שובר בעדים או בחתימת יד המלוה

שובר בעדים או בחתימת יד המלוה

(הל' עדות ס"ג)

בשוע"ר (הל' עדות ושטרות ושלישות ס"נ), מבאר שני חילוקים בין שובר בעדים לבין שובר בחתימת יד המלוה, והשני שבהם: "בשטר חוב ... אם אין כתוב בו שם המלוה כלל ונתחייב הלוה לכל מי שמוציא שטר חוב זה, כמו שנוהגים עכשיו, אין שובר בחתימת יד המלוה מועיל עליו אם יוציאנו אחר ויאמר קניתי מהמלוה ולא ידעתי שנפרע, מה שאין כן שובר בעדים לא יוכל לטעון לא ידעתי כי העדים מוציאים הקול".

ולפום ריהטא צ"ע, שטעם זה מועיל רק שלא יוציא אחר ויאמר קניתי מהמלוה אחרי זמן כתיבת השובר, כי העדים מוציאים קול השובר. אמנם עדיין לא יועיל כלום השובר בעדים, אם יוציא אחר ויאמר קניתי מהמלוה לפני זמן כתיבת השובר. ולכאורה מה החילוק בין שני חששות אלו, שכמו שאנו חוששים שאחרי שהמלוה יאמר שאבד את שטרו וקיבל את מעותיו וכתב שובר, אחר כך ימכור את השטר לאחר, כמו כן יש לחשוש לאידך גיסא, שאחרי שהמלוה ימכור את השטר לאחר, יאמר שאבד את שטרו ויקבל מעותיו ויכתוב שובר. ובזה לא יועילו העדים שעל השובר.

והנה המקור לדברי רבנו הוא בש"ך (חו"מ סי' נ ס"ק ז), שקאי על רמ"א (שם), שהעתיק דין הנמוקי יוסף (ב"ב פ"י פ, א ד"ה ההוא שטרא): "ושטר שכתוב בו שנתחייב לכל מוציא אותו בבית דין כשר וגובה בו המוציא ... ומיהו שטר זה כל שהוציאו אחר ופרעו לו ועשה ממנו שובר נמחל שעבודו לכל אדם שיוציאו מכאן ואילך".

הרי לא קאי הנמוקי יוסף שנכתב השובר על ידי המלוה, כי אם על ידי "שהוציאו אחר ופרעו לו ועשה ממנו שובר". ולפום ריהטא תמוה, שבודאי מיירי כאן שאיש זה הראה את השטר וגובה בו מעות (שבלאו הכי אינו יכול לגבות כלום, שהרי הוא לא הלוה כלום ללוה), ואם כן מדוע הוצרך לכתוב השובר, וכי מדוע לא קרע את השטר בעת שפרע לו? בפרט לפי מה שנפסק (לקמן סנ"ג), שאסור להשהות שטר פרוע בתוך ביתו אפילו כתב שובר עליו.

וכבר נתבאר (לעיל תחלת סעיף נ), שיש שני אופנים שכותבים שובר: א) שפרע הלוה מקצת חובו. ב) שהמלוה אומר שאבד ממנו השטר חוב. וכאן אי אפשר לפרש באופן השני, שאם בא אחד ואומר שהיה לו שטר ונאבד, והוא אינו המלוה וגם אין בידו שטר, בודאי אין הלוה חייב להאמין לו ולפרוע לו. לכן אולי מסתבר יותר דהכא מיירי שפרע רק מקצת חובו והיה השטר בידו, ולכן הוצרך לכתוב שובר.

ואם כן מובן גם מה שהוקשה לנו בתחלה, שאין לחשוש כלל שאחרי שמכר השטר לאחר יכתוב השובר, שהרי השטר הוא בידו עתה. אלא כל החשש הוא, שאחר שכותב לו השובר ימכור את השטר לאחר. ובזה אנו אומרים שכיון שהעדים של השובר מוציאים הקול, תו לא היה צריך לקנות ממנו את השטר שנכתב עליו שובר, ואם קנה, איהו דאפסיד אנפשיה.

ואם נאמר שפירוש זה בדברי הנמו"י ורמ"א וש"ך ושוע"ר הוא נכון, שבכל זה מיירי שמראה השטר בידיו וכותב עליו שובר, אם כן עדיין החובה עלינו לברר מה יעשה הלוה כשבא לפניו המלוה עצמו ואומר שאבד שטרו, וכותב עליו שובר, וכיון שמיירי בשטר שלא כתוב עליו שם המלוה ונתחייב לכל מי שמוציא שטר זה, אם כן עדיין יחשוש שהמלוה מכר שטר זה לאחר, ומה יועיל אם כן השובר שכותב לו אחר כך המלוה, שכבר מכר השטר?

ואפשר שעל זה קאי המשך הדברים (סנ"א): "ועכשיו נתפשט המנהג שמי שנאבד לו שטר חוב כזה, והחתום בו מודה שחייב לו, אך שאינו רוצה לשלם שמא ימצאנו אחר ויוציאו, אזי יכריזו בבית הכנסת ששטר חוב שסכומו כך וכך וזמנו כך וכך והחתום פלוני בן פלוני ועדי הקיום פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני מי שיש לו שטר חוב כזה יבא לבית דין מיד, ואם לא יבא יבטלו הבית דין השטר חוב ויתנו כתוב וחתום להחתום בו".

כאן מיירי בודאי שהמלוה אומר שנאבד לו השטר, שבזה לא יועיל מה שיכתוב עכשיו המלוה שובר, שמא כבר מכר השטר לאחר. ובזה היא העצה, שמכריזים בבית הכנסת שכל "מי שיש לו שטר חוב כזה יבא לבית דין מיד, ואם לא יבא יבטלו הב"ד השטר חוב".

* * *