הלכות כבוד רבו

הלכות כבוד רבו

סמיכה בזמן הזה

(סי' רמב)

א) סמיכה איש מפי איש עד משה רבינו

ברמב"ם (הל' סנהדרין פ"ד ה"א-ב): "אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלשה צריך שיהיה אחד מהן סמוך מפי הסמוך ... איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו ... וכיצד היא הסמיכה לדורות לא שיסמכו ידיהן על ראש הזקן אלא שקורין לו רבי ואומרים לו הרי את סמוך ויש לך רשות לדון אפילו דיני קנסות".

ושם (ה"ו): "אין סומכין זקנים בחוצה לארץ ואע"פ שאלו הסומכין נסמכו בארץ ישראל".

ומטעם זה בטלה הסמיכה בישראל, כאשר נסגרו הישיבות בארץ ישראל על ידי הגזרות, כמבואר בשו"ת הריב"ש (סי' רעא): "הסמיכה שהיתה בימי רז"ל, היתה כדי לדון דיני נפשות ודיני קנסות, שצריכין מומחין, ר"ל סמוכין, שהיו נסמכין מסמוכים אחרים. וגם הם, מסמיכים אחרים, איש מאיש, עד משה רבינו ע"ה. והסמוכין היו ראויין להיות בסנהדרין. ועתה, כבר בטלה סמיכה ופסקה. שאין סמוך איש מאיש עד אדון הנביאים, עליו השלום. וגם, שאין סמיכה בחו"ל".

אלא שעל כך כותב הרמב"ם (שם פ"ד הי"א): "נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים ... והדבר צריך הכרע".

על יסוד זה חודשה הסמיכה בצפת, בשנת רח"צ (בתקופת התיישבות גדולי ישראל בארה"ק אחרי גירוש ספרד), על ידי מהר"י בירב רבה של צפת.

אמנם מהרלב"ח רבה של ירושלים, התנגד לזה בתוקף, ולבסוף בטלה תנועת חידוש הסמיכה אז.

ועל פי זה נפסק בשוע"ר (הל' נזקי גוף ונפש הט"ז): "בזמן הזה שאין לנו דיינים סמוכים בטלו כל דיני קנסות מישראל, כגון דיני גנבות וחבלות שהכה איש את רעהו וחירופים שחרפו וביישו בדברים ובהוצאת שם רע, ואין לנו רשות אלא לנדות החובל או המחרף עד שיפייס לבעל דינו".

באמת ניתן כח לבית הדין לדון דיני קנסות גם בזמנינו, כמבואר בשוע"ר (שם הט"ז): "אם הבית דין שבעיר נתמנו מדעת רוב הצבור ידונו הם גם דיני קנסות".

אמנם כאן לא מדובר בדיני קנסות של "גנבות וחבלות" (דהיינו כפל וארבעה וחמשה ונזק צער פגם בושת וכופר וכיו"ב), כי "בזמן הזה שאין לנו דיינים סמוכים בטלו כל דיני קנסות מישראל". אלא מדובר כאן בקנסות האמורים בשוע"ר (שם): "לגדור פרצת הדור כשהדור פרוץ, וכן אם החוטא הוא פרוץ יש לענשו קצת יותר מעונש הראוי לו על פי התורה".

ב) נטילת רשות מהנשיא ומריש גלותא

לדיני ממונות שבין אדם לחבירו אינו צריך להיות דיין סמוך, אבל מכל מקום זקוק הוא לקבלת רשות לדון, כמבואר בסנהדרין (ה, א): "אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעה מיבעי למיפטרא לישקול רשותא מבי ריש גלותא". וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' כה ס"ב): "טעה בשיקול הדעת ... אם היה זה דיין מומחה ונטל רשות מריש גלותא ... חוזר הדין. ואם אי אפשר להחזיר, פטור מלשלם".

וכמו שמועיל הרשות מריש גלותא בבבל, כן מועיל הרשות מהנשיא בארץ ישראל, כמובא בגמרא (שם): "כי הוה נחית רב לבבל אמר ליה רבי חייא לר' בן אחותי יורד לבבל יורה, יורה. ידין (ברשות ויפטר מלשלם, רש"י), ידין".

