ובמקום שאין מים סגי גם בזה בכל מילי דמנקי, כמבואר בשוע"ר (מהדו"ק סי' ד ס"ד): "ואם אין לו מים כלל, אם רוצה להתפלל מיד צריך לנקות ידיו קודם התפלה בצרור או בעפר או בקורה או בכל מידי דמנקי".

וכ"ה בשוע"ר (סי' צב ס"ד): "ואם אין לו מים צריך לחזר אחריהם עד פרסה ... ואם מתיירא שמא יעבור זמן התפלה עד שיגיע למקום המים לא יחזר אחריהם כלל, רק ינקה ידיו בצרור או בעפר או בקורה או בכל דבר שמנקה".

*

ועד היכן היא נטילת ידים זו, הנה לענין נטילת ידים לסעודה נתבאר בשוע"ר (סי' קסא ס"ח): "שיעור נטילת ידים כל היד עד הקנה של זרוע, כשיעור קידוש ידים שבמקדש. ויש אומרים שהקילו בנטילת ידים ולא הצריכו אלא עד מקום חיבור האצבעות לכף היד. וראוי לנהוג כסברא הראשונה".

אבל לענין נטילת ידים לתפלה נתבאר בשוע"ר (מהדו"ב סי' ד ס"א), ובפסקי הסדור (סדר הנטילה ד"ה ומצוה): "וסמך לנטילה זו שנאמר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' לשמיע בקול תודה וגו'. וצריך ליטול עד הפרק דהיינו עד חבור האצבעות לכף היד. ויקח עוד מים בכפו וישפשף כפות הידים זו בזו לנקותם לקיים ארחץ בנקיון כפי".

והיינו שמעיקר הדין סגי בנטילת ידים עד חבור האצבעות לכף היד; אבל כיון שלומדים זאת מהפסוק "ארחץ בנקיון כפי ", יקח עוד מים בכפו וישפשף כפות הידים ". יוצא אם כן, שלתפלה אין צריך ליטול ידיו על הקנה של זרוע, והיינו גב היד, אבל מכל מקום עדיף ליטול גם כף היד.

*

ומה הן מקומות המכוסים המצריכים נטילת ידים לתפלה? נתבאר בשוע"ר (סי' צב ס"ז): "מקום המטונף הם מקומות המכוסים באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן אם חיכך הראש כמ"ש בסי' קס"ד, וכן צואת האוזן וצואת האף הן טינופות ואסור ליגע בהן בתפלה כי אם על ידי בגד".

והיינו דוקא אם מחכך הראש, משא"כ אם רק נוגע בשערות הראש, בלי חיכוך, נתבאר בשוע"ר (סי' קסד ס"ב): "אם חיכך בראשו וכל כיוצא בזה (אבל אם שפשף ידיו על ראשו מלמעלה כגון לנגבה ולא חיכך בה תוך השער בראשו ממש אין לחוש)".

ולפום ריהטא היתה נראית הכוונה בזה, שגם הקבורת שביד הוא מקום המכוסה, ורק הזרוע שביד הוא מקום המגולה. ולפי זה הנה כל פעם שמניחים תפילין ונוגעים בקבורת להנחת תפילין של יד הי' צריך ליטול ידים לפני התפלה. ולא ראינו נוהגים כן. והיינו כי גם הקבורת אינה מכוסה תמיד.

וכן נראה בשוע"ר (מהדו"ק סי' ד ס"ג): "נגע במקומות המכוסים שבאדם כגון שוק וירך ⁴⁴ וכיוצא בהם שיש בהם מלמולי זיעה". הרי שרק הרגל נקראת מקומות המכוסים, ולא היד.

וכן הוא בשוע"ר (סי' קסד ס"ב): " שוק וירך ומקומות המכוסים באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה". דוקא הרגל, ולא היד.

וכך נראה בשוע"ר (מהדו"ק סי' ד סי"ח): "אלו דברים שהן צריכין נטילה במים דוקא ולא בכל מידי דמנקי אבל אין צריך לערות על ידיו ג' פעמים, אלו הן ... והנוגע ברגליו , והנוגע בגופו ". הרי שרק הנגיעה ברגל ובגוף מצריכים נטילה, משא"כ בידו (אפילו בקבורת).

וכן נראה בסדר נטילת ידים לסעודה (סי"ז): "שלא ליגע בשוק וירך או שאר מקומות המכוסים שבאדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן לא יחכך בראשו שיש גם כן מלמולי זיעה, וכן בצואת האף והאוזן או שאר טנופת", ולא הזכיר היד.

*

ויש אומרים שזהו גם הטעם שתקנו חכמים נטילת ידים שחרית, כמבואר בשוע"ר (מהדו"ב סי' ד ס"א): "תקנו חכמים ליטול ידיו במים בכל שחר ולברך על נטילת ידים, והטעם יש מפרשים משום קריאת שמע ותפלה של שחרית, לפי שהידים עסקניות הן ומן הסתם משמשו בשינה במקומות המטונפים שבגופו".

והיינו שלענין נטילת ידים שחרית מבואר בגמרא (ברכות ס, ב): "כי משי ידיה לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטיל ידים". ולענין נטילת ידים לפני התפלה מבואר בגמרא (ברכות טו, א): "ונוטל ידיו ... וקורא קריאת שמע ומתפלל ... דכתיב ארחץ בנקיון כפי". ומפרשים הם שהיא היא אותה תקנת חכמים ליטול ידים בשחרית לפני התפלה.

ולפי שיטה זו יוצא, שלא רק בנטילת ידים שחרית צריך לברך על נטילת ידים, אלא גם לפני תפלת מנחה וערבית, כמבואר בשוע"ר (מהדו"ב סי' ד ס"א): "לתפלת מנחה או ערבית צריך לחזר אחר מים עד מיל כמו לתפלת השחר לסברא זו, ולסברא זו צריך לברך גם כן על נטילת ידים למנחה או לערבית, אם אין ידיו נקיות וצריך ליטול".

ואפשר שלפי שיטה זו, אף מי שנטל ידיו שחרית ואחר כך נגע במקומות המטונפים, שצריך ליטול ידיו, כמבואר בשוע"ר (סי' צב ס"ג): "צריך לרחוץ ידיו במים אע"פ שנוטל ידיו שחרית, כיון שנגע בטינופת אחר נטילת שחרית".

