כללי עני המהפך בחררה והשגת גבול

כללי עני המהפך בחררה והשגת גבול

(הל' הפקר והשגת גבול ס"ה-יג)

א) מפני דרכי שלום

משנה (גיטין נט, ב): "עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום". ובגמרא שם (סא, א): "תנא אם ליקט ונתן ביד הרי זה גזל גמור". ופירש"י (שם): "אם ליקט ונתן על גבי קרקע ביד, הואיל ומטו לידיה גזל גמור הוא".

וכן נפסק בשוע"ר (הל' הפקר והשגת גבול ס"ה): "הזורק בקעת על אילן של הפקר להשיר ממנו פירות, אסור לאדם אחר להגביה פירות אלו מהארץ לעצמו, אע"פ שעדיין לא קנאם זה הואיל ולא באו לידו, וזה שהגביהם זכה בהם, אעפ"כ אסרו חכמים ליטלם מפני דרכי שלום".

ועוד הובאו (שם ושם) כמה דוגמאות של תקנת חכמים שיזכה בהם מפני דרכי שלום, אם הניח מצודות חי' ועופות, או הניח שובך ליונים, ומסיים בשוע"ר (שם ס"ו): "וכל אלו שאסרו חכמים מפני דרכי שלום אם עבר ונטל הרי זה חייב להחזיר מדברי סופרים ... מפני דרכי שלום".

ויתירה מזו, אפילו אם הזוכה לא עשה שום פעולה בחפץ הפקר, לפעמים תיקנו חכמים שיזכה בו, כמבואר בגמרא (ב"מ י, א): "אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום, מאי טעמא תיקנו רבנן דלא אתי לאנצויי".

וכן נפסק בשוע"ר (הל' הפקר והשגת גבול ס"ז): "וכל מציאה והפקר שהיא בתוך ארבע אמות של אדם הרי היא שלו, חכמים תקנו דבר זה כדי שלא יבאו לידי מחלוקת אם אחד יגביה מציאה מצד חבירו, לכך תקנו שכל הקודם לה בארבע אמותיו זכה בה ושוב אין אחר רשאי ליטלה, ואף אם נטלה צריך ליתנה לזה. במה דברים אמורים במקום מופקר, אבל בשדה חבירו לא תקנו ארבע אמות לאדם אחר ... דוחקים שם ואין לכל אחד ארבע ואף במקום מופקר לא תקנו ארבע אמות ברשות הרבים, הואיל ורבים אמות מיוחדות".

ב) עני המהפך בחררה

ויתירה מזו, אפילו במקום שלא תיקנו קנין ארבע אמות, ואפילו לא עשה שום פעולה בחפץ, לפעמים אסרו חכמים על האחרים לזכות בו, כמבואר בקידושין (נט, א): "אמר ליה עני מהפך בחררה (לחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר, או שיתננה לו בעה"ב, רש"י) ובא אחר ונטלה הימנו מאי, אמר ליה נקרא רשע".

וכ"ה בשוע"ר (הל' הפקר והשגת גבול ס"י): "במקום שלא זכו ארבע אמותיו, אף על פי שנפל לו עליה או שפירש טליתו עליה מותר לאחר להקדים לזכות בה בהגבהה. ואם איש עני הוא זה יש אוסרים, שעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע".

אמנם כאן לא תיקנו חכמים שהעני יזכה בחררה זו, כי אם שאסרו על אחרים ליטול חררה זו, ואם האחר נוטלה קראו לו רשע. וגם בזה לא כתב רבינו אלא ש"יש אוסרים", כי יש בזה מחלוקת הפוסקים, וכדלקמן.