ויש בזה חילוקים בין הרשות שנתן הנשיא שבארץ ישראל לבין הרשות שנתן ריש גלותא שבבבל, כמבואר בגמרא שם וברמב"ם (הל' סנהדרין פ"ד הי"ד ופ"ו ה"ב), ונתבאר בשו"ת הריב"ש (סי' רעא): "שלפי שראשי גליות שבבבל, הן עומדין במקום מלך, ויש להם רשות לרדות את ישראל בכל מקום, ולדין עליהם, בין רצו, בין לא רצו. כמו שאמרו שם (סנהדרין ה) לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את העם בשבט. ומי שאין לו רשות מריש גלותא, ודן את הדין, וטעה, משלם מביתו, אלא אם כן קבלוהו עליהם בעלי הדין, רוצה לומר שהוא לא כפה אותם לדון לפניו, אלא שהם באו לפניו מעצמם לדון להם, ואז הוא פטור אם טעה. ואם נטל רשות מריש גלותא, יכול לכוף בעלי דין לדון לפניו. ואף אם יטעה בדינו, יהיה פטור. שכיון שנטל רשות, הרי הוא כאלו קבלו עליהם בעלי הדין. שהרי יש לו רשות לדון בכפיה בכל העולם, כיון שנטל רשות מריש גלותא. וכן, אם נטל רשות מן הנשיא שבארץ ישראל, יש לו רשות לדון בכפיה בארץ ישראל, או בעיירות הסמוכות לארץ, ואם טעה פטור, אבל לא בשאר חוצה לארץ, דבזה יפה כח ראש גולה שבבבל, מכח הנשיא שבארץ ישראל, משום דהכא שבט, והכא מחוקק ... וכל זה, בטל עתה בעונותינו, ואין לנו לא שבט ולא מחוקק".

וגם עתה ש"אין לנו לא שבט ולא מחוקק" (לא נשיא בארץ ישראל ולא ריש גלותא בבבל), כתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין פ"ד ה"ח): "ויש להן למנות כל מי שירצו לדברים יחידים ... כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון". והיינו שגם בית הדין הגדול יש לו הכח ליתן רשות לדון.

ויש פוסקים שאם הבית דין מאושר ברשות המלך הריהו כרשות ריש גלותא (ראה רמ"א חו"מ סי' ג ס"ד, וש"ך שם ס"ק ט).

וכתב בערוך השלחן (סי' כה ס"ז): "יראה לי דכיון שקבלו רוב הציבור את הרב או את הדיין על פי ראשי העיר ומנוהו הוה כנטילת רשות מריש גלותא שבזמן הש"ס".

וכן נראה מדברי שו"ת הריב"ש (שם): "צריך שיקבלו בעלי דינין את הדיין, ושידין להם מרצונם. או שיקבלוהו עליהם הקהל, ויתנו לו רשות לדון בכפיה".

ואפשר שכן היא גם דעת רבינו הזקן, כמובא לעיל (סעיף הקודם) משוע"ר (הלכות נזקי גוף ונפש הט"ז): "אם הבית דין שבעיר נתמנו מדעת רוב הצבור ידונו הם גם דיני קנסות". ויש מקום לומר שכן הוא גם לענין לדון בכפיה וליפטר מלשלם.

ג) נטילת רשות מרבו – להורות

להוראת איסור והיתר אין זקוקים לנטילת רשות מריש גלותא, אבל עדיין זקוק לנטילת רשות מרבו, כמבואר בברייתא בסנהדרין (ה, ב): "תניא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה ... אמרו לו תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו ... באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל רשות מרבו".

וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רמב ס"ד): "אסור לאדם להורות לפני רבו לעולם ... לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות, אפילו הוא בסוף העולם אסור להורות, עד שימות רבו או עד שיתן לו רשות".

וכן נתבאר ברמ"א (יו"ד סי' רמב סי"ד): "ענין הסמיכות שנהגו בזמן הזה, כדי שידעו כל העם שהגיע להוראה, ומה שמורה הוא ברשות רבו הסומכו. ולכן אם כבר מת רבו אינו צריך לסמיכות. וכן בתלמיד חבר ... במקום שאינו צריך רשות אינו צריך סמיכות".

וכן נפסק בשוע"ר (יו"ד סי' יח קו"א ס"ק י): "שאין צריך נטילת רשות להורות בהם היתר, כל שהגיע להוראה ואין רבו בחיים".

