הלכות תלמוד תורה

הלכות תלמוד תורה

בן עשרים לרדוף

(פ"א ה"א)

בשוע"ר (הל' תלמוד תורה פ"א ה"א): "בן חמש שנים דהיינו בשנה חמישית שאז מלמדו לקרות תורה שבכתב ... ה' שנים בלימוד כל המקרא ... ואחר כך ה' שנים בלימוד המשניות ... ואחר כך ה' שנים בתלמוד". ואם כן יוצא שסיום תקופה זו של הלימודים היא בתחלת שנת עשרים.

ועוד מבואר בקונטרס אחרון רפ"ג: "לפירש"י והרע"ב סוף פ"ה דאבות בפירוש הראשון ובן כ' לרדוף אחרי מזונותיו, הרי הקצבה מפורשת במשנה ה' שנים משנה וה' שנים תלמוד". יוצא לנו אם כן, שגם האמור באבות "בן עשרים לרדוף" היינו בתחלת עשרים.

וראה גם רשימות (גליון נה): "אדה"ז בשו"ע הל' ת"ת פירש בן ה' למקרא בשנה הה', פירוש ככלות ד' שנים ומתחלת שנת הה', וכתב שם גם כן שהיו לומדים חמש שנים מקרא ... אלא דצריך ישוב הא דבן כ' לרדוף, די"א שהוא בן עונשין למעלה, ואם כן הוא בגמר כ' שנה ... וכן בן כ' למכור בנכסי אביו, כ' שנה דלוים". והיינו שמקשה, שלפי הפירוש שבן עשרים לרדוף היינו שנעשה בן עונשין, אם כן בודאי שבן עשרים היינו בגמר עשרים שנה. אמנם לפי פסק רבנו בהל' תלמוד תורה, בודאי הפירוש הוא בתחלת שנת עשרים. והיינו כפירוש הראשון שברש"י ורע"ב לרדוף אחרי מזונותיו, וכמובא לעיל מהקונטרס אחרון.

אמנם צ"ע מהאמור לקמן (פ"ג ה"א): "בימיהם שהיו לומדים עם הנערים מבן עשר שנים ואילך חמש שנים משנה וחמש שנים תלמוד שהם הטעמים בדרך קצרה, אם לא היה נושא כשעבר עליו עשרים שנה היה עובר על מצות עשה של תורה פרו ורבו, ותחלת זמנה הוא מבן שמונה עשרה כי גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג' שנים בלי טרדה גדולה כל כך בטרם יוליד בנים הרבה".

ומבאר על זה באגרות קודש ח"א (ע' ריב): "ומ"ש שם "ב' או ג' שנים", יש לומר דלצדדין קתני, ואליבי דשני הפירושים בבן י"ח אם הוא י"ח שלמות (תוד"ה בר כתובות נ, א) או בתחלת י"ח (רמב"ם הל' אישות מפ"ו ה"ב, ועייג"כ טושו"ע אה"ע סי' א ס"ג ונ"כ)".

שלפי פירוש זה מפורש כאן לכאורה, שסיום ה"חמש שנים תלמוד" הן בגמר כ' שנים שלימות. ואיך יתאים זה עם מה שהובא לעיל?

ובאמת מקדים וכותב כאן "אם לא היה נושא כשעבר עליו עשרים שנה היה עובר על מצות עשה של תורה פרו ורבו". ואף שהמקור לזה הוא בקידושין (כט, ב): "כיון שהגיע כ' ולא נשא", והיה אפשר לפרש דהיינו שהגיע תחלת שנת עשרים, הרי מפורש ברמב"ם הל' אישות פט"ו ה"ב: "וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה", וכן מעתיק רבנו בהל' ת"ת שלו, שלשון זה פירושו שעברה שנת העשרים.

ולכאורה היה מקום לחלק ולומר, שמה שאמרו כיון שעברו עליו עשרים שנה כו' (שבזה מיירי בפ"ג ה"א) היינו בעשרים שלימות, אבל מה שאמרו בן עשרים לרדוף היינו בתחלת עשרים, כשסיים את חמש שנים תלמוד (שבזה מיירי בפ"א ה"א).

