אימתי עביד אינש דינא לנפשיה

אימתי עביד אינש דינא לנפשיה

(הל' גזלה וגנבה סכ"ז-ל)

ב"ק (כז, ב): "אתמר רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה, רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה. היכא דאיכא פסידא כולי עלמא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה, כי פליגי היכא דליכא פסידא, רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא, רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דבדין עביד לא טרח". ובמרדכי (ב"ק רמז ל): "קיי"ל כרב נחמן דעביד איניש דינא לנפשיה".

אלא שיש תנאי בהלכה זו, כפי שביאר מהר"ם מהרוטנבורג, והובא במרדכי (שם): "פסק רבינו מאיר דהני מילי בחפץ המבורר שהוא שלו ומחזיק בו ומסרב להחזיר לו, אבל בשאר מילי שאין ידוע אם זה שלו אם לא לית ליה רשות, אפילו הוה ליה פסידא לפי דבריו, דאם כן לא שבקת חיי לכל בריה, דכל אחד יאמר לחבירו ודאי דידי מגזל קגזלת לי ויכה אותו ויחטוף אותו ויאמר עבידנא דינא לנפשאי. דודאי רב נחמן לא פליג אמתני' דפ' המקבל (ב"מ קיג, א) המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו. ועוד והא קרא כתיב בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט".

והיינו שהראיה לתנאי זה הוא מההלכה של משכון, שדינו נתבאר בשוע"ר (הל' הלואה ס"ז): "המלוה את חבירו אחד עני ואחד עשיר שלא על המשכון, וכשהגיע זמן הפרעון בא למשכנו להיות בטוח במעותיו, או לגבות חובו מהמשכון, לא ימשכננו בעצמו בזרוע, אלא על פי בית דין שישלחו שלוחם. ואם משכנו בעצמו, בין שחטף מן הלוה בשוק, בין שנכנס לביתו (שלא מדעתו) ונטל משכון, הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תבא אל ביתו וגו', ואין צריך לומר לנוטל בזרוע אפילו בשוק. ומה תלמוד לומר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה, בשליח בית דין הכתוב מדבר שיכול לכפותו להוציא העבוט החוצה, והוא הדין ליקח ממנו בזרוע בשוק, אבל לא יכנס לביתו ליטול ממנו בתורת משכון, אלא בתורת פרעון".

יוצא אם כן שהמלוה אסור לו לעשות דין בעצמו – אפילו לקחת משכון מהלוה, ומכל שכן שאין המלוה יכול לגבות בעצמו את חובו מנכסי הלוה, שבזה אין אדם עושה דין לעצמו. ולא אמרו "עביד איניש דינא לנפשיה" אלא "בחפץ המבורר שהוא שלו ומחזיק בו ומסרב להחזיר לו".

ובאמת נתבאר בשוע"ר (הל' הלואה סי"ג): "כשנוטל בתורת פירעון רשאי השליח בית דין ליכנס לביתו ליטול חפציו, אבל לא המלוה בעצמו". הרי שגם כאשר אסור ליטול משכון, עדיין מותר ליטול חפציו בתורת פירעון. ואם כן איך אפשר ללמוד מהאיסור שהמלוה אסור לו לקחת משכון בעצמו, שגם אסור לו לגבות בעצמו את חובו מהלוה!?

ויתירה מזו נתבאר בשוע"ר (הל' הלואה סי"ד): "וכל זה בהלואה, אבל בחוב אחר, כגון שכר בהמתו או כליו שהיו מושכרים אצלו, או שכר ביתו או שכר עצמו שנשכר אצלו, או דמי גזילתו וגניבתו, מותר למשכנו בעצמו שלא על פי בית דין, ואף ליכנס לביתו למשכנו". וכיון שבזה מותר לו בעצמו למשכנו, אם כן מהיכן למדנו שגם בזה אין אדם עושה דין לעצמו, לגבותו את חובו מנכסיו!?

אמנם יש הלכה נוספת בגמרא, שממנה יש ללמוד שאין אדם עושה דין לעצמו בגביית חוב (ברכות ה, ב): "אמרו ליה הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה (חלקו בזמורות הגפן שחותכין מהן בשעת הזמיר, רש"י). אמר להו מי קא שביק לי מידי מיניה, הא קא גניב ליה כוליה (שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו, רש"י). אמרו ליה היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב (הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גנבה, רש"י)".

