סימן כא

סימן כא

נתן סאה ונטל סאה

ב"ה ⁶³⁹ יום א' כ"ה תמוז תרס"ז לפ"ק

וירצבורג

כבוד ידידי הרב המפורסם ווח"ס נכבד י"א כו' מו"ה דוד ⁶⁴⁰ שי'

ת"ל בעד החיים והשלום כה לחי.

מכתבו נכון הגיעני. ובדבר המקוה שלנו ⁶⁴¹ , עם היות שכאשר עיינתי כעת בהענין, נראה לי אשר חומרת הרמב"ם ⁶⁴² והראב"ד ⁶⁴³ יש להם מקום וסמך גדול ⁶⁴⁴ . מכל מקום בהמקוה שלנו ⁶⁴⁵ לפי דעתי אין חשש מזה. שהרי המים כשרים שמתקבצים ⁶⁴⁶ יש בהם עד [כמה] פעמים מ' סאה ודאי. וכשמוסיפים עליהם שאובים ונוטלים אחר כך, בודאי נשארים לפי החשבון הרבה יותר ממ"ם סאה מהכשרים ⁶⁴⁷ (ובפרט שהשיעור שנוטלים מהמקוה בעת שמחליפים המים הוא פחות הרבה מהשיעור שמוסיפים בפעם הראשון (לאחר שמנקים את המקוה) על המים הכשרים, והמים שמוסיפים בפעם הראשון הם גם כן פחות מהמים הכשרים (גם לאחר שננכה מקום הקלאדעס ⁶⁴⁸ ), ונקל לדעת זאת, דכאשר עומדים על קרקעית המקוה ⁶⁴⁹ , מגיע (נגד גוף העומד) מקום העלאת המים מעצמן ⁶⁵⁰ , יותר ממה שמגיע שיעור המים ⁶⁵¹ בגוף האדם העומד על הרצפה ⁶⁵² . שכבר יש בה כרבע ארשין ⁶⁵³ מים כשרים שעל הרצפה ⁶⁵⁴ ). וכל זמן שיש במקוה מ"ם סאה מים כשרים אין שום דבר בעולם פוסל אותה (לבד שינוי מראה ⁶⁵⁵ ), וכמ"ש הראב"ד בס' בעלי הנפש שער המים בתחלתו אבל אם נתן ולא נטל לעולם אינו נפסל. וטעמא דמלתא דכתיב מקוה מים יהי' טהור ⁶⁵⁶ עכ"ל, דכל זמן שיש מים מ' סאה הוא בטהרתו לעולם ⁶⁵⁷ . וזהו שדייק הרמב"ם בלשונו בפ"ד מהלכות מקואות ה"ז, מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות (וכ"ה בגמרא דיבמות ⁶⁵⁸ וזבחים ⁶⁵⁹ ) ואז דוקא כשר רק עד רובו. וכן הראב"ד מיירי במקוה של מ' סאה מכוונות, וכמ"ש בסוף הענין הזה הלכך מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות כו'.

