הלכות צדקה

הלכות צדקה

מעשר כספים

(סי' רמט)

א) די מחסורו, חומש ומעשר

נאמר בתורה (ראה יד, כב): "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". לא נתפרשה כאן אלא "תבואת זרעך", ולא "ריוח כספים".

בקשר לכספים נאמר בתורה (ראה טו, ז-ח): "כי יהי' בך אביון מאחד אחיך ... פתח תפתח את ידך לו ... די מחסורו אשר יחסר לו".

במצוה זו לא נאמר שום שיעור של "מעשר" או של "חומש", כי אם "די מחסורו אשר יחסר לו", וכן נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סי' רמט ס"ק א): "שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים", אפילו אם הוא יותר ממעשר, או מחומש.

אלא שאחר כך מוסיף בשלחן ערוך (שם): "ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה מדה בינונית, פחות מכאן עין רעה". והמקור לזה ברמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"ז ה"ה): "בא העני ושאל די מחסורו, ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו, וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה".

המקור לשיעור "חומש" הוא בכתובות (נ, א): "באושא התקינו המבזבז (לעניים, רש"י) אל יבזבז יותר מחומש (שבנכסיו, רש"י) ... שמא יצטרך לבריות ... מאי קרא וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". ופירש רש"י: עשר אעשרנו, שני עישורין הוו להו חומש".

ואף שבתורה לא נאמר זה בתור ציווי, אלא בתור נדר שאמר יעקב (ויצא כח, כב): "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". וגם בגמרא לא למדנו מכך אלא ש"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", ולא בתור חיוב לתת "חומש" לצדקה. מכל מקום למדנו זאת מהירושלמי (פאה פ"א ה"א): "באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה".

ובקשר ל"מעשר כספים", מצאנו רמז לשיעור נתינה זו (לך יד, כ): "ויתן לו (אברהם למלכי צדק) מעשר מכל (אשר לו)". אבל לא נאמר כאן חיוב לכל אדם.

אמנם יש דעה שהוא חיוב מן התורה, כמבואר בתוס' (תענית ט, א בשם הספרי): "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (ראה יד, כב), אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשה, רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין, ת"ל את כל, דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל, לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו". למדנו מכאן שחייב הוא מן התורה להפריש "מעשר כספים" מ"כל דבר שמרויח".

אלא שבגירסא שלנו בספרי לא מופיע לימוד זה. וגם בתלמוד לא הובא לימוד זה. ולכן לא נתפרש ברמב"ם ובשלחן ערוך הנ"ל, אם הוא חיוב מהתורה, או רק מדברי סופרים, או רק ממנהג טוב.

*

ואם אין ידו משגת ומכל מקום רוצה לתת יותר מחומש, הנה על זה הובא מהגמרא "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ... שמא יצטרך לבריות". וכן נפסק ברמ"א (יו"ד סי' רמט ס"א): "ואל יבזבז אדם יותר מחומש שלא יצטרך לבריות".

וממה שנאמר הלשון "אל יבזבז", לומד רבינו הזקן (אגרות קודש אגרת צו): "באושא שהתקינו שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש ... אין חובה לדקדק החשבון בצמצום, כי לתוספות מעט אין לחוש, כי אם לסך מסויים עודף על החומש, וכדקדוק לשון רז"ל אל יבזבז".

ועוד מבאר רבינו הזקן באגרת התשובה (פ"ג): "ואף שיעלה לסך מסויים אין לחוש משום אל יבזבז יותר מחומש. דלא מקרי בזבוז בכה"ג, מאחר שעושה לפדות נפשו מתעניות וסיגופים, ולא גרעא מרפואת הגוף ושאר צרכיו".

וכן מבאר באגרת הקודש (סי' יו"ד): "ומ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, היינו דוקא במי שלא חטא, או שתקן חטאיו בסיגופים ותעניות כראוי לתקן כל הפגמים למעלה, אבל מי שצריך לתקן נפשו עדיין, פשיטא דלא גרעה רפואת הנפש מרפואת הגוף, שאין כסף נחשב וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו כתיב".

והיינו שכל ההגבלה של "אל יבזבז יותר מחומש" הוא רק כשרוצה לתת מעות אלו מחמת מצות הצדקה, משא"כ באם רוצה לתת צדקה בתור תשובה, "לפדות נפשו מתעניות" שחפץ בהן "לתשובה מעולה מן המובחר", אזי אין לו הגבלה של "חומש" דוקא.

ב) לצורך עניים, מצוה ולפרוע חובתו

ומהו "מעשר כספים" זה?