אמנם ממה שכתב בפ"ג: "וחמש שנים תלמוד כו' כשעברו עליו עשרים שנה", נראה לכאורה שזמן הלימוד חמש שנים תלמוד מסתיים כשעברו עליו עשרים שנה. וגם ממה שמפרש באגרות קודש, שמ"ש "אחר הנישואין יוכל ללמוד שתים או שלוש שנים" היינו שתי שנים מי"ח שלימות ושלוש שנים מתחלת שנת י"ח, נראה לכאורה שלימוד חמש שנים תלמוד מסתיים כשמלאו לו עשרים שנה שלימות. ועדיין צ"ע בכל זה.

* * *

מצוות ידיעת ולימוד התורה

(פרק ג)

א) החילוק בין שתי מצוות אלו

ברכות (לה, ב): "ת"ר ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנא' לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל, רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנא' ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנא' ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' ועבדת את אויביך וגו'. אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן ... דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן".

הרי שלדעת רשב"י לא סגי במה שעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי, אלא צריך ללמוד יומם ולילה ולבטוח שמלאכתו תיעשה על ידי אחרים.

ואילו במנחות (צט, ב): "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש". הרי שלדעת רשב"י סגי בקריאת שמע שחרית וערבית ושאר היום יעשה מלאכתו.

וכדי ליישב סתירה זו (ועוד כמה הלכות קשות בהלכות תלמוד תורה), מבאר רבינו יסוד גדול במצוות תלמוד תורה, שיש חילוק בין מצות ידיעת התורה לבין מצות לימוד התורה , וכמבואר בשוע"ר (הל' ת"ת פ"ג קונטרס אחרון ס"ק א): "והנה חילוק זה שבין מצות ידיעת התורה כולה למצות והגית בו יומם ולילה ... דבברכות מיירי בתחלת לימודו שלא למד עדיין כל התורה כולה, כדקאמר התם תורה מה תהא עליה, פירוש שלא יוכל לבא לעולם לידי ידיעת התורה כולה כשיחרוש בשעת חרישה וזורע כו', עיי"ש דבהכי מיירי כל הסוגיא עלתה בידם כו' זה וזה נתקיים כו' זה וזה לא נתקיים כו', דהיינו ידיעת התורה כולה ... ובמנחות מיירי ... שלמד כבר כל התורה כולה ויודעה היטב, רק שצריך לקיים מצות לא ימ[ו]ש, בפרק אחד לרבי אמי, ובקריאת שמע שחרית וערבית לרשב"י".

ונתבאר יותר בשו"ת רבינו הזקן סי' נא-ב (שהיא מהדורה אחרת מהאמור בקונטרס אחרון הנ"ל): "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית יצא ידי חובתו ... כל זה הוא לענין חיוב מצות תלמוד תורה (שהיא חובה גם אף על התלמיד חכם גדול הדור היודע כבר כולה, כיהושע בן נון שאמר לו הקב"ה והגית בו כו'), אבל להגיע לידיעת התורה היא פלוגתא דרבי ישמעאל ורשב"י (רפ"ו דברכות), דרשב"י סבירא ליה שאי אפשר להגיע לידיעת כולה אלא בעסקו בה תחלה יומם ולילה כמשמעו, וזהו שאמר רשב"י תורה מה תהא עלי', ויבטח בשם ה' להיות מלאכתו על ידי אחרים, וכרשב"י ששלחו לו יורדי הים דורונות רבות. וגם חובה של תורה היא לקבל על עצמו חיי צער כדרכה של תורה עד שידע כולה. שהידיעה היא מצוה בפני עצמה, והדבור וההגיון בה יומם ולילה מצוה בפני עצמה כמ"ש בהלכות תלמוד תורה".

*

מקור ותוכן מצות ידיעת התורה נתבאר בשוע"ר (הל' ת"ת פ"א ה"ד): "חייב הוא מן התורה לשכור לו מלמד שילמדנו היטב לידע כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה, דהיינו תנ"ך וכל הלכות פסוקות של כל התורה עם הטעמים ... שנאמר כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, ודרשו חכמים שלא תאמר למדתי הלכות די לי, תלמוד לומר כל המצוה, למוד הלכות ואגדות ומדרש שהוא התלמוד שמפרש טעמי ההלכות שבמשניות וברייתות ... והכל ניתן למשה מסיני ... כמו שדרשו חכמים על פסוק ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם".

כאן נתבאר חיוב האב ללמד את בנו את כל התורה כולה. ובקשר ללימוד בעצמו נתבאר שם (פ"ב ה"א): "מי שלא לימדו אביו תורה חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, זו מצות עשה של תלמוד תורה על כל אדם לעצמו, ללמוד כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה, כמו שנתבאר למעלה שנאמר כל המצוה וגו'".