והנה מתחילה כתב הראב"ד שם, ואיכא למשמע נמי כו' דאע"ג דמקוה שלם הוא אם נפלו לתוכו מ' סאה מים שאובין פסלוהו דהא ליכא רובא דכשרות. אבל אחר כך כתב, ואיכא מאן דאמר כיון דמקוה שלם הוא לא מיפסל כלל בשאובים כו', ועל פי דעה זו כתב אחר כך דעתו ז"ל ומיהו אתחזי לן כו' כי חסרי מ' סאה משהו קא מהנו בהו מחצה דשאובים כו', ומסיים הלכך כו', נראה שכן הוא גמר דעתו ז"ל דמקוה שלימה אינה נפסלת לעולם, ומ"ש אבל אי איהו מ"א סאה ונפלו מ"א שאובים כשר עד דחסרי ב' סאין. צריך לומר דכוונתו ב' סאין ומשהו ⁶⁶⁰ . דאין לומר דמיפסל משום מחצה ⁶⁶¹ , אם כן מאי קאמר לפני זה כי חסר מים מידי כו', אפילו כי לא חסרי נמי פסול משום מחצה על מחצה, אלא פשוט כנ"ל. והתימא דבהקיצור שבסוף השער כתב, ואם הי' מקוה שלם בכשרות אינו נפסל בשאובים אלא אם כן נפלו בו מחצה על מחצה וכל שכן כו', וזה כסברא הראשונה ⁶⁶² שהביא לעיל ולא כמסקנתו. אמנם התשב"ץ ⁶⁶³ שהובא בב"י ⁶⁶⁴ להחמיר כדעת הראב"ד לא כתב רק אם חסרו המ' סאה כו'. וכן הש"ך ס"ק ס"ג לא הביא יותר מהנ"ל. והמשנה דמים שאובין ⁶⁶⁵ ומי גשמים שנתערבו כו', שממנה רצה הראב"ד להוכיח דמחצה על מחצה פסול, מיירי בתחלת עשיית המקוה ⁶⁶⁶ , כמ"ש שם הרז"ה ז"ל בהשגותיו, והראב"ד עצמו הביא לקמן בסמוך משנה הנ"ל לענין שצריכים רבי' והמשכה, דהיינו בתחלת עשיית המקוה. וכ"כ הרא"ש בסוף נדה בהל' מקואות.

וראיתי בס' גדולי טהרה ס"ק מ"ו, הביא בשם תשו' הרשב"א סי' תתי"ח, דחשש לדעת הראב"ד ⁶⁶⁷ דאם המקוה אינו רק מ' סאה אסור להוסיף שיהי' השאובים רוב. ומפרש הגדולי טהרה דברי הרשב"א דהיינו כשאין במקוה מ' סאה כשרים ומשלימים אותה על ידי שאובים בהמשכה, הרי הוא נפסל ברבי' דשאובים (נמצא מה שצריכים רבי' והמשכה אין זה רק בהמ' סאה כי אם בכללות המים יהי' רובם כשרים. והסברה נותנת כן, דכיון שנשלמה על ידי שאובים שהמשיכוה, צריכים על כל פנים שיהי' רוב כשרים, והיינו מ"ש בס' בעלי הנפש בדין רבי' והמשכה, הלכך הא דקתני מתניתין אם רוב כו', ואפילו איכא מ' סאה מן הכשר, מאי טעמא הואיל ולא נעשה מקוה טהרה מעיקרא יעו"ש). אבל אם יש מ' סאה מים כשרים אינו נפסל ברבי' דשאובים.

והב"י סי' ר"א ⁶⁶⁸ בענין מקוה שיש לו מ' סאה כו' יכול לשאוב כו' כתב, ובשם הראב"ד מצאתי שמקוה שלם נפסל בשאובים וכל שכן כו', ונראה שכיון לדברי בעלי הנפש בהקיצור, וכתב על זה, ונראה דבנתן סאה ונטל סאה, קאמר דעד רובן כשר, וכדעת הרמב"ם (הראב"ד מחמיר על הרמב"ם דגם מחצה על מחצה פסול וכנ"ל. וי"ל משום דלהראב"ד יש בשאובים שפסול מדאורייתא, והיינו אם מילא בכתף כו', ולכן מחמיר בכל ענין במחצה על מחצה. והרמב"ם סובר דבכל ענין שאובין דרבנן, כמ"ש ברפ"ד דהל' מקואות, ובדרבנן לא בעינן ריבויא כר' יוחנן ביבמות דפ"ב ע"ב. וצ"ע מהמשנה דפ"ה דתרומות מ"ז סאה תרומה שנפלה למאה, הגבי' ונפלה אחרת כו' עד שתרבה תרומה על החולין, ופירש הרמב"ם שיהי' [ק'] ומשהו של תרומה, וכ"פ בהל' תרומות פי"ג ה"ה, והראב"ד השיג שם על הרמב"ם וסובר דבנ"א מיתסר, וכ"כ הר"ש בפי' המשנה דעד שתרבה היינו בנ"א. וקשה למה הרמב"ם סובר כאן דמיפסל ברובא. והראב"ד למה אוסר כאן במחצה על מחצה. והוא ז"ל ⁶⁶⁹ סובר דתרומה בזמן הזה דאורייתא כמ"ש בפ"א מהל' תרומות ⁶⁷⁰ , וידוע שיש אומרים שספר בעלי הנפש הוא להראב"ד בעל השגות וצ"ע), אבל בנתן ולא נטל, אפילו באלף סאה לא מיפסל לדברי הכל. והביא שם דמהרשב"ם בבבא בתרא ⁶⁷¹ נראה דמקוה שלם נמי מיפסל במים שאובים, ושכל הפוסקים חלוקים עליו.