מספרת הגמרא (קידושין נט, א): "רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא (מחזר עליה לקנותה, רש"י), אזל רבי אבא זבנה, אזל רב גידל קבליה (סיפר דברי צעקתו) לרבי זירא, אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא, אמר ליה המתן עד שיעלה אצלנו לרגל (כשדורשין בהלכות הרגל היו מקבלין פני הרב), כי סליק אשכחיה, אמר ליה עני מהפך בחררה (לחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר, או שיתננה לו בעה"ב) ובא אחר ונטלה הימנו מאי, אמר ליה נקרא רשע, ואלא מר מאי טעמא עבד הכי א"ל לא הוה ידענא (שרב גידל מתעסק בה). השתא נמי ניתבה ניהליה מר, א"ל זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמייתא היא (זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם) ולא מסמנא מילתא (אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון), אי בעי במתנה נישקליה, רב גידל לא נחית לה דכתיב ושונא מתנות יחיה, רבי אבא לא נחית לה משום דהפיך בה רב גידל, לא מר נחית לה ולא מר נחית לה ומיתקריא ארעא דרבנן (הפקר לתלמידים)".

זהו פירוש רש"י. אמנם בתוס' (שם): "ואומר ר"ת דאיסור דמהפך דנקט הכא לא שייך אלא דוקא כשרוצה העני להרויח בשכירות, או כשרוצה לקנות דבר אחד וחבירו מקדים וקונה, והוי דומיא דרב גידל, ומשום הכי קאמר דנקרא רשע כי למה מחזר על זאת שטרח בה חבירו ילך וישתכר במקום אחר, אבל אם היתה החררה דהפקר ליכא איסור, שאם לא זכה בזאת לא ימצא אחרת".

וכן הובאו שתי הדעות בשוע"ר (הל' הפקר והשגת גבול ס"י-יא): "ואם איש עני הוא זה יש אוסרים, שעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע. ויש אומרים שלא אמרו כן אלא כשמהפך להשתכר אצל בעל הבית חררה בעד איזה שירות שישרתהו ובא אחר וקדמו נקרא רשע, מפני שהוא יכול להשתדל להשתכר כן במקום אחר, אף שיהיה לו איזה טורח בהשתדלות עד שימצא מקום אחר כזה, מה שאין כן במציאה, וכן עיקר. ומכל מקום בעל נפש יחמיר לעצמו. אבל המחזר אחר דבר לקנותו בין קרקע בין מטלטלין ובא אחר וקדמו נקרא רשע, שהרי היה מוצא לקנות או למכור במקום אחר על ידי טורח והשתדלות. אלא אם כן הוא קונה בזול גדול שאינו מצוי לקנות כך במקום אחר אזי דינו כמציאה, אם הראשון לא קנה עדיין באחד מדרכי הקנין שהמקח נקנה בו. וכל זה כשכבר פסקו הדמים הקונה והמוכר ואין מחוסרין אלא קנין, אבל אם לא הושוו עדיין בפיסוק דמים שהמוכר רוצה בכך והלוקח רוצה בכך, מותר לאחר לקנות, שלא עשו חכמים תקנה להפסיד המוכר שכשיבא אחד לקנות ויפסוק לו מעט דמים יצטרך למכור לו אם לא יהיה רשאי שוב שום אדם לבא לקנותו. ואפילו אם המוכר הוא נכרי לא חלקו חכמים. אבל אם הושוו בפיסוק דמים אסור לאחר להוסיף בדמים אפילו המוכר הוא ישראל".

ג) חרם דרבינו גרשם

גם במקום שעדיין לא השוו עדיין בפיסוק דמים, שלא עשו חכמים תקנה זו, ואפילו המוכר הוא נכרי. מכל מקום, אם המדובר הוא בשכירת בית, והמשכיר הוא נכרי, הובא בשוע"ר (הל' הפקר והשגת גבול סי"א): "ויש אומרים שבשכירות בתים מן הנכרי יש חרם רבינו גרשם שלא להשיג גבול (אפילו אם לא הושוו עדיין בפיסוק דמים)".