ואילו מצות לימוד התורה (והגית בו יומם ולילה) נתבארה בשוע"ר (שם פ"ג ה"ז): "ואפילו מי שלמד כבר כל התורה כולה, שמא יאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת אומות העולם, תלמוד לומר ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אין לך רשות ליפטר מתוכם, ואין צריך לומר תלמיד חכם שחייב לקיים והגית בו יומם ולילה ממש, יצא ויבדוק שעה שאינה מן היום ולא מן הלילה ויעסוק בהם".

ב) תורתך קבע ומלאכתך עראי

לכאורה כל האמור לעיל אינו נוגע למעשה, שהרי לא קיי"ל כרשב"י האומר שילמוד כל היום כולו ומלאכתו נעשית על ידי אחרים. אמנם באמת זקוקים אנו לחילוק זה גם לדעת רבי ישמעאל ש"הנהג בהן מנהג דרך ארץ", דהיינו באופן של "תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן", ובאופן של "חיי צער תחיה ובתורה אתה עמל", אשר גם זה הוא דוקא במצות ידיעת התורה, משא"כ מי שאין לו אלא מצות לימוד התורה, "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך".

כמבואר כל זאת בשוע"ר (הל' ת"ת פ"ג ה"ב-ד): "חייב הוא מן התורה לקבוע לו עת גדולה לתלמוד תורה בכל יום כמו חצי היום לפחות, מלבד לימוד הלילה, ולא יעסוק במלאכה כל היום או רובו ... מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי יעשה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו בלבד ויסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו כמו שאמרו חכמים כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ... וכל זה בתלמיד חכם שלמד או שדעתו יפה ומצליח בתלמודו ויוכל להיות תלמיד חכם ללמוד כל התורה שבעל פה מהתלמוד והפוסקים ... וכל זה בתלמיד חכם ... אבל מי שלא הגיע למדה זו ... אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי ... יוצא ידי חובתו בקביעות עתים לתלמוד תורה לקיים מה שכתוב והגית בו יומם ולילה בקביעות עתים ביום ובלילה ... ושאר כל היום יעסוק במשא ומתן כדי שיוכל להחזיק ידי תלמידי חכמים שהם לומדי התורה יום ולילה ... וגם יוכל למלאות מחסורי בניו ובנותיו בהרחבה קצת ... ואם אירע לפעמים גודל טרדה במשא ומתן עד שלא יוכל ללמוד כל העת הקבוע לו ביום וכן בלילה, יוכל לצאת ידי חובת מצות והגית בו יומם ולילה אפילו בלימוד מועט כמו פרק אחד ביום וכן פרק אחד בלילה. ובשעת הדחק שהטירדה גדולה יותר מדאי ואין לו פנאי אפילו פרק אחד יוכל לצאת ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית לקיים מצות והגית בו יומם ולילה ביום ההוא שהוא שעת הדחק ואי אפשר בענין אחר".

כל זה מדובר במי שאינו מצליח בלימודו שיוכל ללמוד כל התורה, ונשאר עליו רק חיוב והגית בו יומם ולילה.

אבל כמו כן היא גם ההלכה במי שלמד כבר כל התורה וזוכרה, וקיים כבר מצות ידיעת התורה, ונשאר עליו חיוב והגית בו יומם ולילה, כמבואר שם (פ"ד ה"ו): "שלמדו כבר תחלה כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה וקיימו ידיעת התורה ... מצות והגית בו יומם ולילה שהותרה מכללה במה שנאמר ואספת דגנך וגו' אמרת תורה הנהג בהן מנהג דרך ארץ, ויוכל לצאת ידי חובתו בקביעות עתים ביום ובלילה ואפילו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית בשעת הדחק כשאין לו פנאי מפני טרדת פרנסתו שהיא חיי הגוף".

ונתבאר יותר בשו"ת רבינו הזקן סי' נב (שהיא מהדורה אחרת מהאמור בקונטרס אחרון הנ"ל): "וגם לרבי ישמעאל דפליג על רשב"י וסבירא ליה דהנהג בהן מנהג דרך ארץ, מכל מקום יש הפרש בין מצות ידיעת התורה, דעל זה אמר כל מי שאפשר לו לעסוק כו', ואינו יוצא בפרק אחד שחרית כו', אף שנהנה מיגיעו, וגם צריך לחיות חיי צער כו'. משא"כ לגבי מצות הגיון כו' ... שיש חילוק גדול וחומר החיוב בענין העסק בתורה במצות ידיעת התורה מבמצות הגיון".