וכ"ה בפסקי הסדור (סדר הנטילה): "אם עשה צרכיו קודם התפלה, או נגע במקומות המכוסים שבגוף, או חיכך בראשו, אחר שנטל ידיו כראוי ובירך כבר על נטילת ידים, צריך ליטול ידיו שנית במים לתפלה", אפשר שגם זה הוא בברכה.

אבל לא קיי"ל כדעה זו, כמבואר בשוע"ר (מהדו"ב סי' ד ס"א): "אבל אין המנהג כן עכשיו בכל ישראל, אלא אין מברכין על נטילת ידים רק בשחר לבד".

וכ"ה בשוע"ר (סי' ז ס"א): "אין צריך לברך על נטילת ידים, אפילו היו ידיו מלוכלכות ששפשף בהם או קנח בהם, ואפילו רוצה ללמוד או להתפלל מיד, ואע"פ שאי אפשר לו להתפלל אלא אם כן נטל ידיו במים אם יש לו מים, מכל מקום לא תיקנו חכמים לברך על הנטילה".

וכ"ה בשוע"ר (סי' צב ס"ג): "ומכל מקום לא יברך על רחיצה זו, אם כבר בירך על נטילת שחרית".

וכ"ה בפסקי הסדור (סדר הנטילה ד"ה ומצוה): "ואין צריך לברך על נטילה זו".

ומה שמברכים על נטילת ידים שחרית, הוא מחמת טעמים נוספים שיש לתקנת נטילת ידים שחרית, אפילו כשאינו הולך להתפלל מיד, וכדלקמן.

ג) נטילת ידים להסרת רוח רעה

נתבאר לעיל אשר כיון שבמשך השינה בלילה "מסתמא נגעו ידיו במקומות מטונפים שבגופו", לכן אסור להזכיר השם בברכות עד שינקה ידיו תחלה.

במה דברים אמורים כשישן ערום תחת השמיכה, אבל אם ישן בבגדיו, נתבאר בשוע"ר (מהדו"ב סי' א ס"ז): "ומי שישן במלבושיו, מאחר שיכול להיות שלא נגעו ידיו במקומות מטונפים שבגופו, הרי סתם ידים אלו כשרות להזכיר השם בברכות ולדבר דברי תורה מדין התלמוד והפוסקים".

ואפילו אם ישן ערום, שצריך ליטול ידיו, היינו דוקא לפני התפלה, משא"כ לפני הזכרת השם ואמירת ברכות השחר סגי בחיכוך ידיו בכל מידי דמנקה, ואינו זקוק לנטילת ידים.

וכיון שמדין התלמוד הותר "להזכיר השם בברכות ולדבר דברי תורה" לפני נטילת ידים, לכן נתבאר בגמרא (ברכות ס, ב): "כי שמע קול תרנגולא לימא ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, כי פתח עיניה לימא ברוך פוקח עורים, כי תריץ ויתיב לימא ברוך מתיר אסורים, כי לביש לימא ברוך מלביש ערומים, כי זקיף לימא ברוך זוקף כפופים, כי נחית לארעא לימא ברוך רוקע הארץ על המים, כי מסגי לימא ברוך המכין מצעדי גבר, כי סיים מסאניה לימא ברוך שעשה לי כל צרכי, כי אסר המייניה לימא ברוך אוזר ישראל בגבורה, כי פריס סודרא על רישיה לימא ברוך עוטר ישראל בתפארה, כי מעטף בציצית לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית, כי מנח תפילין אדרעיה לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין ארישיה לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין, כי משי ידיה לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים". היינו שנטילת ידים היא בסוף, אחרי אמירת שאר כל ברכות השחר.

וכן נפסק בשוע"ר (סי' מו ס"ב): "ברכות השחר נתקנו לברך כל אחת בשעה שנתחייב בה דהיינו כשיעור משנתו יאמר אלהי נשמה, וכששומע קול התרנגול יברך הנותן לשכוי בינה, וכשלובש חלוקו והוא מושכב יברך מלביש ערומים ... וכשנוטל ידיו יברך על נטילת ידים". הרי שמעיקר הדין מברכים את כל ברכות השחר לפני נטילת ידים שחרית, כיון שנזהר מלנגוע בשינתו במקומות המטונפים (או ששפשף ידיו בכל מידי דמנקי – לפני הברכות).

אמנם אנו איננו נוהגים בברכות השחר כסדר האמור בתלמוד, כי אם נוטלים ידים תחלה ומברכים על נטילת ידים, ורק אחר כך מברכים שאר ברכות השחר. ומהו אם כן הטעם לזה?

הנה באמת יש טעם נוסף לנטילת ידים בקומו משנתו בבוקר, כמבואר בשוע"ר (מהדו"ב סי' ד ס"א): "תקנת חכמים ליטול ידיו במים בכל שחר ... ולא בשביל נקיון כפים לתפלה אלא מהטעם המפורש בזוהר (פ' וישב) ומוזכר גם כן בגמרא כדי להעביר רוח הטומאה השורה על הידים מפני הסתלקות קדושת הנשמה בלילה מגוף האדם כשישן".

וכמובא בשוע"ר (מהדו"ב סי' ד ס"ב): "וגם בתלמוד הזהירו על רוח הטומאה זו ששורה על הידים ואמרו שאינה עוברת לגמרי עד שיטול ג' פעמים בסרוגין. וגם הזהירו מאד שלא ליגע ביד קודם נטילה לא לעין ולא לאזן ולא לחוטם ולא לפה ולא לפי הטבעת ולא למקום הקזת דם ולא לאמה כגון מעטרה ולמטה או לצורך זיווג, ולא למים שבגיגית המוכנים לנטילת ידים לכל בני ביתו שלא יטמאם בידיו ... וכל שכן שצריך ליזהר מאד שלא ליגע קודם נטילה בשום מאכל או משקה שלא לטמאם".

אלא שגם לפי טעם זה עדיין מותר להזכיר השם בברכות לפני הנטילה, והאיסור הוא רק בנגיעה בעין או במאכל וכיו"ב. ולכן נתבאר סדר ברכות השחר בתלמוד, "לברך כל אחת בשעה שנתחייב בה" – לפני נטילת ידים שחרית, כאמור בגמרא.

