סימן יג

סימן יג

קיצור פס"ד משו"ע רבינו נ"ע סי' תמז

חמץ ²⁷⁴ בתוך הפסח, דהיינו מליל ט"ו עד מוצאי יום טוב האחרון, אוסר תערובתו בהנאה במשהו. בין שנתערב יבש ביבש בין לח בלח בין במינו בין בשאינו מינו, ואפילו לא נשתייר כלום ממשו של חמץ, כגון שמכירו וסילקו תיכף ולא נשאר רק טעם משהו. ובמקום הפסד גדול מאד יש להתיר למכור לגוי כשאין בו שום ממשות רק טעם משהו. ויזהר למוכרו תיכף שלא להשהותו כלל. אבל אם יש בהתערובות משהו ממשות חמץ והוא לח בלח כמו קמח בקמח שנבלל יפה אסור למוכרו לגוי אפילו חוץ מדמי איסור שבו. ובמקום הפסד מרובה יש להתיר בקמח בקמח למכור לגוי. אבל נתערב תבואה בתבואה וטחנן אסור למכור בכל ענין.

אבל יבש ביבש [הגם שאסור בהנאה כנ"ל] מותר למוכרו לגוי [בתוך הפסח] חוץ מדמי איסור שבו, ופדיון אינו מועיל (וכבר נת' בסי' תמ"ב דבכל מקום שמותר למכור לגוי הוא באופן שלא יחזור וימכרנו לישראל).

כלים שנתבשל בהם חמץ בפסח, ישפשפם וידיחם היטיב ומותר להשהותן במקום מוצנע. ומותר למוכרן תוך הפסח, ומותר להניח בהן צונן דרך עראי, וכן להחם בהם מים לרחיצה וכביסה דרך עראי תוך הפסח.

משהו חמץ שנפל לתוך תבשיל חם שהיד סולדת בו, אפילו נפל על חתיכה שרק מקצתה תוך הרוטב אסור כל מה שבקדירה [והיינו אפילו אין בו מהממשות חמץ כלום כגון שסילקו, וע' לעיל].

יבש ביבש חם בחם שהיד סולדת בהן, כגון ככר מצה חם שנגע בככר חמץ חם, אינו אסור אלא כדי נטילה במקום מגעו. ואם לא נטל מקום מגעו ובשלו אסור כל המצה וכל מה שנתבשל עמה בהקדירה. הי' ההיתר שמן כגון שהיתה המצה משוחה בשמן אסור כל המצה.

בשר שנגע בחמץ המנהג במדינות אלו לאסור כולו אפילו הוא כחוש. וכן כל דבר ששייך במינו שמנונית ונגע בחמץ המנהג לאסור כולו בהנאה.

נותן טעם לפגם מותר בפסח, בין שנרגש הטעם לפגם בין שלא נרגש כלל. וי"א שגם נותן טעם לפגם אוסר במשהו בהנאה. וכן נוהגין במדינות אלו. ובמקום שאין מנהג המיקל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו ברכה.

ריחא מילתא היא גבי חמץ בפסח. לפיכך ככר חמץ שנאפה בתנור, ובעת ההיא הי' צלי קדר שמן מגולה בתנור, והתנור קטן שאינו מחזיק י"ב עשרונים, ופיו שמצד סתום אע"פ שאינו סתום לגמרי [נראה דהיינו שלא כדרך שסותמין בהטמנת שבת] וגם נקב העשן פתוח, אסור הצלי. אבל אם הצלי כחוש, וכל שכן פת מצה שנאפה עם ככרות של חמץ, אפילו הי' החמץ מרובה מהמצה והתנור סתום לגמרי וגם נקב העשן סתום, ואפילו נשתהו בתוכו כמה ימים, ואפילו אם הככרות נלושים בשומן או בשמן הכל מותר [אם לא נגעו זה בזה], ומקום שנאפה החמץ צריך היסק להכשירו.