*

אלא שמכל מקום יש הפרש בין "מי שלא הגיע למדה זו", שכיון שאינו יכול להגיע לידיעת כל התורה כולה נשאר עליו רק חיוב והגית בו יומם ולילה, ולכן אינו חייב לעשות תורתו עיקר ומלאכתו עראי, משא"כ "מי שלמדו כבר תחלה כל התורה", נשאר עליו גם חיוב והגית בו יומם ולילה, וגם החיוב לעשות תורתו עיקר ומלאכתו עראי, כמבואר שם (פ"ג ה"ג): "וגם מי שלמד כבר כל התורה ... וזוכרה היטב חייב לעשות תורתו קבע, לחזור על הראשונות ולהעמיק בעיון ולסבור ולהבין דבר מתוך דבר כפי יכלתו, ומלאכתו עראי כמו שקבלו חכמים בפירוש הפסוק ודברת בם" (ראה מ"ש הרב אשכנזי בהערות וציונים פ"ד 35/ב-ג).

והיינו שיש כאן מצוה שלישית "שקבלו חכמים בפירוש הפסוק ודברת בם", כמבואר שם (פ"ג ה"ב): "וחייב הוא מן התורה לקבוע לו עת גדולה לתלמוד תורה בכל יום כמו חצי היום לפחות מלבד לימוד הלילה, ולא יעסוק במלאכה כל היום או רובו, שנאמר ודברת בם, והלא כבר נאמר ושננתם ומה תלמוד לומר ודברת בם, שלא יהא כל דיבורך אלא בם, כלומר שתעשם עיקר ולא טפלה ועל כן חייב לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי". שבחיוב זה אין חילוק בין תחלת לימודו לבין אחר שלמד כבר כל התורה, שהרי הפסוק ודברת בם מיירי בכל האופנים. ומכל מקום לא נאמרה אלא במי שיכול ללמוד ולהבין כל התורה.

יוצא אם כן מכל זה:

(א) בתחלת לימודו של מי שדעתו יפה ומצליח בלימודו, לדעת רשב"י עוסק בתורה יום ולילה ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ולדעת רבי ישמעאל, שהלכה כמותו, "חיי צער תחיה ובתורה אתה עמל", וכמבואר בשוע"ר (הל' ת"ת פ"ג ה"ג): "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי יעשה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו בלבד ויסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו כמו שאמרו חכמים כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואין לו לחוס על נפש אשתו ובניו יותר מעל חיי נפשו שהם בצער ולזה ודאי תספיק לו מלאכת עראי בישועת ה' והצלחתו בלי הזכרת מעשה נסים" (ראה בזה לקמן סעיף ה).

(ב) מי שלמד כבר כל התורה וזוכרה היטב, אינו חייב לחיות חיי צער של פת במלח כו', אבל נשאר עליו עדיין חיוב ודברת בם, תורתו קבע ומלאכתו עראי. ועיקר לימודו בתקופה זו הוא כאמור בשוע"ר (שם): "לעשות תורתו קבע, לחזור על הראשונות ולהעמיק בעיון ולסבור ולהבין דבר מתוך דבר כפי יכלתו".

ובשעת הדחק יכול להסתפק בפרק אחד שחרית, כמובא לעיל (מקונטרס אחרון): "שלמד כבר כל התורה כולה ויודעה היטב, רק שצריך לקיים מצות לא ימ[ו]ש, בפרק אחד לרבי אמי, ובקריאת שמע שחרית וערבית לרשב"י", וכמבואר בשו"ת אדה"ז סי' נב (מהדורה אחרת מהקונטרס אחרון): "כל הסוגיא דמנחות הוא לענין חיוב מצות תלמוד תורה שהיא חובה גם על התלמיד חכם גדול הדור היודע כבר כולה כיהושע בן נון, שאמר לו הקב"ה והגית בו כו', על זה אמרינן במנחות דבנהנה מיגיעו יוצא לכולא עלמא בפרק אחד שחרית ובפרק אחד ערבית". ובשוע"ר (הל' ת"ת פ"ג ה"ד): "ובשעת הדחק מאד, שגם זה אי אפשר לו, יוכל לצאת ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית".