ובשו"ת צמח צדק סי' קע"א ⁶⁷² בלתי ספק הוא שמיירי באופן שיש בהמקוה רק מ' סאה כשרים, וכאשר חסר מהם מקצת חסר מהמ' סאה כשרים, וכמ"ש מפורש בהמוסגר (נר' שהמוסגרים שם זהו מה שהוסיף אחר זמן) אם כן נחסרו המ' סאה כשרים גם כן, ואם כן כו' עכ"ל. אבל כל זמן שיש בהמקוה מ' סאה כשרים אינו נפסל לעולם (ועמ"ש בסי' קס"ו בתחלתו). וגם באופן שבהמקוה רק מ' סאה מכוונות מצא היתר בהתיבה כפולטו כך בולעו כו', ואם כן במקוה שלנו שיש לעולם יותר ממ' סאה כשרים הרי לכתחילה אין בה החשש הנ"ל.

אך מ"ש שם ד"ה וכ"ז, ועוד דתיבה זו שהיא גבוה כו' ואי אפשר שתתמלא מ' סאה מים כשרים מבור המקוה אלא אם כן על ידי ששופכים מים רבים שאובים בבור מקוה הגדולה, ואם כן כשנכנסו מ' סאה בהתיבה פסולה היא להראב"ד, מהטעם דבמ' סאה אין חשבון כשרים כל כך עכ"ל. והנה הגם דגם משום זה אין חשש בהמקוה שלנו, שהרי אצלינו המים ששופכין אל המקוה מעורבים עם המים הכשרים על ידי הנקב גדול שבהרצפה ⁶⁷³ , וכאשר מעורב עם המים הכשרים ודאי אין סברה לפסול, שהרי לעיל מזה רוצה לתרץ שלא תקשה להראב"ד מהמשנה דהי' בעליון ⁶⁷⁴ מ' סאה כו' דמיירי שיש עירוב מקואות כו', והחשש אצלו שם רק לפי שסותמים הברזא כו' (וצ"ע דלפי הנראה מהשאלה שם באים להתיבה מ' סאה כשרים שלא על ידי נתינת שאובים, ורק אחר כך נותנים שאובים בהתיבה, ואפשר אינו מבואר כל כך בהשאלה). ומסיים, על כן נראה להזהר שיכנס בה מ' סאה מים כשרין דוקא.

אך באשר לכאורה צ"ע גוף החשש הנ"ל, דמאי איכפת לן דהמים באים לתיבה על ידי הריבוי מים שאובין שנותנים לבור המקוה, הלא זהו דין המשנה דהי' בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן בעליון עד שירד לתחתון מ' סאה, שכתב הרא"ש ⁶⁷⁵ דהגם שאין בכל אחת מ' סאה שלמים מהמים הכשרים מכל מקום כשר, מפני שהמים שאובין נעשים כשרים דכזרועים דמי. וגם הראב"ד מודה דבאופן כזה כשר, דכתב בפירוש המשנה בור מלא מים שאובין והאמה נכנסת כו' שבפ"ג דמקואות (שהובא לעיל בצמח צדק שם בהמוסגר שוב ראיתי), וז"ל והא ודאי לאכשורי תרוייהו עליון ותחתון קא בעי כו', שמע מינה דכי הדדי נפקי ושמע מינה דלא קפדינן בכה"ג ⁶⁷⁶ אלא דלא נשקל רובו דמקוה, [כ]תירוצא דתריץ בפ' הערל ⁶⁷⁷ , ומשום הכי תרווייהו מתכשרי עכ"ל. הרי דגם להראב"ד ז"ל כשר באופן כזה.