ולמה אם כן אנו נוטלים ידים תחלה ומברכים על נטילת ידים, ורק אחר כך מברכים שאר ברכות השחר.

הנה מנהגינו זה הוא על פי האמור בזוהר, ומובא בשוע"ר (מהדו"ב סי' א ס"ז): "אך בזוהר החמירו מאד שלא לברך ולא ללמוד, וכן שלא ליגע במלבושיו, וכן שלא לילך ד' אמות בעוד רוח הטומאה שורה על הידים קודם נטילת ידים שחרית". וכ"ה בפסקי הסדור (הלכות נטילת ידים ד"ה מי שישן). וכיון שלפי הזהר אין לברך שום ברכה עד נטילת ידים, לכן נוטלים ידים תחלה בברכה, ואחר כך מברכים שאר הברכות.

וכיון שלפי הזהר אסור לילך ד' אמות עד נטילת ידים, לכן נוטלים ידים מיד ליד המטה, כמבואר בשוע"ר (מהדו"ק סי' א ס"ז): "וכל מדקדק במעשיו יזהר שמיד שניעור משנתו יטול ידיו, אע"פ שנשאר מושכב".

*

נתבארו כאן שני טעמים לנטילת ידים בוקר. ועוד יש טעם שלישי לתקנת נטילת ידים שחרית, והם:

א) לנקות הידים שנגעו במקומות המכוסים, כדי שיוכל להתפלל, כאמור בשוע"ר (מהדו"ב סי' ד ס"א): "ליטול ידיו במים בכל שחר ... משום קריאת שמע ותפלה של שחרית לפי שהידים עסקניות הן ומן הסתם משמשו בשינה במקומות המטונפים שבגופו".

ב) להסיר רוח רעה שעל הידים, כדי שיוכל לנגוע בעין ובמאכל וכיו"ב. ולדעת הזוהר – אף כדי שיוכל להזכיר השם בברכה וללכת ד' אמות, וכאמור בשוע"ר (שם): "ליטול ידיו במים בכל שחר ... ולא בשביל נקיון כפים לתפלה אלא מהטעם המפורש בזוהר (פ' וישב) ומוזכר גם כן בגמרא כדי להעביר רוח הטומאה השורה על הידים מפני הסתלקות קדושת הנשמה בלילה מגוף האדם כשישן".

ג) להתקדש לעבודת ה' בכל בוקר כשנעשה בריה חדשה, כמבואר בשוע"ר (שם): "ולהתקדש בקדושתו של מקום ברוך הוא על ידי זריקת מים טהורים מן הכלי ככהן המקדש ידיו מן הכיור ולכך תקנו לברך אשר קדשנו כו'".

והיינו שנטילת ידים מועלת לטעם הראשון, ובעיקר נתקנה בשביל הטעם השני, וברכת אשר קדשנו היא בעיקר בשביל הטעם השלישי הנ"ל, שיתבאר יותר לקמן בסעיף הבא.

*

זה שאמרנו שהברכה לא נתקנה בשביל הטעם השני הנ"ל הוא נוגע גם להלכה למעשה, דהיינו בשעה שנטילת הידים הוא לטעם השני ולא השלישי אזי אין מברכים על נטילת ידים. ולדוגמה, אם האדם קם באמצע הלילה ונטל ידיו ואחר כך חזר לישון, כשקם משנתו בשנית צריך ליטול ידיו שוב, כמבואר בשוע"ר (מהדו"ק סי' ד סי"ד): "המשכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו ... השכיב עצמו אחר כך לישן פעם ב' שינת קבע, דודאי שורה רוח רעה על ידיו וצריך לערות עליהן ג' פעמים כשיקום ממטתו".

וכ"ה בפסקי הסדור (סדר הנטילה ד"ה ומכל מקום): "אם דעתו לישן שנית שינת קבע קודם אור היום ויצטרך לחזור וליטול ידיו ג' פעמים בסירוגין".

ויתירה מזו, אפילו לא השכיב עצמו אחר כך לישן פעם ב', נתבאר בשוע"ר (שם): "המשכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו טוב שיחזור ויערה על ידיו ג' פעמים כדינם כשיאור היום, מפני שאפשר שלילה היא גורמת שישרה רוח רעה על הידים אפילו בלא שינה".

אמנם בפסקי הסדור נראה שרוח רעה אינה שורה על הידים אלא בשינה משא"כ בניעור כל הלילה, כמבואר בפסקי הסדור (סדר הנטילה ד"ה אם ניעור): "אם ניעור כל הלילה ... לא שרתה עליו רוח הטומאה כלל ואינו צריך ליטול ידיו ג' פעמים, כי אם פעם אחת לתפלה".

כיון שרגיל הדבר שיקומו בימי החורף לפני עמוד השחר, ונוטל ידים מיד בקומו, הנה לפי המבואר בשוע"ר, כשמגיע זמן עלות השחר טוב ליטול ידיו בשנית בלא ברכה. אבל לא ראינו נוהגים כן, שסומכים על המובא מפסקי הסדור.

ומכל מקום נשאר הספק לאידך גיסא, כמבואר בשוע"ר (מהדו"ק סי' ד סט"ו): "אם ישן ביום שיעור ששים נשימות טוב שיערה על ידיו מים ג' פעמים, מפני שאפשר שהשינה [היא] גורמת שתשרה רוח רעה על הידים, אפילו ביום".

וכ"ה בשוע"ר (סי' נה ס"ח): "שהישן נשמתו מסתלקת ממנו ואין קדושה שורה עליו, ואפשר שרוח הטומאה שורה עליו אפילו כשישן ביום".

בכל אופן מובן שאין לברך על נטילת ידים מספק. אבל אם "השכיב עצמו אחר כך לישן פעם ב' שינת קבע, דודאי שורה רוח רעה על ידיו וצריך לערות עליהן ג' פעמים כשיקום ממטתו", לכאורה הי' מקום לומר שיברך על נטילת ידים זו, ומכל מקום מסיים בשוע"ר (שם): "אעפ"כ לא יברך על נטילה זו דלא תיקנו ברכת על נטילת ידים אלא כשנעשה בריה חדשה ... ובשינה זו השנית לא נעשה בריה חדשה".