(ג) "מי שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד טעמי ההלכות ומקורן, ואפילו בלימוד המביא לידי מעשה לבדו רק הלכות פסוקות לבדן, אף אם יעשה תורתו קבע מחמת קוצר דעתו", אין עליו גם החיוב של תורתך קבע ומלאכתך עראי, רק המצוה של והגית בו יומם ולילה, ולכן "יוצא ידי חובתו בקביעות עתים לתלמוד תורה לקיים מה שכתוב והגית בו יומם ולילה בקביעות עתים ביום ובלילה ... ושאר כל היום יעסוק במשא ומתן ... ואם אירע לפעמים גודל טרדה במשא ומתן ... בלימוד מועט כמו פרק אחד ביום וכן פרק אחד בלילה ובשעת הדחק ... יוכל לצאת ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית לקיים מצות והגית בו יומם ולילה ביום ההוא".

ג) מתי ת"ת דוחה מצוות

גם לענין תלמוד תורה שדוחה מצוות, יש הפרש בין מצוות ידיעת התורה , שדוחה אפילו מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, לבין מצות לימוד התורה , שאינה דוחה אלא מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כמבואר בשוע"ר (הל' ת"ת פ"ד ה"ג): "היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו ... ואם אי אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים ... יפסיק תלמודו ויעשה המצוה ויחזור לתלמודו".

משא"כ לענין מצות ידיעת התורה נתבאר שם (הל' ת"ת פ"ג ה"א): "וכל מי שדעתו וכח זכרונו יפה שיוכל ללמוד ולזכור כל התורה שבעל פה כולה, הרי זה לא ישא אשה עד שילמוד תחלה תורה שבעל פה כולה, שהן כל ההלכות בטעמיהן בדרך קצרה שהן פירוש כל התרי"ג מצות בתנאיהן ודקדוקיהן ודקדוקי סופרים, ואח"כ ישא אשה, ויעסוק אחר כך כפי הפנאי שלו בעיון ופלפול כל ימיו כפי כחו. שאם ישא אשה תחלה יהיו רחיים בצוארו טרדת פרנסת אשתו ובניו, ולא יוכל לעסוק בתורה כראוי כל כך ללמוד ולזכור כל ההלכות בטעמיהן שהן פירוש התרי"ג מצות ועיקר התורה שבעל פה ... ולא אמרו שמבטלין ומפסיקין מתלמוד תורה כדי לקיים מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים כמו שיתבאר, אלא להפסיק לפי שעה וזמן, מה שאין בו אלא ביטול מצות העסק ולימוד התורה תמיד, אבל לא ביטול מצות ידיעת התורה באר היטב בפירושה שהן ההלכות כולן בטעמיהן בדרך קצרה. ולכן בימיהם שהיו לומדים עם הנערים מבן עשר שנים ואילך חמש שנים משנה וחמש שנים תלמוד שהם הטעמים בדרך קצרה, אם לא היה נושא כשעברו עליו עשרים שנה היה עובר על מצות עשה של תורה פרו ורבו. ותחלת זמנה הוא מבן שמונה עשרה, כי גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג' שנים בלי טרדה גדולה כל כך בטרם יוליד בנים הרבה" (ראה סי' הקודם).

ומקור חילוק זה הוא בתוס' (קידושין מ, ב סד"ה תלמוד): "דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה, אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד, אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד".

*

וכדי לבאר טעם החילוק בינם יש להקדים הא דאמרינן בסוכה (כו, א): "העוסק במצוה פטור מן המצוה". והיינו אף באי אפשר לעשותה על ידי אחרים, כמבואר בשוע"ר (סי' לח ס"ז): "כל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת ... לפי שכל שעוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות ... ולכן המשמר את המת פטור מתפילין ומקריאת שמע ומתפלה ומכל המצות".

וכ"ה בשוע"ר (סי' תרמ סי"ח): "מי שהולך לדבר מצוה כגון להקביל פני רבו או לפדיון שבוים וכיוצא בזה והגיע לישוב בעוד שלא עשה מצותו אינו צריך לטרוח ולעשות סוכה, ואפילו אם יש שם סוכה בנויה אם אינה מזומנת לפניו אינו צריך לטרוח ולחזור אחריה, ומותר לו לאכול ולישן בבית ... כל העוסק במצוה אחת אין צריך לטרוח ולחזר אחר מצוה אחרת בעוד שהוא עוסק במצוה זו".

