סימן לה

סימן לה

גומי למקוה – אם מקבל טומאה

ב"ה ⁷⁹⁶ אור ליום ד' ט"ו מנ"א תרע"ח לפ"ק

סלאוויאנסק

כבוד ידידי הרב המפורסם ווח"ס ונכבד יר"א כו' מו"ה נטע לערנער ⁷⁹⁷ נ"י

אחדשה"ט.

מכתבו נכון הגיעני. ובדבר הרעזינא ⁷⁹⁸ , גם אני שאלתי מפארמאצעפט ⁷⁹⁹ , ואמר לי שהוא שרף היוצא מהאילן. וזאת לא אמר שמערבין בו חול. ואמר שזהו רעזינא האמיתי. ויש גם כן איסקוסטוונא ⁸⁰⁰ , ונעשית מפסולת הנפט ⁸⁰¹ , והבטיח לי לעיין בספרים שלהם המדברים בזה.

מה שכתב כבודו שאין על זה תורת בגד מפני שאינו טווי ⁸⁰² . הלא כללות הענין שייך בצומח, כמו בצמר פשתים ⁸⁰³ , או בשאר מינים בשלשה על שלשה ⁸⁰⁴ , או כשאורג בגד בפני עצמו ⁸⁰⁵ , כמ"ש הרמב"ם בהל' כלים פכ"ב ה"א ופ"א הי"א, וכן צומח שבחי ⁸⁰⁶ כמ"ש שם הי"ב. אבל מה שייך זה בשרף של אילן שאין במינו טווי כלל. והלא נייר שעשוי מן העץ או מעשבים ⁸⁰⁷ אינו מקבל טומאה כמ"ש הרמב"ם שם פ"ב ה"א.

והנה משום תערובות חול שבו ⁸⁰⁸ , הרי כלי חרס שלא נצרף בכבשן הרי הוא כלי אדמה ואינו מקבל טומאה כמ"ש במשנה דספ"ד דכלים, והרמב"ם שם רפט"ו. ומה שיש לעיין בזה לפי דעתי הוא כי השרף והחול ודאי מתבשלים ונרתחים ביותר, אם לא חשיב זה כמצרף בכבשן. ודוגמא לזה בכלי זכוכית שמקבל טומאה מדרבנן משום דתחלת ברייתן מן החול שוינהו רבנן ככלי חרס בגמ' שבת דט"ו ע"ב. וגם לפי מה שאמרו שם דט"ז ע"א דשוינהו ככלי מתכות, לא הדר בי' ממאי דאמר שוינהו רבנן ככלי חרס, כמ"ש בתוס' שם ד"ה אלא. והרי כלי זכוכית לאחר עשייתו אינו שורפין אותו בכבשן, וצריך לומר דרתיחתן בתחלה זהו צירופן (מכל מקום מקבל טומאה דוקא בגמר מלאכתן שאז נעשים כלים, וגמר מלאכתן הוא רק עשייתן. ולא נחשבו ככלי אדמה נראה לי משום רתיחתן כנ"ל). ואם כן כמו כן בנידון דידן ⁸⁰⁹ נאמר שרתיחתן הוא צירופן והרי הוא בכלי חרס.

אמנם לבד שמכל מקום לא דמי לזכוכית, שכל תחלת ברייתן הוא מן החול, וגם אחר כך נראה כעין חרס, משא"כ ברעזינא דעיקרא הוא השרף ורק שמים בו חול, וצורתו אחר כך אינו כחרס כלל. הנה לבד זאת גם אם שהוא כחרס, פשוטי כלי חרס אינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן ⁸¹⁰ . ואם עשה כלי קבול מרעזינא ודאי מקבל טומאה, שהרי גם העושה כלי קיבול מנייר מקבל טומאה כמ"ש הרמב"ם שם בפ"ב. ועל כן אם הוא במציאותו ⁸¹¹ כנ"ל, לכאורה אין בזה שום חשש קבלת טומאה ⁸¹² .

והנה מה שכתב כבודו דפשוטי כלי עץ שמקבל טומאה לדעת הרמב"ם ⁸¹³ ז"ל, הוא דוקא בפשוטי כלי עץ הרחבים, וכדעת התוס' בסוכה ד"ה ⁸¹⁴ , נראה לי שאינו כן ⁸¹⁵ , שהרי במשנה דפ"ה דמקואות גבי נוטפים שעשאן זוחלים, דהרמב"ם מפרש שעושה את הנוטפים לזוחלים, כתב שם וכבר ידעת שהמקל מקבל טומאה מדרבנן לפי שהוא פשוטי כלי עץ עכ"ל, ובחיבורו בהל' מקואות פ"ט הי"ד כתב וכל דבר שמקבל טומאה ואפילו מדברי סופרים אין מזחילין בו, והיינו להוציא מקל וקנה וכדעת ר"י במשנה ⁸¹⁶ .