אלא שמכל מקום כתב בשו"ת הרד"ך (בית יח חדר י): "הסמיכה הנהוגה בזמן הזה מגדולי עולם הוא משום דאי באסור והתר מאן דלא גמיר יעשה תורתינו פלסתר ויאכיל מאכלות אסורות". הובאו דבריו בדרכי משה (סי' רמב ס"ק יד): "דנהגו האידנא בסמיכה כדי שיודע מזה שראוי להורות ולא יורה כל אחד מן התלמידים, ולכן נהגו בסמיכה, שמעתה ידוע לכל שכל מי שאינו מוסמך לא הגיע להוראה ואין לסמוך עליו".

ועל פי זה כתב בדרכי משה (סי' רמב ס"ק ב): "תלמיד חבר שאינו אסור להורות בפני רבו משום כבודו, אלא משום שאסור להורות בלא רשות, כדי שידעו בו שאינו טועה בהוראותיו, אם נטל רשות מרב אחד סגי".

ונתבאר בשו"ת שארית יהודה (יו"ד סי' לז): "נהי דיכול לדרוש בלא רשות רבו אחר פטירתו, מכל מקום צריך להיות מוסמך בנטילת רשות מאיזה רב אף שאינו רבו, כמשמעות מהרי"ק שורש קס"ט הובא בדרכי משה והוא מוכרח מתלמוד ערוך רפ"ק דסנהדרין דהא דגזרו דתלמיד אל יורה אלא אם כן נטל רשות מרבו היינו משום דרבו מידק דייק בי' שלשונו פתוח ולא יטעו בלשונו, וכפרש"י שם, והוא מוכח מסוגיא דהתם, ואם כן כי נח נפשי' דרבי' מאי הוי, למה הותר לו לדרוש, סוף סוף העולם יטעו בלשונו. אלא וודאי דעל כל פנים צריך ליטול מרב אחר, אלא אין צריך רשות רבו המובהק דוקא, דאפילו לא נטל רשות מרבו שרי אחר פטירתו, דלאו משום כבוד של רב נגעו בה אלא משום שלא יטעו בלשונו, ומשום האי חששא בלחוד שרי ליטול רשות מאיזה רב שיהי' אף שאינו רבו כמ"ש מהרי"ק".

והיינו שסמיכה שנהגו בזמן הזה, אינה הסמיכה הראשונה הנ"ל (סעיף א), ולא קבלת רשות השניה הנ"ל (סעיף ב), אלא רק קבלת רשות השלישית הנ"ל, שיש בזה ב' טעמים: (א) מפני כבודו של רבו, שלא יורה בלי קבלת רשותו. והוא טעם העיקרי, שחל דוקא בחיי רבו המובהק. (ב) "שידעו כל העם שהגיע להוראה". שזה חל גם כשאין רבו מובהק בחיים, ולזה סגי בסמיכה מאיזה רב שיהי', אף שאינו רבו.

וזהו שהובא לעיל מהרמ"א (יו"ד סי' רמב סי"ד): "ענין הסמיכות שנהגו בזמן הזה, כדי שידעו כל העם שהגיע להוראה, ומה שמורה הוא ברשות רבו הסומכו". שיש בזה שני פרטים הנ"ל: (א) "מה שמורה הוא ברשות רבו הסומכו". (ב) "כדי שידעו כל העם שהגיע להוראה".

ומה שנוסח הסמיכה להוראה שבזמנינו הוא: "יורה יורה"; למרות שבמקורו, ביטוי זה הוא שאלה ותשובה: "יורה? יורה!" מכל מקום משתמש הרב המסמיך בלשון זה, בכפל לשון: "יורה יורה".

וזהו גם מנהג הסמיכה לדיינות הנהוג עתה (בלשון "ידין ידין"), שאינו מטעם המובא לעיל (סעיף הקודם) מהגמרא ופוסקים, לדון בכפיה וליפטר מלשלם כשיטעה בשיקול הדעת, וכמבואר בריב"ש (שם ד"ה תחלה): "ואין לומר שהסמיכה זו היא כמו נטילת רשות לדון בכפי' ואי טעי ליפטר כו', שאם כן הי' צריך שיטלו רשות אם מראש גולה שיש לו כח לרדות כו' אם מן הנשיא שבארץ ישראל שהוא מופלא שבסנהדרין, וכל זה בטל עתה בעונותינו, ואין לנו לא שבט ולא מחוקק, ואין נטילת רשות מועלת לדון בכפי' ולהיות נפטר אם טעה".

אלא שגם סמיכה זו היא כעין נטילת רשות להורות (שנתבאר בסעיף זה), וזקוקים לסמיכה מיוחדת לדון.