וכן בשוע"ר (הל' מציאה הכ"ד): "וכל שעה שהוא עוסק בתקנת האבדה הרי זה עוסק במצוה ופטור מליתן פת לעני ומשאר מצות". שמכל זה רואים שכן הוא אף במצוות שאי אפשר לקיימן על ידי אחרים.

ומטעם זה דוחה מצות ידיעת התורה את החיוב לישא אשה, כמבואר בשוע"ר (הל' ת"ת פ"ג קונטרס אחרון ד"ה ומכל מקום): "והטעם פירש שם הרמב"ם תחלה שהעוסק במוצה פטור כו'". והוא מ"ש הרמב"ם (הל' אישות פט"ו ה"ב): "הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה". ועוד מוסיף ומדגיש שם (ד"ה אבל מ"ש): "דאם לא כן במה יפטר ממצות עשה דאורייתא, אם לא כמ"ש הרמב"ם שהעוסק במצוה פטור כו'".

משא"כ לענין מצות לימוד תורה אמרינן שאינה דוחה אלא מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, והטעם נתבאר בשוע"ר (סי' תמד סי"ח): "ואף על פי שמצות הלימוד הוא בכל רגע ורגע, ונמצא שבעשיית מצוה מדברי סופרים הוא מבטל מצות עשה של תלמוד תורה, ואפילו אם גם המצוה היא של תורה הרי שניהם שקולין ואיזה שירצה יעשה שכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת, מכל מקום כיון שהמצוה היא עוברת, שאם יעסוק בתורה ולא יקיימנה תתבטל המצוה לגמרי, ובעשיית המצוה לא תתבטל מצות עשה של תורה לגמרי שהרי יכול ללמוד אחר כך, לפיכך תלמוד תורה נדחה מפני כל המצות אפילו הן מדברי סופרים כשאי אפשר לעשותן על ידי אחרים".

והוא כעין האמור בשוע"ר (סי' תלא קונטרס אחרון ס"ק א): "אם שאינו תדיר מצוה עוברת, והתדירה אינה עוברת, פשיטא דחייב לקיים שתיהן, ואין מצות הקדמת התדיר דוחה את שאינו תדיר לגמרי".

*

והנה רבינו אינו מסתפק בטעם זה של העוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא מוסיף וכותב (הל' ת"ת פ"ג ה"א), אין: "ולכן נדחית מפני לימוד זה מצוה רבה של פריה ורביה, אף שהיא גדולה מכל המצות ... כי היא נדחית מפני מצות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצות".

ונתבאר שם (פ"ד ה"ב): "תלמוד תורה שקול כנגד כל המצות כולם, שהתלמוד מביא לידי מעשה ונמצא שניהם בידו, כי התלמוד מצד עצמו הוא גם כן מצות עשה אף אם לא היה מביא לידי מעשה, והואיל והוא מביא גם כן לידי מעשה כל המצות כולן, שאי אפשר לקיים כל המצות כהלכתן בתנאיהן ודקדוקיהן בלי לימוד היטב לידע כל ההלכות שהן דקדוקי המצות ותנאיהן, לכך הוא שקול כנגד כל המצות כולן, ולפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום".

ומקורו ברמב"ם שאינו מסתפק בטעם הראשון הנ"ל, ומוסיף גם הטעם השני הנ"ל (הל' אישות פט"ו ה"ב): "הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכל שכן בתלמוד תורה".

ומה שאנו זקוקים גם לטעם השני, היינו כמבואר בשוע"ר (סי' תמד סי"ח): "אם גם המצוה היא של תורה הרי שניהם שקולין ואיזה שירצה יעשה שכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת". ולפי זה היה צריך להיות גם כאן שאיזה מהן שירצה יעשה. ומה שמצות ידיעת התורה דוחה מצות פריה ורביה, היינו כי מצות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצות, ואינם שקולים.

וכעין זה מצינו גם לענין תדיר קודם, שכלל זה הוא גם באי אפשר לקיים שניהם, כמבואר בשוע"ר (סי' תלא קונטרס אחרון ס"ק א): "כששתי המצות אינן עוברות דמצוה להקדים התדיר, וכן אם שתיהן עוברות שאינו תדיר נדחה". וכן הוא גם במצוה החשובה יותר שהיא דוחה את המצוה השניה, אף שאי אפשר לקיים שניהם.