וכ"ה בפסקי הסדור (סדר הנטילה ד"ה ומכל מקום): "ואפילו אם דעתו לישן שנית שינת קבע קודם אור היום ויצטרך לחזור וליטול ידיו ג' פעמים בסירוגין, אעפ"כ יכול לברך על הנטילה הראשונה, ולא יצטרך לברך על הנטילה השניה".

*

נטילת ידים זו היא דוקא ג' פעמים בסירוגין, כמבואר בשוע"ר (מהדו"ק סי' ד ס"ד): "אמרו חכמים כל הישן בלילה ששים נשימות [כיון] שנסתלקה ממנו נשמתו באה רוח הטומאה ושורה על גופו, ומיד שניעור משינתו נסתלקה רוח הטומאה מן כל גופו, חוץ מן ידיו שאין רוח הטומאה מסתלק מעליהם עד שישפוך מים על ידיו ג' פעמים על כל יד בפני עצמו, ולא ישפוך על יד אחת ג' פעמים רצופים אלא פעם אחת על ימין ופעם אחת על שמאל, וכן יעשה ג' פעמים".

וכ"ה בשוע"ר מהדו"ב (סי' ד ס"ב): "וגם בתלמוד הזהירו על רוח הטומאה זו ששורה על הידים, ואמרו שאינה עוברת לגמרי עד שיטול ג' פעמים בסרוגין".

וכ"ה בפסקי הסדור (סדר הנטילה): "ויזהר מאד אפילו לעכב ליטול בסירוגין, כי כן קבלו חכמי הקבלה שאין רוח הטומאה עוברת לגמרי מכל וכל עד שיטול ג' פעמים בסירוגין".

משא"כ כשנוגע במקומות המכוסים, סגי בפעם אחת. ויתירה מזו יש כמה דברים שגורמים טומאה לידים וצריכים נטילה, וגם בהם סגי בפעם אחת, כמבואר בשוע"ר (מהדו"ק סי' ד סי"ח): "אלו דברים שהן צריכין נטילה במים דוקא ולא בכל מידי דמנקי אבל א ין צריך לערות על ידיו ג' פעמים , אלו הן הקם מהמטה, והיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ, והנוטל צפרניו, והחולץ מנעליו בידיו, והנוגע ברגליו, והנוגע בגופו בידו, והחופף ראשו, והנוגע בכינה, והמשמש מטתו, ומי שמפלה כליו ... וההולך בין הקברות ומי שנגע במת ... והוא הדין המלוין אותו".

אלא שמכל מקום נהגו רבים ליטול ג' פעמים בסירוגין גם היוצא מבית המרחץ, הנוטל צפרניו, המלוה את המת, ויש נוהגים אף היוצא מבית הכסא (ראה משנה ברורה סי' ד ס"ק לט. בדי השלחן סי' ב ס"ק כט).

*

אודות שיעור נטילה להעברת רוח הטומאה מהידים, נתבאר בשוע"ר (מהדו"ק סי' ד ס"ז): "ואין צריך ליטול אלא האצבעות. ומיהו טוב שיטלם עד פרק הזרוע".

וזהו בכל השנה, משא"כ ביום הכיפורים נתבאר בשוע"ר (סי' תריג ס"ב): "ויזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו ... להעביר הרוח רעה מעל הידים".

ויתירה מזו נתבאר בפסקי הסדור (סדר הנטילה ד"ה ויזהר): "וגם ליטול כל פרק כף היד עד חבורו לקנה הזרוע כי עד שם הטומאה מתפשטת על הידים". והיינו שכן הוא אף מעיקר הדין.

וכתב על זה באגרות קודש (ח"ג אגרת תקו): "ואם כן לכאורה גם בט"ב ויום הכיפורים צריך להיות עד קנה הזרוע ... בת"ב ויום הכיפורים לדברי הכל נוטל רק עד קשרי אצבעותיו, כן הורה גם כן כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א. וראיתי הטעם (איני זוכר עתה באיזה ספר) [הגה"ה לאחר זמן: שוב מצאתיו במקדש מלך לזהר ח"ב קעג, א] כי ביום הכיפורים אין כל כך שליטה לרוח הטומאה, ולכן כשניעור אינה שורה אלא עד קשרי אצבעותיו".

ד) נטילת ידים להתקדש לעבודת ה'

כבר נתבאר לעיל שברכת על נטילת ידים שחרית לא נתקנה עבור ב' הטעמים הראשונים הנ"ל של: א) לנקות הידים לתפלה, ב) להסיר רוח הטומאה מהידים, כי אם: ג) כדי להתקדש לעבודת ה' כמו כהן במקדש, כמבואר בשוע"ר (מהדו"ק סי' ד ס"א): "כל אדם הקם ממטתו שחרית ... צריך לרחוץ ידיו ברביעית הלוג מים מן הכלי ... לפי שכל אדם כשהקב"ה מחזיר לו נשמתו נעשה כבריה חדשה, כמ"ש חדשים לבקרים כו', שהאדם מפקיד נשמתו עייפה והקב"ה מחזיר לו חדשה ורגועה, כדי לעבוד להשי"ת בכל יכולתו ולשרתו כל היום כי זה כל האדם, לפיכך צריכים אנחנו להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי כדי לעבוד עבודתו ולשרתו, כמו כהן שהיה מקדש ידיו מן הכיור בכל יום קודם עבודתו".

וכ"ה בשוע"ר מהדו"ב (סי' ד ס"א): "כך היתה תקנת חכמים ליטול ידיו במים בכל שחר ... להתקדש בקדושתו של מקום ברוך הוא על ידי זריקת מים טהורים מן הכלי ככהן המקדש ידיו מן הכיור ולכך תקנו לברך אשר קדשנו כו'".

וכ"ה בשוע"ר (סי' ז ס"ב): "שעיקר תקנת נטילת ידים בשחר הוא כדי להתקדש ולטהר ידינו קודם עבודתינו, כמו כהן שהיה מקדש ידיו קודם עבודתו".