ועלה בדעתי אולי כוונתו לחוש לסברת הרא"ה ז"ל בבדק הבית ⁶⁷⁸ במקוה שמימיו מרודדין אסור ליתן לתוכו שאובים בכדי שיתפחו מימיו, הואיל ואין גופו עולה במים הכשרים לבדם כי אם בהמים שאובין אין זה הווייתו בטהרה. וחשש זה שייך במקוה שלנו ביותר שהמים כשרים הם רק כרבע ארשין ⁶⁷⁹ על הרצפה, והטבילה היא בהמים שמוסיפין, ובזה אינו מועיל מה שמעורבין במים הכשרים כמובן. אמנם כמדומה לי דלית מאן דחש לסברת הרא"ה הנ"ל. והב"י כתב מפורש ⁶⁸⁰ להיפך מזה בדין מקוה שיש לו מ' סאה ומעין כל שהוא יכול לשאוב, שכתב וז"ל, וזה שכתב רבינו יכול לשאוב לומר דלכתחילה נמי שרי, ורבותא קמ"ל דאע"פ שאין כל גופו עולה אלא במים השאובים, שהמעיין לא הי' אלא כל שהוא כו' עכ"ל. והגם שיש לומר דזהו דוקא במעין שאינו פוסל בו הווי' בטומאה, הרי (כאן המים שאובים מעורבים עם המים כשרים) דכמו כן גם במקוה דאם מחובר למקוה אינו פוסל. והרשב"א ⁶⁸¹ פוסל בשניהם (ומכל מקום דחה במשמרת הבית ⁶⁸² סברת הרא"ה, דלאחר שנעשה מקוה טהרה אינו שייך הוי' בטהרה), כמ"ש הטור והב"י לקמן ⁶⁸³ , ובשו"ע סעי' מ"ח ומ"ט. והב"י שם ⁶⁸⁴ בדין דיכול לשאוב בסוף הענין הביא בשם תשובת הרמב"ן ⁶⁸⁵ דמעין אע"פ שהוא עומד כגון מקוואות אלו כו'. ובס' גדולי טהרה ס"ק מ"ו כתב כמ"ש השו"ע סעי' ס"ו אבל בכלים פסול, וכתב הלבוש, וכ"כ הט"ז ס"ק פ', שזהו משום הווי' על ידי דבר המקבל טומאה. וכתב הגדולי טהרה שזהו ע"פ דעת הרא"ה הנ"ל. מכל מקום לא הביאו הא דמחמיר הרא"ה ז"ל שלא למלאות במים שאובים. ועמ"ש הש"ך ס"ק ק"מ. ולסברת הרא"ה ז"ל הרי בטל לגמרי ענין השקה במקוה שאוב, וזה אי אפשר שיאסור הרא"ה השקה במקוה שאוב, דכמה משניות נאמר להיפך. ואם נאמר במ"ש עירוב מקואות כשפופרת הנאד ⁶⁸⁶ מיירי במקוה חסר, מה נאמר במ"ש מטהרין ⁶⁸⁷ המקואות העליון מן התחתון (ושם בהכרח דמיירי במקוה שאוב וכמ"ש הר"ש ז"ל), וכן במשנה דג' מקואות ⁶⁸⁸ בזה כ' סאה ובזה כו' והשאוב מן הצד המקוואות טהורין כו', והמשנה דבפ"ג ⁶⁸⁹ בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת כו' עד שיצא מילואו ועוד, פירשו כל המפרשים דהיינו באמה של מי גשמים ואין בה מ' סאה. וספר תורת הבית הארוך שעם שער המים אינו נמצא אצלי, ולא ראיתי מ"ש הרא"ה בענין זה, רק מה שהובא ממנו בספר גדולי טהרה ובספר לחם ושמלה ⁶⁹⁰ .