*

ומכל זה מובן, שגם בימינו אין לו לאדם להורות הוראת איסור והיתר בלי קבלת סמיכה, אף אם כבר מת רבו המובהק, כמובא לעיל משו"ת שארית יהודה (יו"ד סי' לז): "דהא דגזרו דתלמיד אל יורה אלא אם כן נטל רשות מרבו ... דלאו משום כבוד של רב נגעו בה אלא משום שלא יטעו בלשונו, ומשום האי חששא בלחוד שרי ליטול רשות מאיזה רב שיהי' אף שאינו רבו".

וכעין זה הוא מה שהצריכו לקבל "קבלה" לשחיטה, עד שנוהגים שאין אדם שוחט אלא אם כן נטל קבלה לפני חכם (רמ"א יו"ד סי' א ס"א).

אלא שמכל מקום קיי"ל שקבלת סמיכה מטעם זה הוא רק לכתחלה, וכמבואר ברמ"א (סי' רמב סי"ד): "ויש אומרים דמי שאינו מוסמך למורינו ונותן גיטין וחליצות, אין במעשיו כלום ... ויש חולקים ומקילין. ובמקום עגון יש להקל אם כבר נתן גיטין וחליצות, אבל לא בדרך אחר, כי מנהגן של ישראל תורה, כן נראה לי".

ד) נטילת רשות מהבית דין להורות

כשם שיש נטילת רשות מהנשיא, או מריש גלותא, או מהבית דין, לדון בכפיה וליפטר אם טעה, כן הוא גם לענין הוראת איסור והיתר, ליפטר אם טעה, כמבואר ברמב"ם (הלכות סנהדרין פ"ד ה"ח): "ויש להן למנות כל מי שירצו לדברים יחידים, והוא שיהיה ראוי לכל הדברים. כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר, או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות, או יתנו רשות לזה ולזה אבל לא לדון דיני קנסות, או לדון דיני קנסות אבל לא להתיר בכורות במומין, או יתנו לו רשות להתיר נדרים בלבד או לראות כתמים וכן כל כיוצא בהן".

וכתב על זה הלחם משנה (שם): "וא"ת איך כתב כאן רבינו או יתנו לו רשות להורות באיסור והיתר, הא מוכח בגמרא דלהורות באיסור והיתר לא בעינן רשות מבית דין, אלא רשות מרבו, וכדאקשינן התם וכי מאחר דגמיר רשותא למה ליה למשקל ותירצו משום מעשה שהיה, וי"ל דודאי רשות בעינן להורות באיסור והיתר כדי שאם טועה ליפטר, כדמוכח בפרק אחד דיני ממונות".

מטעם זה זקוקים כתב הרמב"ם (שם): "יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות", ומטעם זה כתב הרמב"ם: "והוא שיהיה ראוי לכל הדברים ", וכמבואר בלחם משנה (שם): "ירושלמי פ"ק דחגיגה ... אע"ג דאתמר ממנין זקנים לדברים יחידים, והוא שיהיה ראוי לכל הדברים, כהדא ר' יהושע בן לוי וכו'. כלומר שיהיה חכם ומופלא בכל התורה כלה".

והיינו שדברי הרמב"ם אמורים לענין ליפטר אם טעה, הן בהוראת איסור והיתר, הן בהוראת מומי בכורות, והן בהוראת התרת נדרים וכתמים וכיו"ב. ולכן הצריך "שיהיה ראוי לכל הדברים" ⁸⁴ .

וזאת היא כוונת הרמ"א בדרכי משה (יו"ד סי' רמב ס"ק ב), שהביא את דברי הרמב"ם, וסיים: "ונראה שזה דוקא בימיהם שנהג דין סמיכה, אבל סמיכה של זמן הזה אינה כלום אלא נטילת רשות בעלמא, ולמה שראוי ראוי".

הרי שגם הוא מפרש בדברי הרמב"ם כהלחם משנה, שהרמב"ם מיירי בענין ליפטר אם טעה, ולא לענין סמיכה להורות שבזמן הזה.

יוצא אם כן מכל האמור לעיל, שיש שלושה פרטים בסמיכה להוראה:

א) רשות מבית דין, כדי ליפטר אם טעה.

ב) רשות מרבו מובהק, אם הוא בחיים.

ג) סמיכה מרב, שידעו כל העם שהגיע להוראה.

ה) סמיכה לרבנות ורב שנתמנה לקהלה

אחר שקיבל סמיכה מרבו, או שקיבל סמיכה מרב אחר, יכול להורות בכל מקום, אבל לא במקום רבו המובהק, כמבואר בשו"ע (סי' רמב ס"ד): "אסור לאדם להורות לפני רבו לעולם". וברמ"א (שם): "ואפילו נטילת רשות לא מהני תוך שלשה פרסאות, אם הוא רבו מובהק".