ונראה דפשוטי כלי עץ המקבל טומאה לדעת הרמב"ם הוא גם בשלא תקין ושייפו, דכן מוכח מהמשנה דפ"כ דכלים מ"ג מקל שעשאו בית יד לקורדום כו', ומיירי שלא התקינו לכך, וכדמשמע בגמ' שבת דמ"ח ע"ב, שאמרו התם שלא בשעת מלאכה אדם עשוי לזורקו בין העצים, והיינו משום שלא התקינו לכך, וכן משמע מפרש"י שם שכתב מקל של עצים בעלמא עכ"ל. וכתב הרמב"ם שם בפירוש המשנה הנ"ל, אולם שלא בשעת מלאכה הנה אינו חבור ואם נגע שרץ במקל לא נטמא הקורדום עכ"ל, משמע שהמקל מכל מקום נטמא. והר"ש שם כתב שעשאו לקורדום לפי שעה, וכתב כפרש"י בשבת שם, אך להרמב"ם שם משמע שמקבל טומאה ולא משום שהוא יד לקורדום, כמ"ש שם כי איננו ידו. ורק חתיכת עץ שאין לו צורה כלל אינו מקבל טומאה, וכמ"ש בפ"ה מהל' כלים כלי עץ שאין עליו צורת כלי כו'. ואפשר דשם הכונה לענין טומאה דאורייתא. והנה במשנה דס"פ י"ז דכלים כ' הרמב"ם ודע שהקנה בכללן קודם שיעשו בו דבר מזה לא יטמא אפילו מדרבנן לפי שאינה כלי עכ"ל, נראה הכונה דהיינו עד שלא חתכו (לא עד שלא נטל מתוכו המוח הלבן), שאז הוא כמו שאין עליו צורה כלל. ובחבורו בפ"ב דכלים ה"ד כתב ואם לא נחתכה לקבלה הרי הוא כפשוטי כלי עץ. הרי גם כשלא נטל מתוכו המוח הלבן הרי הוא כפשוטי כלי עץ (ומ"ש בתוס' דסוכה, אפשר דדעת התוס' דלא גזרו בפשוטי כלי עץ רק כאלו שיש בהם גם טומאה דאורייתא, והיינו בדפים שיש במינם טומאת מדרס באותן שרחבים כל כך שראויים למדרס, וגזרו גם באינם רחבים כל כך. ולפי זה מה שאמרו בבא בתרא דס"ו ע"א שאני פשוטי כלי עץ דמדרבנן (דמשם מקור דין זה דפשוטי כלי עץ מקבלים טומאה לדעת הסוברים כן, והוא גם דעת התוס' שם), הוא דוקא כמו בדף של נחתומין שהוא רחב. אך גם במקל יש טומאה דאורייתא כשיש לו בית קבול. ואין אצלי ⁸¹⁷ גמ' סוכה ובבא בתרא לעיין בהם).

אך כל זה לדעת הרמב"ם ⁸¹⁸ , ולדידי' הרי במקוה אין צריך הוי' בטהרה ⁸¹⁹ . ולהרא"ש ⁸²⁰ שצריכים הוי' בטהרה, הרי סובר שזהו רק בהבאת המים לא במניעת יציאת המים ⁸²¹ (ועלה בדעתי, דהנה גבי צמיד פתיל כתב הרמב"ם בפכ"א מה' טומאת מת ה"א, ונסרים של עץ שהן פשוטים ואינם כלים. הרי שגם המקבל טומאה מדרבנן מועיל בדבר שהוא דאורייתא. ולהיות דהוי' בטהרה הוא מדאורייתא, גם אם הי' סובר הרמב"ם שצריכים הוי' בטהרה לא הי' פוסל פשוטי עץ. וכמו כן לדעת הסוברים שצריכים הוי' בטהרה. ולפמ"ש בשו"ת צמח צדק, כמדומה בסי' קס"ד ⁸²² , שגם הר"ש סובר דפשוטי כלי עץ מקבל טומאה מדרבנן, שכתב בהמשנה דפט"ו דכלים גבי דף של נחתומים להאוקימתא ב"ב שם שהוא בדף של מתכת כו', היינו אף בדף של מתכת. ומכל מקום אינו פוסל בענין הוי' בטהרה. ולכן כל הדיבור בענין הוי' בטהרה הוא בסילון של מתכות, דפשוטיהן מקבל טומאה מדאורייתא ⁸²³ , וזה רק סברה, וצ"ע). ובכל תפוצות ישראל נהגו לסתום במגופת עץ, וכ[מ]דומה שלא נמצא בשום מקום השקו"ט בזה משום פשוטי כלי עץ לדעת הרמב"ם ז"ל.

ולמעשה הנה לכאו' בסתימא של רעזינא אין שום חשש כנ"ל. רק שזה דבר חדש ואין אנו יודעין בבירור מה היא מציאותה (וכמדומה שאין להשיג מגופה גדולה כדרוש לעניננו). ועל כן להשתדל בזה איני יודע אם כדאי הדבר, ונעשה כמו שעושין מעולם בכל ערי ישראל, במגופה של עץ ועם פאקוליע ⁸²⁴ .