ופשוט שבצמח צדק אין כוונתו על סברת הרא"ה, שהרי כתב שפסול לדעת הראב"ד ז"ל, וזה אינו מובן כנ"ל. ובלתי ספק הוא שמ"ש לעיל בהמוסגר שוב ראיתי כו' הוא הג"ה אחר זמן, וכשכתב התשובה הזאת היתה דעתו הק' שהראב"ד פוסל בענין זה. שהרי הרא"ש ⁶⁹¹ הקשה על הרמב"ם, שבה"ו פסק כהמשנה דהי' העליון מ' סאה כו' ובה"ז כ' דבנתן סאה ונטל סאה עד רובו. והי' בדעתו הק' דהראב"ד דקאי בשיטת הרמב"ם ז"ל (ועוד מחמיר יותר כנ"ל) לא סבירא לי' הא דהי' בעליון כו'. וכאשר ראה (בראב"ד) בס' בעלי הנפש מפורש שמתיר באופן כזה, ממילא אינו שייך לפי דעתו פסול במה שנותנים ריבוי מים שאובים בחבור של המקוה כו', ומכל מקום משנה ראשונה לא זזה ממקומה. דבלאו הכי אין להתיר כל כך באופן הנ"ל, שהרי הרבינו ירוחם ⁶⁹² כתב גבי מעין שהשליכו בו מים שאובים ⁶⁹³ , אם הלכו למקוה ריקן יש מתירין גם כן לטבול בו, וכתב על זה הש"ך ס"ק מ"א ומשמע דיש אוסרין והלכך טוב להחמיר, ואם כן כמו כן הוא בהמקוה ⁶⁹⁴ .

וע' בס' לחם ושמלה סי' ר"א שמלה ס"ק מ"ב שהקשה על הדין דרבינו ירוחם דממה נפשך, או שיהיו כשרים גם במקום אחר או שגם במקומם לא יוכשרו, ומה שתירץ הוא דוחק. והנה יותר מזה מתירים בדין מקוה נובע שנתייבש, בשו"ע סעי' מ"[ז], שהרא"ש בתשובה ⁶⁹⁵ כתב טעם הב', משום שאי אפשר שיתייבש המעין לגמרי, והש"ך ס"ק ק"ב כתב שהעיקר הוא הטעם הא'. ועמ"ש בשמלה ס"ק פ"ב דלדידן צריך לומר העיקר כטעם הב', וגם בזה יש להחמיר כדעת הב"ח ⁶⁹⁶ , והמקיימים פסק השו"ע הוא משום שיש כאן ב' דברים מעיין הכש[ר], ושאובים שהמשיכוהו, וכמ"ש הש"ך שם, ובגדולי טהרה גבא ס"ק נ"ח (ומ"ש הרא"ש רבי' והמשכה היינו לטעם הא') (ועמ"ש בשו"ת צמח צדק סי' קע"ד דדעתו להתיר בעצה זו, כשיש עדיין במקוה מ' סאה או יותר מעט).