וכיון שעיקר הטעם בזה הוא "כשהקב"ה מחזיר לו נשמתו נעשה כבריה חדשה", לכן לא הצריכו נטילת ידים זו אלא כשישן בלילה, שכאשר הוא קם נעשה כבריה חדשה, משא"כ אם הי' ניעור כל הלילה, נתבאר בפסקי הסדור (סדר הנטילה): "אם ניעור כל הלילה ... אינו צריך ליטול ידיו ג' פעמים, כי אם פעם אחת לתפלה". והיינו שאם ניעור כל הלילה אינו צריך ליטול ידיו לא משום בריה חדשה ולא משום העברת רוח הטומאה מהידים, אלא משום תפלה.

*

והנה המקור לזה שנתבאר, שהניעור בלילה לא תקנו נטילת ידים זו, הוא בב"י (סי' ד ד"ה ומשמע): "האי טעמא נמי לא שייך אלא כשישן בלילה ... ואם היה נעור כל הלילה הרי לא הפקיד פקדונו ביד הקדוש ברוך הוא ואם כן אינו נעשה כבריה חדשה באותו שחר. ומיהו אם ישן שינת עראי נראה דשייך ביה מפקיד פקדון ביד הקדוש ברוך הוא ומחזירה לו חדשה. ואפשר שאפילו היה נעור כל הלילה צריך ליטול ידיו שחרית לפי טעם זה, דכיון שתקנו ליטול ידיו שחרית לא פלוג רבנן".

הרי שעכ"פ מסתפק בסברה זו. ועפי"ז נפסק בשוע"ר (מהדו"ק סי' ד סי"ג): "אם היה ניעור כל הלילה צריך ליטול ידיו ... מן הכלי בלא ברכה כשיאור היום, מפני שאפשר דכשתקנו חכמים נטילת ידים בכל שחר מטעם שנתבאר בסעיף א' לא רצו לחלק בין ישן דנעשה בריה חדשה ללא ישן כלל".

וכ"ה בשוע"ר (סי' תצד ס"ג): "נעורים כל הלילה ... צריכים הם ליזהר שלא לברך על נטילת ידים בבוקר".

והיינו בפשטות כדברי הבית יוסף, שאם הי' ניעור כל הלילה יטול מספק בלי ברכה, ואם ישן (אפילו שינת עראי) חייב בנטילת ידים (בברכה).

אמנם בפסקי הסדור (סדר הנטילה): "אם ניעור כל הלילה ... לא שרתה עליו רוח הטומאה כלל ואינו צריך ליטול ידיו ג' פעמים, כי אם פעם אחת לתפלה, ולא יברך על נטילת ידים ... אבל אם ישן ... שינת עראי, צריך ליטול ידיו ג' פעמים. ומכל מקום ימשמש במקומות המכוסים שבגופו קודם הנטילה כדי שיברך על נטילת ידים לדברי הכל".

והיינו כנזכר לעיל, שאם ניעור כל הלילה אינו צריך ליטול ידיו לא משום בריה חדשה ולא משום העברת רוח הטומאה מהידים (אלא משום תפלה). ואם ישן שינת עראי, אזי יש ספק אם חייב בנטילת ידים משום משום בריה חדשה, וכדי לצאת מספק ימשמש במקומות המכוסים תחלה ויברך לדברי הכל (והיינו כמבואר לעיל ס"ב דעת הפוסקים, שאם נגע במקומות המכוסים ורוצה להתפלל חייב ליטול ידיו בברכה; ואף שאין פוסקים כן, מכל מקום אם ישן שינת עראי ורוצה להתפלל, ימשמש במקומות המכוסים ויטול ידיו בברכה לדברי הכל).

וכל זה מעיקר הדין, אמנם באגרות קודש (ח"ג אגרת תט): "איך נוהגין כשניעור כל הלילה באמירת ברכות ענט"י ואלקי נשמה – הוראה לרבים שאין אומרים וכמש"כ בסדור אדמו"ר הזקן. ומובן שאפשר לשמוע ממי שישן (הוראה בחשאי – לאומרם. כן שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א [מוהריי"צ נ"ע])". והיינו כדעת הפוסקים הסוברים שיש לברך על נטילת ידים גם כשהי' ניעור כל הלילה (ראה ב"ח סי' ד ד"ה הב"י האריך).

ואפשר שגם בזה כדאי לנהוג, כמבואר בפסקי הסדור לענין ישן שינת עראי (שם): "ימשמש במקומות המכוסים שבגופו קודם הנטילה, כדי שיברך על נטילת ידים לדברי הכל".

*

ומהו שיעורה של שינת עראי? כותב על זה בפסקי הסדור (סדר הנטילה): "אם ניעור כל הלילה או שהיה ישן פחות פחות מס' נשימות ... לא יברך על נטילת ידים ... אבל אם ישן יותר מששים נשימות אפילו ישן שינת עראי ... ימשמש במקומות המכוסים שבגופו קודם הנטילה כדי שיברך על נטילת ידים לדברי הכל".

והיינו שאם ישן פחות משיעור ששים נשימות הרי זה כאילו היה ניעור כל הלילה. ואם ישן יותר משיעור ששים נשימות הרי זה חשוב שינת עראי, וחייב ליטול ידיו מספק. ואם ישן שינת קבע חייב בנטילת ידים בברכה לכל הדעות.

והנה שיעור ששים נשימות הובא בעיקר לענין רוח הטומאה ששורה על הידים, כמבואר בשוע"ר (סי' ד ס"ד וסט"ו): "אמרו חכמים כל הישן בלילה ששים נשימות [כיון] שנסתלקה ממנו נשמתו באה רוח הטומאה ושורה על גופו ... אם ישן ביום שיעור ששים נשימות טוב שיערה על ידיו מים ג' פעמים".

וכן הובא לענין דוד המלך (שוע"ר סי' ד סט"ז): "דוד המלך עליו השלום היה נזהר שלא לישן כל הלילה ששים נשימות רצופין כדי שלא יטעום טעם מיתה".

ומזה למד רבינו אף לענין בריה חדשה, שהיא דוקא כשישן ששים נשימות.