מבואר ברמ"א (סי' רמט ס"א): "ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת, או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים". והיינו שמדמה דין זה ל"מעשר עני", שלא יפטר אדם ממצוה זו על ידי קניית מצוה או נתינת מעות למצוה בבית הכנסת.

וכן נראה מלשון הרמב"ם הנ"ל (הלכות מתנות עניים פ"ז ה"ה): "בא העני ושאל די מחסורו, ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו, וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה". היינו שכל נתינת החומש או המעשר כספים היא חלק ממצוות צדקה לעני – כאשר "בא העני ושאל די מחסורו", הנה אם אין ידו משגת לתת לו די מחסורו, אזי נותן לו רק חמישית נכסיו או עשירית.

אמנם בטור ושלחן ערוך לא נתפרש שהכוונה היא שיתן ה"חומש" או "מעשר כספים" אל העני, רק סתם: "שיעור נתינתה ... אם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו ... ואחד מעשרה".

ועל פי זה מפרש הט"ז (סי' רמט ס"ק א): "ולענין לקנות מצות בבית הכנסת במעות מעשר, נראה לי דאם בשעת קניית המצות היה דעתו על זה שרי, שהא המעות לצדקה אזיל, ואף שהוא נהנה במה שמכבד לקרות אחרים לס"ת אין זה איסור שהרי בכל מעשה יש טובת הנאה לבעלים, משא"כ אם בשעת קניית המצות לא נתכוין ליתן ממעשר ואחר כך רוצה לפרוע ממעשר הוה ליה כפורע חובו ממעשר, כן נראה לי בזה".

וכוותיה פסק רבינו הזקן בסדר ברכת הנהנין (פי"ב ס"ט): "והמעשר שיפריש ... יכול הוא להוציא לשאר מצות". ובזה מחלק שם בין דין "מעשר" או "חומש" – שסגי גם למצוה, לבין חיוב הצדקה לעניים: "המוצא מציאה מברך הטוב והמטיב הטוב לו והמטיב לעניי ישראל, שהרי נתחייב בצדקה, שכל אדם חייב ליתן כפי השגת ידו וכופין וממשכנין על זה (כמו ש[נתבאר] בהלכות צדקה). מה שאין כן באחד שירש את אביו אין זו טובה לעניי ישראל, שהרי גם אביו נתחייב ליתן צדקה מממון זה לעניים. והמעשר שיפריש הבן יכול הוא להוציא לשאר מצות".

הרי יש כאן שני דינים חלוקים: א) חיוב "מעשר כספים" מהריוח שהרויח עתה, ש"יכול הוא להוציא לשאר מצות". ב) חיוב הצדקה "לעניי ישראל", שתלוי ב"השגת ידו" ואין קשור לריוח שהרויח עתה.

חילוק זה שבין חיוב הצדקה לעני לבין חובת ה"מעשר" וה"חומש", נתפרש יותר בקונטרס אחרון (הל' מכירה ס"ק א): "בצדקה עיקר המצוה היא משום עניות העני ולא משום הממון שנתחייב בצדקה, שהרי אף מי שכבר הפריש חומש מממונו ואסור לו ליתן יותר חייב ... ומצוה זו גרמתה היא עניות העני ... שמצוה ליתן לו למלאות חסרונו".

*

הובא לעיל מהט"ז (סי' רמט ס"ק א): "אם בשעת קניית המצות לא נתכוין ליתן ממעשר ואחר כך רוצה לפרוע ממעשר הוה ליה כפורע חובו ממעשר". ומוסיף ומבאר שם: "וכל שכן לפרוע בהם מסים דאסור ... מקרי זה פורע חובו מן הצדקה. תדע דהא גם במה שאדם זן בניו הקטנים אמרינן בפרק נערה שנתפתתה דהוי בכלל עושי צדקה בכל עת, וכי ס"ד שיוציא אדם מעשה שלו לזון בנין הקטנים".

ולפי זה נתבאר בשוע"ר (הל' תלמוד תורה פ"א ה"ז): "שיכול להוציא כל הוצאות לימוד בניו הגדולים ממעות מעשר שלו או החומש אם אין ידו משגת, משא"כ בשכר הלימוד עצמו כמו שיתבאר בהלכות צדקה".

"הלכות צדקה" של רבינו הזקן, הנזכרים כאן וכאן, נזכרים בשוע"ר גם במקומות נוספים (הלכות תלמוד תורה פ"ג ה"ד. הלכות הלוואה ס"א. והל' מכירה ס"ד וס"ח). וכנראה נתבארו שם הלכות אלו ביתר פרטים, אלא שלא הגיעו לידינו.