אמנם בהדין דרבינו ירוחם נראה לי, דבמקומם הרי הם מתכשרין על ידי התערובות במים הכשרים של המעיין וכזרועים דמי (עם היות דכזרועים היינו כשהמים נכנסים בהמים שנזרעין בהם, וכמדומה לי שכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה ⁶⁹⁷ בית שמאי אומרים אין מטבילין חמין בצונן, ומקור דין זה הוא ממה שאמרו ⁶⁹⁸ שתילי תרומה שזרען כו' דהיינו שנתכסו בארץ. יש לומר דמעין שאני. ובאמת כן גם במקוה שאוב שנכשר על ידי השקה במקוה כשר נקראת ההשקה בשם זריעה ⁶⁹⁹ , ועמ"ש בגדולי טהרה בזה בסי' יו"ד ⁷⁰⁰ ), וכשבאים למקום אחר, מאחר שהרוב הוא המים הנתוספים הרי הוא חוזר וניעור, דאע"ג שכבר נזרעו ונטהרו מכל מקום אמרינן חוזר וניעור. וכההיא דבכורות דכ"ב ע"[א] ר' ירמי' אסור לקדירה (וכן פסק הרמב"ם פי"ו מהל' טומאת אוכלין ⁷⁰¹ ) משום דהמים שבציר הגם שכבר נטהרו על ידי השקה במקוה מכל מקום חוזר וניעור. ועמ"ש בצמח צדק בחי' ש"ס על מ"ב דפ"ב דערלה אות ג'. וזהו טעם החולקים על הרא"ש ⁷⁰² , מדין שבשו"ע סעי' נ"ב דמקוה שאוב לאחר שנטהר על ידי השקה למקוה כשר נשאר לעולם בהכשרו אפילו נסתם הנקב אחר כך, דרבים החולקים על זה ⁷⁰³ , כי אם צריך להיות ההשקה בעת הטבילה, והיינו מטעם הנ"ל. ועמ"ש בזה באורך בספר גדולי טהרה בשו"ת סי' יו"ד ⁷⁰⁴ .

אך לפי זה כשיש בהמקוה כשרה הרבה יותר ממ' סאה, והמים ששופכים לתוכה אינם יותר מהמים כשרים שבמקוה, הרי אז לכאורה אין חשש, שהרי יהי' רוב מהמים כשרים ולא אמרינן חוזר וניעור. מכל מקום החליט כ"ק אאזמו"ר ⁷⁰⁵ זצוקללה"ה נ"ע להחמיר כשנותנים מים שאובים רבים בבור המקוה ועל ידי זה באים המים לתיבה, דאיך נוכל לדעת שרבו הכשרים. ולפי סברה זו דאמרינן חוזר וניעור הרי זה חמיר טפי הרבה מבנתן סאה ונטל סאה, דלפי הנ"ל הרי הוא פסול מדאורייתא למאן דאמר שאובה דאורייתא, שכן פסק הרמ"א סעי' ג', ולזאת החלט דעתו הק' שיכנסו בה מ' סאה מים כשרים דוקא (ומענין זה יש לעיין בדבר המקוואות החדשות ⁷⁰⁶ , שלפי הנראה כל ענינם הוא באופן כזה, שעל ידי ריבוי המים שאובים שנשפכים אל הבאר באים המים אל המקוה). ומכל הנ"ל נראה לי דבמקוה שלנו אין שום חשש.

ומכל מקום גם מראש חשבתי (ואינני זוכר אם אמרתי זאת לכ'), שנתקן עתה את המקוה שיהי' עמידת הטובל במקום קרקעית המקוה עתה ⁷⁰⁷ , ותהי' המקוה עמוקה יותר ממה שהיא עתה. אשר כן היתה בעת שהי' בה תיבה ⁷⁰⁸ , שהיתה עמוקה יותר מכפי שהיא עתה (היינו מהרצפה דעתה. ובערך הי' עמידת התיבה במקום שעתה קרקעית המקוה. וכן שערתי בעמדי בהמקוה אשר היא עתה גבוהה בהרבה מהיותה אז). וכאשר יהי' נצרך עתה לחפור אותה בעומק יותר בכדי להשיג המעין, כדברי הבעל מלאכה, אשר כן גם הדעת נותנת, הנה אם לא יהי' העומק הרבה אין בזה כלום ⁷⁰⁹ , ואם יהי' הרבה, יהי' נצרך לעשות רצפה, אבל רק במקום שעתה הוא קרקעית לא גבוה מזה. ולפי השערתי גם כשיגלה אי"ה המעיין הטוב, לא יעלו המים יותר מכמו שהם עולים עתה. אבל כאשר העמידה תהי' במקום קרקעית המקוה עתה די לנו בשיעור המים כפי שעולים עתה. ואם גם נהי' נצרך ליתן קצת מים שאובים אין בזה שום חשש. ובפרט אם יעזור לנו השי"ת ונשיג את המעיין הקודם שהלך בחוזק.