ד) הקדמת תורה לתפלה

כשם שיש הפרש בין מצוות ידיעת התורה לבין מצות לימוד התורה לענין דחיית העסק בפרנסה, ולענין דחיית מצות פריה ורביה, כן יש הפרש בינם גם לענין הקדמת תורה לתפלה, כמבואר בשוע"ר (הל' ת"ת פ"ד ה"ה-ו): "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת שלימה בכל תפלת י"ח משלש תפלות שבכל יום, ושעה אחת שלימה קודם כל תפלה, ושעה אחת שלימה אחר כל תפלה, ונמצא שוהין ט' שעות ביום ולא היו חוששין לביטול תורה ... לא היו רשאים להשהות כל כך בתפלה אלא מפני שלמדו כבר תחלה כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה וקיימו ידיעת התורה, שמתוך שחסידים הם היתה תורתם משתמרת ומתקיימת בידם ולא משתכחת מהם. רק שמצות תלמוד תורה היא והגית בו יומם ולילה, וכנגד מצוה זו שקולה מצות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה אמיתית ליפטר ממצוה זו, כדין כל העוסק במצוה פטור מהמצוה, אבל לא כנגד מצות ידיעת התורה וליפטר ממנה ח"ו".

ונתבאר בשו"ת אדה"ז סי' נב (מהדורה אחרת מהקונטרס אחרון): "חסידים הראשונים היו מתפללין ט' שעות ביום כו', מתוך שחסידים הן תורתן משתמרת. בספר חרדים קרוב לסופו במצות התשובה ספ"ג, כתב בשם האריז"ל, שהתבודדות והדביקות מועיל לנפש שבעתים מהלימוד. וקשה שאם כן למה הוצרכו בגמרא לטעם דתורתן משתמרת ... דכשם שיש חילוק גדול וחומר החיוב בענין העסק בתורה במצות ידיעת התורה מבמצות הגיון, כך עד"ז יתפרש דברי האריז"ל, דהנה מ"ש האריז"ל שמצות הדבקות גדול מלימוד התורה זהו נגד קיום מצות והגית בו, אכל ודאי חובה להגיע למצות ידיעת התורה ולא יפטר ממצוה זו על ידי ההתבודדות והדבקות, רק אם כבר יודע כל התורה, או שאי אפשר לו כלל להגיע לידיעת התורה כגון מי שאין דעתו יפה כו' רק לקיום מצות הגיון, על זה כתב האריז"ל דהדבקות גדול יותר כו'. ובהכי אתי שפיר דלא קשה מידי מהגמרא, דמה שהוצרכו בגמ' לטעם דתורתן משתמרת היינו על מצות ידיעת התורה, שמחמת עוסקם ט' שעות בכל יום בתפלה היה יכול להיות שישכחו ח"ו מידיעת התורה, וכל השוכח דבר אחד כו', ולכן אמרו שתורתן משתמרת, והיינו שמחמת גודל אהבה ויראה שלהם לא היו צריכים לחזור על לימודם כי היו זוכרים מאד".

ה) שינויים בין הפנים לקונטרס אחרון

בכל האמור לעיל הובאו דברי רבינו במסקנתו שבפנים הלכות תלמוד תורה, ומקורותיו והוכחותיו שבקונטרס אחרון, וביאוריו בשו"ת שלו סי' נא-ב.

מכל מקום יש אי אלו פרטים, שלפום ריהטא נראה שינוי בין המסקנא שבפנים לבין הביאור שבקונטרס אחרון (ראה לעיל ח"א סי' א ס"ה, אם הקונטרס אחרון נכתב לפני או אחרי הפנים):

(א) בפנים (פ"ד ה"ו): "שידיעת כל התורה למי שאפשר לו היא מצות עשה של תורה ... משא"כ מצות והגית בו יומם ולילה שהותרה מכללה כמ"ש ואספת דגנך וגו' אמרה תורה הנהג בהן מנהג דרך ארץ". היינו שרק מצות והגית הותרה מכללה כו' ולא מצות ידיעת התורה.

ואילו בקונטרס אחרון פ"ג (במהדורה החדשה, סוף ד"ה ורבנן): "מצות ידיעת התורה, שהותרה מכללה במ"ש ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ".