וכן נפסק בשוע"ר (הל' גזלה סכ"ז): "ואם נודע לבעל הבית שהאריס גונב פירות מהפרדס, אינו רשאי לנכות לו מחלקו כשבאו לחלוק, אלא על פי בית דין, אבל לא יעשה דין לעצמו לגזול את האריס כנגד מה שגנב ממנו, מפני שאסור לגזול או לגנוב מן הגנב או הגזלן כנגד מה שגנב וגזל ממנו אלא יתבענו בבית דין, ואם ינכה לו שלא על פי בית דין הרי זה גוזל חלקו המגיע לו בפירות הנשארים. ואף שכבר נטל הרבה יותר מחלקו, הרי לא נטל בתורת חלוקה אלא נתכוין לגנוב משל בעל הבית, ושיהיה חלקו נשאר עדיין בפירות הנשארים, שהרי הם שותפים בכל הפירות כולם, וכשבעל הבית מפקיע חלק האריס בפירות הנשארים בעל כרחו של האריס הרי זה גוזלו כנגד מה שגנב ממנו, ואף שהדין הוא כך אינו רשאי לעשות דין לעצמו, אלא על פי בית דין אם יזכה בדין שיוכל לברר שגנב ממנו, ואם לאו יפסיד וכן כל כיוצא בזה".

הרי למדנו מגמרא זו את התנאי הנזכר האמור במרדכי, בשם מהר"ם מרוטנבורג. וכן נתפרש בשוע"ר (הל' גזלה סכ"ח): "במה דברים אמורים שאינו רשאי לעשות דין לעצמו כשנוטל כנגד מה שנטל ממנו, ולא גוף החפץ בעצמו שנטל ממנו, אבל ליטול גוף החפץ בעצמו שנטל זה ממנו בין בגנבה בין בגזלה מותר ליטלו ממנו בעל כרחו, ואין זה גוזל אלא מציל את שלו, ואם הלה אינו מניח לו ליטול מותר אפילו להכותו עד שיניח, אם אינו יכול להציל ממנו בענין אחר, ואינו מחוייב להוליכו לבית דין, שבכגון זה שגוף החפץ שלו הוא בעין אדם עושה דין לעצמו להצילו ממי שגזלו או ממי שבא לגזלו או ממי שבא להזיקו בכל הצלה שיכול אפילו בהכאה, ואף אם לא יגיע לו שום הפסד אם ילך לבית דין אינו צריך לטרוח כלל".

*

עוד הובא לעיל ממהר"ם מרוטנבורג, שגם בחפץ הנגזל אסור לו לעשות דין לעצמו אלא "בחפץ המבורר שהוא שלו ומחזיק בו ומסרב להחזיר לו, אבל בשאר מילי שאין ידוע אם זה שלו אם לא לית ליה רשות".

ונתפרשו יותר הדברים בשוע"ר (הל' גזלה סכ"ט): "וכל זה כשיכול לברר שזה החפץ שלו אם יתבענו הלה לבית דין, אבל אם לא יוכל לברר, אין צריך לומר שאינו רשאי להכותו שאם יכהו יענישוהו הבית דין, אלא אפילו בלא הכאה אין הצלתו כלום".

ולפעמים התירו לו לתפוס בעצמו אפילו כשאינו יכול לברר בעצמו שזה חפץ שלו, כמבואר בהמשך הדברים (שוע"ר שם): "אלא אם כן אין עדים כשמציל מידו, שאז מועלת לו הצלה זו, שיהיה נאמן בשבועה לומר שלי תפסתי במיגו שהיה יכול לכפור ולומר לא תפסתי כלום מאחר שאין עדים".

והיינו שבדעתו לתבוע את גזילתו בבית דין, והטעם שתופס את החפץ בעצמו הוא כדי שיהי' לו מיגו. ואז מותר לו לתפוס בעצמו את החפץ, אף שלא בבית דין.

*

ומכל זה למדנו הלכה נוספת, כמבואר בשוע"ר (הל' גזלה ס"ל): "מי שנתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה הרי זה לא ישתמש בהם (שהרי אף אם חבירו משתמש בשלו הרי זה כגוזל מן הגזלן, ואסור לעשות דין לעצמו אלא על פי בית דין כמו שנתבאר למעלה). וכשבא בעל החפץ צריך להחזירו לו אפילו אם שלו נאבד".

אלא שבהלכה זו יש פרט נוסף, שלכאורה הי' לנו להתיר בזה מטעם אחר, שהרי מסתמא גם בעל החפץ יסכים שיוכל להשתמש בכליו – עד שימצאו זה את זה ויחזירו זה לזה מה שנתחלף ביניהם. ולמרות זאת אסור לו להשתמש בהם, מטעם שנתבאר לעיל (סימן לה ס"א).

* * *

שונות