במשך תקופה מסויימת בשכונתינו תיקנו כן אף במכירת בתים מנכרים לישראל, שכל מי שמתחיל להתדיין עם הנכרי שימכור לו את הבית, אפילו אם לא השוו עדיין בפיסוק דמים, תיקן ועד הקהל שלא יכול אחר להשיג את גבולו ולקנות אותו בית.

ויש כח לועד הקהל לגזור תקנה כזו, כמבואר בגמרא (ב"ב ח, ב): "ורשאים בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן". ופרש"י (שם): "לקנוס את העובר על קיצת דבריהם, להסיעם מדת דין תורה".

וכן הוא בתקנות שבעת טובי העיר, כמבואר בשוע"ר (הל' נזקי גוף ונפש סט"ו): "שבעת טובי העיר יש להם רשות לדון דיני קנסות כפי ראות עיניהם ... לפי שטובי העיר (שהובררו ונתמנו מדעת רוב הצבור או על פי הגורל שהסכימו עליו רוב הצבור) הרי הם עומדים במקום כל הצבור".

ד) השגת גבול

כל האמור לעיל הוא בחפץ או בית שהאחד רוצה לזכות בו, והשני בא וזוכה בו לעצמו. אמנם אם יש לאחד איזה עסק ובא להשיג גבולו ולפתוח עסק לצדו, בזה יש חילוק אם שניהם בני העיר הזאת לבין אם המשיג גבול הוא בן העיר הזאת, שאז חבירו יכול לעכב עליו מדינא, כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' קנו ס"ה): "גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה, או מרחץ בצד מרחצו של זה, יש להם למונעו ... דבעל האומנות יכול לעכב עליו שלא ליכנס למבוי שלו, הואיל והוא מעיר אחרת".

משא"כ אם גם המשיג גבול הוא מאותה העיר, אזי אינו יכול לעכב על ידו מעיקר הדין, אלא ממדת חסידות, כמבואר בשוע"ר (הל' הפקר והשגת גבול סי"ג): "מותר מן הדין לבני העיר לירד אחד בתוך אומנות חבירו, כגון להושיב חנות בצד חנות חבירו, וכן חייט בצד חייט, מפני שיכול לומר לו מי שבא אצלך יבא ומי שיבא אצלי יבא. ומותר לחנוני השני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות ולשפחות השלוחות לחנות לקנות, כדי שיבאו אצלו לקנות, מפני שיכול לומר לו אני מחלק אגוזים ואתה חלוק שקדים. וכן מותר לו להוזיל השער או להגדיל המדה, מפני שגם חבירו יכול לעשות כן לפיכך אינו כפוסק חייו. ומדת חסידות שלא לירד לתוך אומנות חבירו, שנאמר ואת אשת רעהו לא טימא (ס"א לא עשה לרעהו רעה), ופירשו חכמים זה שלא ירד לתוך אומנות חבירו".

וכמו כן יש הפרש זה לענין רב שהוחזק בעירו ברבנות, ובא חבירו להורות בעיר הזאת, שגם בזה יש הפרש אם גם חבירו הוא מעיר הזאת, שמותר לו להורות, לבין אם הוא מעיר אחרת, שאסרו עליו להורות במקום שיש חכם, כפי שנתבאר לעיל (סימן כג ס"ה).

באמת נתבאר בשו"ע (יו"ד סי' רמה סכ"ג): "מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו, כדי שיביאו לו תינוקות אחרים, או כדי שיבואו התינוקות שאצל זה לזה, אין יכולים למחות בידו, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".

אמנם בשוע"ר (שם) לא הובא שום הפרש בזה בין מלמד תינוקות לשאר עסקים. ועדיין יש לעיין בטעם הדבר.

ועל ענין שו"ב דמתא, דן בשו"ת צמח צדק (מילואים ח"ה סי' טו), מתי יש לו דין השגת גבול גרידא, ומתי יש לו דין עני המהפך. ובשו"ת אדה"ז (סי' ט) מתחיל בהשגת גבול ומסיים בעני המהפך.

* * *