ועמ"ש בצמח צדק בחי' הש"ס בפ"א דמקוואות מ"ו, שכתב, אבל אם המים באים בתוך החפירה בכח וחוזק כדרך גיד הנובע ומקלח בחוזק אף שנמשך מהנהר דינו כדין מעיין כו'. ואע"פ שלא החליט כן מכל מקום נראה שדעתו הק' דעת נוטה לזה. ובנידון דידן אינו נוגע כל כך דין המעיין, רק לרווחא כו' (ואם ח"ו יחסר אז קצת (אפשר) יש לומר בזה כסברת הראב"ד ז"ל גבי מעיין דשאובין קא חסרו מעיין לא קא חסרי. ועדיין צ"ע בזה. ויש לקוות שלא יחסר משום תוקף המעיין. ומה שבעת תיקון המקוה בשנת תרמ"ג או תרמ"ד כשתיקן הר"י ווידראויץ הי' חסר, זהו מפני שסתמו את המעיין).

וכאשר יהי' המעיין טוב, לא יהי' נצרך להחליפה לעתים קרובים. וכאשר אומרים שבשנים הקודמים שהי' המעיין היו מחליפים אותה רק פעם אחת בשנה, ובמשך השנה היו טובלים בה ריבוי אנשים מאד כנודע, ומכל מקום לא הי' לה ריח רע והמים היו בטוב. וכמו כן אני משער כעת, כאשר נשיג אי"ה המעיין הטוב יהי' גם כן כנ"ל. ולעת מן העתים שיהי' נצרך להחליפה, היינו קצת מהמים (מובן אשר שפיכת המים מהמקוה יהי' נצרך להיות על ידי פאמפע, כי בדרך כלל יהיו מי המקוה שוים למי הנהר ⁷¹⁰ ולא ילכו מעצמן דרך נקב מהמקוה), הנה באיזה שעות יבואו מים מהמעיין. ומקצת יהי' נצרך למלאות במים שאובים, ואין בזה שום חשש כנ"ל. וזאת היא דעתי לעיכובא בתיקון המקוה, לעשותה שתהי' אי"ה כתקונה במקומה מצד עצמה, ולא תצטרך לסיוע ממקום אחר, כמ"ש כבודו להמשיך אלי' מים מהבאר או מהמקוה החדשה, כי אם צריכים להשתדל להשיג אי"ה את המעיין האמיתי שלה (ואין כוונתי בזה שהוא מעיין אמיתי ולא מי נהר, כי אם דגבי המקוה הוא המקור האמיתי שלה), ושתהי' עמוקה יותר וכמשנת"ל.

וגם יהי' נצרך להרחיבה, היינו לסתור הכותל שלצד התנור (אשר בלאו הכי עפ"ע ⁷¹¹ המעיין הוא תחת הכותל ההיא) ולהרחיבה במקום הזה. וכאשר יהי' לנו המעיין של המקוה שהי' מאז ומקדם, אז בעזרתו ית' לא יהי' נצרך לנו שום דבר נוסף על עצם המקוה.

ומה שרוצים לעשות כעת מקוה חדשה מהבאר שחוץ להמרחץ ואחר כך לתקן המקוה הזאת, על זה אינני מסכים בשום אופן. כי אם מתחלה עלינו לתקן את המקוה הזאת שתהי' אי"ה כתקונה וכנ"ל, ואחר כך אם ירצו לעשות עוד מקוה לא איכפת לי.