אמנם מלשון רבינו בהלכות תלמוד תורה רואים, שמחלק בזה בין בניו הקטנים לבין בניו הגדולים, שבבניו הקטנים אינו יכול להוציא "ממעות מעשר שלו או החומש" – לא עבור "שכר הלימוד עצמו" ולא עבור "הוצאות לימוד בניו". ואילו ב"בניו הגדולים ", יכול להוציא ממעות המעשר שלו – רק עבור "הוצאות לימוד בניו" ולא עבור "שכר הלימוד עצמו".

וטעם החילוק בזה הוא, כמבואר בשוע"ר הלכות תלמוד תורה (פ"א ה"א-ז): "מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה ... או למצוא לו מלמד שילמדנו כל התורה כולה, ואם אינו מוצא בחנם ... חייב הוא מן התורה לשכור לו מלמד ... חייב לשכור לו מלמד שיכריחנו וילמדנו היטב כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה ... ולא שכר לימוד לבדו מוטל על האב אלא כל הוצאות הלימוד כגון לשכור מזונות לבנו ההולך ללמוד לפני רב שבעיר אחרת ולהספיק לו כל צרכיו שם".

ובאמת חייב האב במזונות בניו – לא רק בבניו ההולכים ללמוד לפני הרב, אלא גם בבניו שאינם לומדים, כמבואר בשו"ע (אבהע"ז סי' עא ס"א): "חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש ... ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו ... אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם מוציאים ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותם עד שיגדלו".

ולכן בבניו הקטנים אינו יכול לפרוע חובתו זו ממעות מעשר, לא לשכר לימוד של בנו, ולא להספקת שאר הוצאות. ואילו בבניו הגדולים, יש בזה חילוק בין שכר הלימוד לבין הוצאות הקשורות ללימודו, שהרי גם אחרי שהגדיל הבן חייב ללמוד או לשכור לו מלמד, ולכן אינו יכול לפרוע חובתו זו ממעות מעשר. משא"כ בקשר לשאר מזונותיו, שאין חיוב על האב לזון בניו הגדולים, לכן "יכול להוציא כל הוצאות לימוד בניו הגדולים ממעות מעשר שלו או החומש" (שם ה"ז).

והנה בימינו מחייב החוק את האב במזונות בניו לפחות עד גיל 18, יוצא אם כן לכאורה, שעד גיל 18 אין האב יכול להוציא ממעות מעשר – לא לשכר לימוד ולא לתשלום עבור הפנימיה, ואילו אחר גיל 18, יכול להוציא ממעות מעשר עבור תשלום הפנימיה, אבל לא עבור "שכר לימוד" שלו, שעל זה מבאר כאן: "שיכול להוציא כל הוצאות לימוד בניו הגדולים ממעות מעשר שלו או החומש אם אין ידו משגת, משא"כ בשכר הלימוד עצמו כמו שיתבאר בהלכות צדקה".

ומכל מקום מסיים: "אך מי שאינו מחשב הוצאה זו במעשה או בחומש שלו הרי זה זריז ונשכר, כמו שאמרו חכמים כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים ... חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאות בניו לתלמוד תורה שאם הוסיף מוסיפין לו".

ומכאן באים אנו לדין חינוך הבנות, אשר מעיקר הדין אין האב חייב בלימודיה של בתו, שהרי "אשה אינה במצות תלמוד תורה, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיהם" (שוע"ר שם הי"ד). ולפי זה הי' מקום לומר שהאב יכול לשלם את שכר הלימוד שלה ממעות מעשר.

אמנם כיום מחויב האב על פי החוק לשלוח את הבת למוסד חינוך, ולכן מבאר באגרות משה (ח"ה סי' קיג): "הנה בדבר אם רשאי לשלם שבר למוד הבנות בבית ספר שנקרא בית יעקב ממעות מעשר. ודאי יש חלוק בין בנים לבנות מדינא ... אבל במדינתנו כאן שמחייבין מדינא דמלכותא ללמדם בבתי ספר שלהם ובחסדי השי"ת על ישראל איכא הרשות ללמדם בבתי ספר שתחת הנהלת ישראל כשרים ויראי ה', שנמצא שאם לא יתן בתו ללמוד בבי"ס כשר ... הרי יהיה מוכרח ליתן אותה לבית ספר של המדינה שהוא ח"ו ללא תורה וללא אמונה ... וממילא הוא דבר שבחובה".

* * *