ומובן שהכוונה היא לדעת רבי ישמעאל שבברכות (לה, ב): "ת"ר ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן". ונתבאר לעיל דמיירי בתחלת לימודו של אדם.

(ב) המקור להלכה זו הוא ברמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"ו-ז: "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה ... ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם עושר וכבוד כאחת, כך היא דרכה של תורה ... וחיי צער תחיה ובתורה את עמל ... עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי".

ומבאר בקו"א שם (ד"ה ולרבי ישמעאל), שיש כאן שני פרטים: א) עשה תורתך קבע הוא "חיוב גמור", שעליו כותב הרמב"ם בתחלה "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי", כי "מי שעושה מלאכתו קבע כדי לקנות עושר אינו מקיים המצוה כראוי, משום דס"ל דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא בעלמא". ב) אם מלאכתו ארעי אינה מספקת לדי מחסורו, אזי "מדת חסידות" לחיות חיי צער ולעמול בתורה, שע"ז כותב הרמב"ם "ולהיות מוכתר בכתר תורה כו' דרכה של תורה", כי "לאו חיובא דאורייתא הוא, אלא שזו דרכה של תורה דייקא, ומי שרוצה להיות מוכתר בכתרה אי אפשר בענין אחר ... דלא אשכחן שחייבה תורה לסבול חיי צער ... דמדינא שרי עד שיהיה לו די מחסורו ... דהלל דוקא היה מחייב את העניים ... על שלא נהגו במדת חסידות כמותו לסבול חיי צער כדי לזכות בכתר תורה".

ואילו בפנים הל' ת"ת מסיק רבנו להלכה שגם לחיות חיי צער הוא "חיוב גמור" ומי שאינו עושה כן "אינו מקיים המצוה כראוי", שהרי כן כותב (פ"ג ה"ג-ד): "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי יעשה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו בלבד ... וחיי צער תחיה ... אבל מי שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד ... אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי". הרי שרק ב"מי שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד" כותב שאינו חייב לחיות חיי צער כו', משא"כ בתלמיד חכם בתחלת לימודו חייב הוא לחיות חיי צער כו'.

ויתירה מזו נתבאר לעיל סעיף ב, שכל החילוק בין מי שהוא בתחלת לימודו ומי שכבר למד את כל התורה הוא רק זה, שבתחלת לימודו חייב ללמוד כל היום ולחיות חיי צער כו', משא"כ כשכבר למד כל התורה אינו חייב לחיות חיי צער, וחייב רק לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי.

וכן נתפרש בשו"ת רבינו הזקן סי' נב (שהיא מהדורה אחרת מהאמור בקונטרס אחרון הנ"ל): "מצות ידיעת התורה, דעל זה אמר כל מי שאפשר לו לעסוק כו', ואינו יוצא בפרק אחד שחרית כו', אף שנהנה מיגיעו, וגם צריך לחיות חיי צער כו'".

(ג) בקו"א שם (ד"ה ומיהו היינו): "ומיהו היינו דוקא במי שראוי לכך שדעתו יפה להצליח בלימודו ... אבל בעל הבית דלאו בר הכי הוא לזכות בכתר תורה לעולם, אין עליו שום עונש אם לא ינהוג במדת חסידות זו ... ואין בזו מדת חסידות".

ואילו בפנים מסיק רבנו (פ"ג ה"ד): "אבל מי שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד ... אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי אלא אם כן עושה במדת חסידות ואהבת התורה"

וכפי הנראה קשורים ותלויים פרטים אלו זה בזה:

לפי המבואר בקו"א, אין שום חיוב לחיות חיי צער גם בתחלת לימודו, ואין זו אלא מדת חסידות, ומי שלא הגיע למדה זו אין זה אפילו מדת חסידות, יוצא אם כן, שגם "מצות ידיעת התורה, (ש)הותרה מכללה במ"ש ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ".

ואילו לפי מה שמסיק בפנים, מצות ידיעת התורה מחייבת שבתחלת לימודו בתורה אתה עמל וחיי צער תחיה (ורק במי שלא הגיע למדה זו אין לו חיוב זה, רק מדת חסידות), יוצא אם כן שרק "מצות והגית בו יומם ולילה (ש)הותרה מכללה כמ"ש ואספת דגנך וגו' אמרה תורה הנהג בהן מנהג דרך ארץ", משא"כ מצות ידיעת התורה לא הותרה מכללה.

* * *