ולענין שיעורו בזמן, הובאו כמה דעות בשערי תשובה (סי' ד ס"ק י), ובסוף מביא מדברי הרמ"ע מפאנו באלפסי זוטא (סוכה פ"ב סי"ב): "ושיעור נשימה אחד מתתר"ף בשעה", דהיינו שהאדם רגיל לנשום 18 פעמים בדקה. ומסיק לפי זה (שערי תשובה שם): "שהוא שיעור שלשה מינוטין ושליש", והיינו שכל נשימה היא לערך 3 ושליש שניות, וששים נשימות הן לערך 3 ושליש דקות.

ולענין שיעור שינת קבע, הנה לענין שינה בסוכה נתבאר בשוע"ר (סי' תרלט ס"ז): "שבשינה אין לחלק בין עראי לקבע שלפעמים שאינו מנמנם אלא מעט ודיו בכך, לפיכך זו היא שינת קבע שלו". אבל לענין נטילת ידים כבר נתבאר שיש חילוק בין שינת עראי לבין שינת קבע, ומסיק בקצות השלחן (בדי השלחן סי' ב ס"ק א): "וצריך להיות עכ"פ לערך חצי שעה".

יוצא אם כן לפי זה:

(א) מעיקר הדין, אם ישן פחות מ-3 ושליש דקות, הרי הוא כאילו הי' ניעור כל הלילה, ואינו חשוב כבריה חדשה לענין נטילת ידים.

(ב) אם ישן מ-3 ושליש דקות עד כחצי שעה – צריך ליטול ידים בברכה, אלא שלצאת מידי ספק ימשמש במקומות המכוסים שבגופו.

(ג) אם ישן יותר מחצי שעה, יטול ידיו בברכה לכל הדעות.

(ד) למנהגינו הנזכר לעיל, גם אם ניעור כל הלילה יטול ידיו בברכה. ואפשר גם בזה ימשמש תחלה במקומות המכוסים שבגופו (או שהולך לשירותים).

*

אף שעיקר תקנה זו של נטילת ידים היא כשישן בלילה, מכל מקום אף אם ישן שתי פעמים לא חייבו נטילת ידים אלא פעם אחת ביום, כמבואר בשוע"ר (סי' ד סי"ד): "המשכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו ... אפילו השכיב עצמו אחר כך לישן פעם ב' שינת קבע ... לא יברך על נטילה זו, דלא תיקנו ברכת על נטילת ידים אלא כשנעשה בריה חדשה ... ובשינה זו השנית לא נעשה בריה חדשה, דפעם א' נעשה בריה חדשה ולא ב' פעמים".

וכ"ה בפסקי הסדור (סדר הנטילה ד"ה ומכל מקום): "לא תקנו לברך על נטילת ידים אלא פעם אחת בשחר בשעה שנעשה בריה חדשה".

*

כיון שנטילת ידים זו למדו מקידוש ידים של הכהן מהכיור, אם כן דינה כמו נטילת ידים לסעודה (שגם אותה למדו מקידוש ידים של הכהן מהכיור, כמבואר בשוע"ר סי' קנט סי"ז).

אך מכל מקום אין דיניה של נטילת ידים שחרית דומה לגמרי לנטילת ידים לסעודה, שהרי נתבאר בשוע"ר (מהדו"ק סי' ד ס"א-ג): "ליטול ידינו מן הכלי ... אין צריך שיבואו המים על ידיו מכח אדם דוקא אלא אפילו שפשף ידיו בתוך כלי של מים עלתה לו נטילה . אם אין לו כלי כלל ... לא ימנע בשביל זה מלברך על נטילת ידים, משום דלא פלוג רבנן, כיון שרוחץ ידיו במים הכשרים לנטילה".

והיינו שבנטילת ידים לסעודה יש ג' תנאים: א) מים כשרים. ב) מן הכלי. ג) מכח אדם. ואילו כאן בנטילת ידים שחרית: א) מים כשרים הוא לעיכובא. ב) מן הכלי הוא רק לכתחלה. ג) מכח אדם אין צריך.

אמנם בפסקי הסדור (סדר הנטילה ד"ה גם): "צריך ליזהר אפילו לעכב שיהיו מים הכשרים לנטילת ידים לסעודה, ושיבואו על ידיו מכח כלי ומכח אדם ... לפי שכל נטילה הפסולה לסעודה אין לברך עליה בשחר". היינו ששלושת התנאים שבנטילת ידים לסעודה מעכבים גם בנטילת ידים שחרית (ובשו"ת צמח צדק או"ח סי' א מביא הוכחות למסקנא זו שבפסקי הסדור).

אלא שעדיין יש חילוק בינם, שהרי לענין נטילת ידים לסעודה נתבאר בשוע"ר (סי' קסב ס"א): "סדר נטילה מרביעית כך הוא אם שופך כל הרביעית בפעם אחת על שתי ידיו כאחת ... אם יש לו מים רבים ושופך רביעית על כל אחת בפני עצמה". היינו שאם נוטל ידיו מרביעית סגי בשפיכה אחת (על שתי ידיו כאחת או על כל יד בפני עצמה).

ובפסקי הסדור (סדר נטילת ידים לסעודה ס"ב): "הרוצה לקיים מצות נטילת ידים לדברי הכל צריך ליזהר לשפוך על כל יד ב' פעמים לעולם אף ששפך רביעית ויותר".

ואילו לענין נטילת ידים שחרית, הנה גם לדעת רבינו בפסקי הסדור סגי בפעם אחת, כמבואר בפסקי הסדור (סדר הנטילה ד"ה ואם): "ולקידוש הידים די בפעם אחת. ומכל מקום צריך שיזהר לשפוך רביעית על שתי ידיו כאחת, מאחר שאינו נוטל אלא פעם אחת".

כי מה שכתב בפסקי הסדור "שכל נטילה הפסולה לסעודה אין לברך עליה בשחר", סגי בזה שתהי' כנטילה הכשרה מעיקר הדין לסעודה (ולא מה שהחמיר בפסקי הסדור להצריך "לשפוך על כל יד ב' פעמים לעולם". ולכן אם שפך מרביעית ויותר "די בפעם אחת".

ואף שלכאורה כל זה אינו נוגע למעשה, שהרי אנו נוהגים לשפוך ג' פעמים על כל יד – הן בנטילת ידים לסעודה והן בנטילת ידים שחרית (ראה ס' המנהגים חב"ד ע' 21).