אבל מותר לו להורות בעירו, אף אם יש בה חכם העיר שנתקבל על ידי הקהל; כיון יש לו סמיכה, וכיון שחכם העיר אינו רבו מובהק.

*

ומכל מקום יש לפעמים איסור להורות במקום חכם העיר – אף שאינו רבו, כמבואר בברכות (סג, א): "באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר, פשיטא, לא נצרכה אלא בששניהם שוין". ופירש רש"י (שם): "אם באת במקום תלמיד חכם ואינך גדול ממנו אל תטול עטרה לדרוש במקומו".

וכן הוא בחולין (צד, ב): "ורב אי סבירא ליה דאסיר לימא ליה, אתריה דשמואל הוה". וכן בחולין (נג, ב): "אתריה דשמואל הוה".

ואילו בסוטה (כב, א-ב): "ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה, ועד כמה עד ארבעין שנין (הוי ראוי להוראה, רש"י), איני והא רבה אורי (וכל שנותיו אינן אלא מ'), בשוין (אם שוה לגדול העיר בחכמה מותר להורות".

ומתרצים התוס' (סוטה שם ד"ה בשוין): "ההוא דפרק הרואה דמיירי באדם שנכנס לעיר שיש שם חכם מורה, תמן לא תהוי גבר אפילו בשוין, אבל אם הוא קבוע בעיר כמותו ושוה לו בחכמה מותר לו להורות".

ועפי"ז נפסק בשוע"ר (יו"ד סי' יח ס"ק כד): "שאין לתלמיד ולא אפילו לחכם אחר להורות במקום שיש חכם העיר". אלא שזו הדרכה טובה, ולא איסור ממש, כמבואר בשוע"ר (שם): "שתלמיד המורה בעיר של חכם שאינו רבו לאו בר נדוי".

*

ולפעמים אסור גם משום השגת גבול, כמבואר ברמ"א (סי' רמה סכ"ב): "אם בא חכם אכסנאי לעיר, אין לו לקפח שכר הרב הדר שם לעשות חופות וקידושין וליטול השכר הבא מהם, הואיל והוא פרס הרב הדר שם".

וגם איסור זה הוא רק כשאינו קבוע בעיר הזאת, אלא שהוא נכנס בתור אורח לעיר הזאת. משא"כ אם הוא גר בעיר הזאת, נתבאר ברמ"א (שם): "רב היושב בעירו ולומד לרבים, יכול חכם אחר לבא וללמוד גם כן שם, אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון, כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם על זה, אפילו הכי יכול השני לבא לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר, כמו הראשון, אם הוא גדול וראוי לכך".

וטעם החילוק בינם, כי גם בהשגת גבול של בעלי אומנות יש חילוק בני עיר זאת לבין בני עיר אחרת, כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' קנו ס"ה): "היתה שם מרחץ או חנות או רחים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו, אינו יכול למונעו ולומר לו אתה פוסק חיי ... אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה, או מרחץ בצד מרחצו של זה, יש להם למונעו" (ויתבאר לקמן סימן לז ס"ד).

ואף שגם בבני מבוי זה יש להמנע מלירד לאומנות חברו, כמבואר בשוע"ר (הל' הפקר סי"ג): "מותר מן הדין לבני העיר לירד אחד בתוך אומנות חבירו כגון להושיב חנות בצד חנות חבירו וכן חייט בצד חייט ... ומדת חסידות שלא לירד לתוך אומנות חבירו".

היינו דוקא בבעלי אומנות, משא"כ בלימוד התורה נתבאר בשו"ע (יו"ד סי' רמה סכ"ב): "מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו, כדי שיביאו לו תינוקות אחרים, או כדי שיבואו התינוקות שאצל זה לזה, אין יכולים למחות בידו, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".

וגם מעיקר הדין, קל הוא יותר ברבנות מסתם השגת גבול, כמובא בש"ך (יו"ד סי' רמה ס"ק טו): "ואי משום דיש קפוח פרנסה בדבר, מחמת הפרס שתפול לכיס המנהיגים מגיטין וחליצה והשבעת נשים ושכר ברכת אירוסין ונשואין וכה"ג, כמה טצדקי על קבול פרס זה אנו בושים ובטורח למצוא היתר לרובן, והיאך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר בהם".