ובשביל הטבילה בעת תיקון המקוה, צריכים לעשות קופאלני' ⁷¹² במקום הילוך הנהר תמיד ⁷¹³ . וכשיעשו הדפנות והגג מלאייוונט ⁷¹⁴ , יעלה לכל היותר ק' רו"כ, והוצאה זו כדאי היא.

ומ"ש שיומשך התחלת בנין המרחץ עד חודש אלול. לבד שזאת לעצמו אינו נכון, כי צריכים שתהי' אי"ה בנוי' לעת יום טוב הבע"ל ⁷¹⁵ . הנה למה לנו להמתין בתיקון המקוה עד בנין המרחץ, הרי יכולים להתחיל תיכף בתיקון המקוה. ומה שהבעל מלאכה אינו רוצה כי אם שיהי' מקוה אחרת. וכי בכל מקום שעשה מקוה יש ב' מקוואות. ורק צריכים לבטוח לו ⁷¹⁶ שלא נדחק אותו במלאכתו. וצריכים לדרוש אותו שיבוא תיכף. ואם יסרב לבוא מטעם הנ"ל או מטעמים אחרים, טוב גם כן הבעל מלאכה דוויטעפסק, אשר מאתו עפ"ע לא יהי' מניעה ח"ו. וצריכים לראות לעשות אי"ה בחודש מנ"א הבע"ל. הגם שבדרך כלל בזמנים אלו אין בטוחים כל כך מגשמים, ואי אפשר לידע מתי כו' מכל מקום כו', ויתן השי"ת שיהי' הכל כשורה ויהי' בהצלחה.

עוד יש לברר בהמקוה שבדעתם לעשות אם יהי' לה דין מעיין, הן מצד הבאר שהוא סמוך להנהר כמו המקוה, ובזה ב' תשובות בצמח צדק ⁷¹⁷ , ובחי' הש"ס בפ"א במקוואות הנ"ל (וכאן נראה שדעתו הק' יותר לקולא כנ"ל), ובס' גדולי טהרה בתשו' סי' ב' (ובדרך כלל נראה דעתם ז"ל בהקולות שבמעיין אי אפשר להקל כי אם כאשר נודע ברור שהוא מעין. ובצמח צדק בתשו' דעתו לקולא בזה בדין דשו"ע סעי' נו"ן). והן מצד החפירה, על פי מ"ש בצמח צדק פס"ד סי' ר"א סק"ה ע"פ דעת הרמב"ם ז"ל. גם מצד הסילון, שעל ידו הליכת המים מהבאר אל החפירה. הגם שהוא פשוטי כלי חרס ⁷¹⁸ , מכל מקום יש לעיין בזה, ואין הזמן גרמא לי כעת לעיין בכל זה, ואין זה נוגע לשעתא.

ואבקשו להודיעני אם דרשו את הבעל מלאכה שיבוא, ואם בא, ומה נעשה בזה.

ויקבל החיים והשלום והברכה מאדון השלום כאוות נפשו וידידו דורש שלומו מלב ונפש חפצה כל הימים

שלום דובער

ב' ימים הייתי שבוע זה באיזה נסיעה מפה, ומשום זה נתעכב מכתב דנא עד היום יום ד'. ואכפיל דברי, אשר לעשות מקוה אחרת בטרם נתקן אי"ה המקוה שיש, אינני מסכים בשום אופן. וכאשר נתקן בעזרתו ית' המקוה הזאת, יכולים לעשות אז עוד מקוה. ואופן תיקון המקוה יהי' אי"ה אשר לא תצטרך לסיוע ממקום אחר. וזאת יהי' מטרת והשתדלות הבעל מלאכה, להשיג את המעיין ולעשות אשר יתן מים שיספיק אי"ה כנ"ל.