מכל מקום יש חילוק גדול בינם, שהרי נתבאר בסדר נטילת ידים לסעודה (ס"ב): "ולכן צריך לשפוך ב' פעמים רצופים , ולא יגע בכלי בידו הלחה בין שפיכה לשפיכה, פן יגע ... בלחלוחית זו שעל הכלי שבאה ממים טמאים שעל ידו". והיינו שאם יטול בסירוגין יגע בלחלוחית שעל הכלי ממים טמאים ויטמאו ידיו. ואילו בנטילת ידים שחרית נוטלים דוקא בסירוגין .

ואף שגם לענין נטילת ידים שחרית נתבאר בפסקי הסדור (סדר הנטילה ד"ה גם): "וגם שלא ליגע בידו הנטולה בלחלוחית המים שעל פי הכלי שנטמאה בנגיעת היד שאינה נטולה". מכל מקום סגי בזה בשפיכה אחת של רביעית, שבזה סומכים על הפוסקים שאין המים נטמאים, ושוב אין לחשוש אם יגע בידו הנטולה בלחלוחית שעל הכלי.

ואם רוצים לקיים מצות נטילת ידים שחרית גם לדעה זו, אזי חייבים ליטול ידים שחרית במגבת, כי המים הנספגים במגבת אינם טופח על מנת להטפיח, ואין היד נוגעת במגבת נטמאת מהמים הספוגים בו.

ובאמת מנהגינו ליטול ידים במגבת גם בנטילת ידים לסעודה, כמבואר בס' המנהגים חב"ד (ע' 21): "נטילת ידים לסעודה ג' פעמים עם אלונטית כבר נתפשט זה בקרב כל החסידים".

אלא ששם הוא הידור בעלמא, כי כשנוטלים ג"פ רצופים על כל יד אפשר ליזהר שלא ליגע בלחלוחית שעל הכלי – אפילו בלא אלונטית. משא"כ בנטילת ידים שחרית, שנוטלים ג' פעמים בסירוגין, אי אפשר ליזהר בזה אלא כשנוטלים הידים באלונטית.

ואם כן מובן שמה שאנו נוהגים ליטול ידים פעם אחת ליד המטה ופעם שניה אחרי כל ההכנות; הנה הנטילה הראשונה שהיא ג' פעמים בסירוגין ובלי מגבת, מועלת בעיקר לטעם הא' (נקיות הידים) והב' (להסיר רוח הטומאה מהידים – לפני הליכה ד' אמות), ואילו הנטילה השניה במגבת היא בעיקר לטעם הג' הנ"ל (כדי להתקדש ככהן כו'), שצריכה להיות באופן המועיל גם בנטילת ידים לסעודה (לתוכן המבואר כאן, ראה גם "דובר שלום" ע' יב-ג).

ה) ברכה קודם הניגוב

לענין נטילת ידים לסעודה נתבאר בשוע"ר (סי' קנח סט"ז): "ומן הדין היה ראוי לברך קודם הנטילה שכל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן אלא שלפעמים אין ידיו נקיות כגון היוצא מבית הכסא לכך מברכין לעולם אחר הנטילה שלא לחלק בין נטילה לנטילה ועוד שגם הניגוב הוא מן המצוה ".

אמנם בקשר לנטילת ידים שחרית מבואר בספר המנהגים – חב"ד (ע' 2): "ברכת על נטילת ידים שחרית מברכים כשהידים נגובות". ולא הצריכו לברך קודם השפשוף או קודם הניגוב – כדי שיהי' עובר לעשייתן.

לפום ריהטא טעם הדבר, שבנטילת ידים שחרית אין אנו מברכים קודם הניגוב, כי דוקא בנטילת ידים לסעודה "גם הניגוב הוא מן המצוה", מטעמים המבוארים בשוע"ר סי' קנח סי"ז. משא"כ בנטילת ידים שחרית, מבואר בשוע"ר סי' ד (מהדו"ק) ס"ז: "אין צריך לנגב הידים אחר הנטילה של שחרית ומותר לברך ברכת על נטילת ידים בלי ניגוב". וכיון שהניגוב אינו מן המצוה, הרי לא נרויח כלום באמירת הברכה קודם הניגוב.

אמנם מפורש בשוע"ר סי' קנח סט"ז: "שגם הניגוב הוא מן המצוה ... ואף על פי שלפעמים אין צריך ניגוב לא רצו לחלק בין נטילה לנטילה". והיינו שאף בנטילת ידים שחרית, שאין צריך לנגב הידים כדלעיל, מכל מקום גם בזה נוהגים לברך לפני הניגוב.

גם עצם ההלכה שנטילת ידים שחרית "אין צריך לנגב הידים אחר הנטילה", זהו לכאורה דוקא לפי שיטת רבינו שהובאה לעיל משלחן ערוך שלו (מהדו"ק סי' ד ס"ב), שנטילת ידים שחרית "אין צריך שיבואו המים על ידיו מכח אדם דוקא", דהיינו שנטילת ידים שחרית אין לה כל דיני נטילת ידים לסעודה.

משא"כ לפי המבואר בפסקי הסדור (הל' השכמת הבוקר סדר הנטילה): "גם צריך ליזהר אפילו לעכב שיהיו מים הכשרים לנטילת ידים לסעודה. ושיבואו על ידיו מכח כלי ומכח אדם. וגם שלא ליגע בידו הנטולה בלחלוחית המים שעל פי הכלי שנטמאה בנגיעת היד שאינה נטולה. וכן צריך ליזהר מדברים החוצצים וכל דבר הפוסל בנטילת ידים לסעודה. לפי שכל נטילה הפסולה לסעודה אין לברך עליה בשחר". הרי לפי זה לכאורה גם השפשוף וגם הניגוב הם חלק ממצות נטילת ידים שחרית – כמו בנטילת ידים לסעודה.

וכיון שאפילו לפי שיטתו בשו"ע כתב שצריך לברך לפני הניגוב – גם בנטילת ידים שחרית, עאכו"כ לפי המבואר בסדור שנטילת ידים שחרית דינו בכל הפרטים כמו נטילת ידים לסעודה, ואם כן מדוע לא נצטרך גם בנטילת ידים שחרית לברך לפני השפשוף ולפני הניגוב!?