וה"טצדקי על קבול פרס" של הרבנים, הוא כאמור במשנה (בכורות כט, א): "הנוטל שכרו לדון דיניו בטילים". ובגמרא (שם): "מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא ראה למדתי אתכם וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם".

וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' ט ס"ה): "הנוטל שכר לדון, כל דיניו שדן, בטלים, אלא אם כן ידוע שלא נטל בהם שכר. ואם אינו נוטל אלא שכר בטילתו, מותר. והוא שיהיה ניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו, כגון שיש לו מלאכה ידועה לעשות בשעה שיש לו לדון, אומר לבעלי הדין תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה".

האיסור הזה של נטילת שכר, וההיתר של שכר בטלה, הוא לא רק בדיינות, אלא גם בכל סוגי הוראות איסור והיתר, כמבואר בשוע"ר (יו"ד סי' א קונטרס אחרון ס"ק ז): "זה שבא לשחוט כמצות התורה ואנו אוסרים לו השחיטה עד שיבדקוהו אנו מחוייבים לבדקו בחנם, כמו שאנו חייבים לראות טרפות ובכורות ולבדקן ולדון בין איש לרעהו הכל בחנם אף על פי שיש בהם טורח רב ... כמו שחייבים לטרוח ולכוף בעצמם לקיים הפסק אם יש לאל ידם בחרמות ונדוים ולצוות לשוטרים, שזהו עיקר מצות הדיינים כמו שכתוב שופטים ושוטרים כו' ... אם לא שהוא שכר בטלה דמוכח, כגון שמניח כל עסקיו ואין לו עסק אחר רק לדון ולהורות, ונוטל שכר מבעלי דינין, הרי שכר הקבלות הוא כשכר הוראות".

וכן לענין מלמדות נתבאר בשוע"ר (הל' תלמוד תורה פ"א ה"ב): "ומי שהוא בעל מלאכה ואומנות ומניח מלאכתו ומלמד, הרי זה מותר ליטול שכר גם מהגדולים שאינם צריכים שימור, לפי שאינו אלא שכר בטילה הניכר ומוכח מפני שביטל ממלאכתו, ואפילו אינו לומד עמהם אלא מקצת היום ומקצתו עוסק במלאכתו ופרנסתו. ואם לומד עמהם כל היום ואינו עוסק בשום מלאכה ועסק כלל מותר לו ליטול שכרו מהם אפילו אינו בעל מלאכה ואומנות כלל, לפי שאלו לא למד עמהם בודאי היה מוכרח לעשות איזה עסק להחיות נפשו ונפשות ביתו, ועכשיו שלומד עמהם כל היום ואינו עוסק כלל אין לך שכר בטילה הניכר ומוכח גדול מזה".

וכן הוא לענין איסור לימוד התורה להתגדל בה, כמבואר בשוע"ר (הל' תלמוד תורה פ"ד הט"ו): "אם למד לשם שמים ואחר כך אין לו במה להתפרנס אם לא במלמדות או דיינות והוראות הרי זה משתמש בה לצרכה, שאם לא יהיה לו מה לאכול לא יוכל לעסוק בה כראוי כשהוא מעונה ברעב ועירום או נפשות ביתו. ואם יכול לעסוק באיזה מלאכה לפרנס את עצמו ומניח מלאכתו מלהתפרנס בה ומתפרנס מלימוד התורה לתלמידים כל שכן שהוא משתמש בה לצרכה בלבד, כי כדי שלא ליבטל מתלמוד תורה הוא מניח מלאכתו שהיה יכול לעסוק בה ולהתפרנס ממנה והוא נוטל שכר בטלה ולא שכר תורה".

ומטעם כל אלו הקילו קצת בהשגת גבול זה מעיקר הדין. אמנם מסיים בש"ך (שם): "מיהו כל זה מדינא, אבל מצד המנהג אפשר שיש למחות בזה".

יוצא אם כן מכל זה:

(א) בבא מעיר אחרת לעיר שיש בה חכם העיר, אפילו אם הוא גדול בתורה בשוה לחכם העיר, יש להמנע מלהורות. ומכל שכן כשמקפח בזה פרנסת חכם העיר.

(ב) משא"כ בעירו אין איסור להורות, כשהן שוים.

(ג) ואם מקפח בזה פרנסת חכם העיר, אין בזה איסור מדינא, אבל מצד המנהג אפשר שיש למחות בזה.

* * *