שני טעמים נאמרו לחובת ניגוב הידים בנט"י לסעודה (שוע"ר סי' קנח סי"ז): "כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא ... יש מפרשים שטומאה זו היא ממים הראשונים שנטמאו מהידים אם אין בהם רביעית, ואף שמים השניים מטהרין את הראשונים מכל מקום לכתחילה צריך להעביר את הראשונים לגמרי על ידי ניגוב ... ויש מפרשים שטומאתן היא מאיסתן שדבר מיאוס קרוי טמא כמו שאמר הכתוב לחמם טמא וגו'".

על פי הנ"ל מובן, שהטעם השני אינו שייך בנטילת ידים שחרית, שהרי אין כאן מיאוס של אכילה בלא ניגוב. אמנם לטעם הראשון, שהוא מחמת המים הראשונים שנטמאו מהידים, אם כן לכאורה אין מקום לחלק בזה בין נטילת ידים לסעודה לבין נטילת ידים שחרית, לפי המובא לעיל מפסקי הסדור, שכל הלכות נטילת ידים לסעודה ישנם גם בנטילת ידים שחרית, ו "כל נטילה הפסולה לסעודה אין לברך עליה בשחר" . וכיון שכן, מדוע לא נצטרך לברך בנטילת ידים שחרית קודם הניגוב?

ו) ברכה קודם השפשוף

האמור לעיל הוא לענין ניגוב הידים בנטילת ידים שחרית.

אמנם בסדר נטילת ידים לסעודה (ס"ד): "מצות חכמים לשפשפן יפה זו בזו לטהרה יתירה. ולפי ששפשוף זה הוא מכלל מצות נטילת ידים לכן יברך ברכת על נטילת ידים קודם שפשוף זה, כדי שתהא הברכה כמו עובר לעשיית המצוה כשאר ברכות המצוה, אף שאינה עובר לעשייתה ממש, שלא רצו חכמים לתקן לברך קודם הנטילה ממש לפי שמן הסתם אין הידים נקיות. ואם לא בירך קודם השפשוף יברך אחר כך קודם הניגוב ".

וכבר הובאו לעיל כמה טעמים לנטילת ידים שחרית: א) מטעם שנעשה בריה חדשה, ודינו כנטילת ידים לסעודה. ב) מטעם נטילת ידים קודם התפלה.

בענין נטילת ידים קודם התפלה מבואר בשוע"ר (מהדו"ב) סי' ד ס"א: "יקח עוד מעט מים בכפו וישפשף כפות הידים זו בזו לנקות לקיים ארחץ בנקיון כפי". ולפי זה יהי' חיוב שפשוף גם בנטילת ידים שחרית.

אלא שבאמת אינו כן, כי הטעם שהצריכו שפשוף בנטילת ידים לתפלה הוא כמבואר בשוע"ר שם: "צריך ליטול עד הפרק כמו לסעודה דהיינו עד חיבור האצבעות לכף היד ... יקח עוד מעט מים בכפו וישפשף כפות הידים זו בזו לנקות לקיים ארחץ בנקיון כפי". והיינו, כיון שמצות הנטילה היא רק עד "חיבור האצבעות לכף היד", וכיון שבפסוק נאמר שהרחיצה לתפלה צריכה להיות גם "כפי", לכן הצריכו שפשוף ב"מעט מים בכפו".

וכן מבואר בפסקי הסדור (שם), לענין נטילת ידים לתפלה: "וצריך ליטול עד הפרק דהיינו עד חבור האצבעות לכף היד, ויקח עוד מים בכפו וישפשף כפות הידים זו בזו לנקותם, לקיים ארחץ בנקיון כפי". משא"כ בנטילת ידים שחרית, שמבואר בפסקי הסדור (שם): "ליטול כל פרק כף היד עד חבורו לקנה הזרוע כי עד שם הטומאה מתפשטת על הידים". אם כן שוב אין כאן טעם להצריך שפשוף.

אמנם כל זה הוא לבאר הטעם, שמה שהצריכו שפשוף בנטילת ידים לתפלה אינו שייך בנטילת ידים שחרית. אמנם כאן אנו דנים במה שהצריכו שפשוף בנטילת ידים לסעודה, שמבואר בסדר נטילת ידים לסעודה ס"ד: "מצות חכמים לשפשפן יפה זו בזו לטהרה יתירה". וכ"ה בשוע"ר סי' קסב ס"ח: "אחר נטילת מים שניים על ב' ידיו או רביעית בבת אחת ישפשף ידיו זו בזו". ואם כן, לפי המבואר בפסקי הסדור (שם): " שכל נטילה הפסולה לסעודה אין לברך עליה בשחר " . הרי לפי זה לכאורה גם השפשוף וגם הניגוב הם חלק ממצות נטילת ידים שחרית – כמו בנטילת ידים לסעודה, ואם כן מדוע לא נצטרך גם בנטילת ידים שחרית לברך לפני השפשוף ולפני הניגוב!?

שוב העירוני משערי תשובה רס"י ד: במחזיק ברכה בשם אור צדיקים למהר"מ פאפרש, שכתב בשם מהר"מ ניגרין, שאין רוח רעה סרה מהידים שחרית עד אחר הניגוב, ולפי זה לא יברך עד שינגב.

ואולי זהו גם טעם מנהגינו בזה.

*

וכיון שאנו מברכים על נטילת ידים זו אחרי ניגוב הידים, הרי אין לחשוש בזה להפסק בין נטילת ידים לברכה, רק זאת שיש להשתדל לקרב אמירת הברכה לנטילה, כמבואר בשוע"ר (סי' ו ס"ה): "שהרי כל המצות צריך לברך עליהן קודם לעשייתן, אלא שבנטילת ידים אי אפשר לברך קודם הנטילה לכן נדחית הברכה עד לאחר הנטילה, אם כן כל מה דאפשר לקרב הברכה שתהא סמוכה להנטילה צריך לקרב ולא להפסיק בינתיים". ונתבאר בדובר שלום (ע' יח-ט). וראה גם לקמן (סי' כא).

* * *