ואם הי' תבשיל בתנור בעת אפיית החמץ, אפילו בשר שמן ונשתהו כמה ימים, אם התנור לא הי' סתום לגמרי מותר התבשיל. ואם הי' סתום לגמרי ולא הי' בו שום נקב פתוח, אפילו הי' רק תבשיל של חמץ עם תבשיל של היתר ושניהם מגולים ואחד מהן שמן, אם נשתהה זמן מרובה היינו כמו הטמנת חמין לשבת אסור גם בהנאה. ואם רק כדרך שמבשלין בחול שעה או שתים או שהי' אחד מהם מכוסה מותר. וי"א דריחא לאו מילתא היא, ובהפסד מרובה או בשעת הדחק, כגון לצורך יום טוב שאין לו מאכלים אחרים, יש לסמוך עליהם. והמחמיר תבוא עליו ברכה.

ואם הי' א' מהם דבר חריף ושניהם מגולין אסור גם אם התנור גדול ופתוח.

ואם הי' הריח לפגם בהיתר מותר בכל ענין אפילו בלא הפסד מרובה.

אם סתמו פי התנור בפסח בדף שסותמין כל השנה ולא הדיחו, כל מה שבתנור מותר.

יבש ביבש שנתערב בפסח, כגון חתיכת חמץ באלף חתיכות מצה ונאבדה בשוגג אחת מהחתיכות מן העולם לגמרי [ע' סי' תמ"ב סי"ז, וכאן דווקא שנאבדה לגמרי, ואפשר משום זה לא כתב רבינו או שנפל לים. וע' סי' תמ"ה ס"ד], כגון שנאכל בשוגג או שנשרפה [ואפשר דכמו כן שאר דברים שנתבאר בסי' תמ"ה שהן כמבוער מן העולם לגמרי], הרי כל התערובות מותר באכילה.

ואם לא נאבדה שום חתיכה, ונתערב מיעוטן ברוב חתיכות אחרות של מצה, ומתערובות זו נתערב מיעוטן ברוב חתיכות אחרות של מצה, התערובות השלישית מותרת באכילה. וע' ביו"ד סי' ק"י פרטי הדינים בזה (היינו באיזה אופן מותר לאכול אותן].

לח בלח שנתערב בתוך הפסח, אפילו נאבד רוב התערובות, השאר עומד באיסורו. וכן התערובות ממנו אסור לעולם, כגון תבשיל שנאסר בחמץ משהו ונפל מעט רוטב לתבשיל אחר ומזה התבשיל האחר נפל עוד לתבשיל אחר עד כמה פעמים הכל אסור אפילו בהנאה. וכן חתיכת בשר שנתבשלה באחד מהתבשילין הללו ונאסרה, שנפלה [בעוד חתיכות] בתבשיל אחר אפילו ביותר מס' [וכן כמה תערובות], הכל אסור. ואם חתיכה זו נתערבה באלף חתיכות יבש ביבש כולן אסורות באכילה, אלא ימכרו לגוי חוץ מדמי איסור שבהם. ויש מתירין יבש ביבש באכילה, ויש לסמוך עליהם בהפסד מרובה או בשעת הדחק, ויסיר חתיכה אחת מהם.

וכן כף שהגיס בו אחד מתבשילין הללו והגיס בו תבשיל אחר אוסר בהנאה אפילו ביותר מס', וכל הכלים שנשתמשו באותו תבשיל כשהוא חם שהיד סולדת בו צריך להצניען עד אחר הפסח. ואם נתערב באלף כלים אחרים צריך להצניע כולם. וי"א דחד בתרי בטיל. ויש לסמוך עליהם בהפסד מרובה או בשעת הדחק ויסיר כלי אחת.

וכל זה בתוך הפסח, אבל בערב פסח משעה ששית עד הלילה לח בלח מתבטל בס' ויבש ביבש ברוב [ויאכלם בערב פסח. ובתוך הפסח חוזר וניעור לענין אכילה, לא לענין שהי', וכמ"ש בסי' תמ"ב]. וריח אינו אוסר. ונותן טעם לפגם מותר. וכן הדין בחמץ נוקשה אפילו בתוך הפסח.

עיסת חמץ שנפלה למים צוננים, אע"פ שנשרית מעת לעת מותר לשתות המים בערב פסח. וכן שעורים נותן טעם לפגם במים.

ככר שלם של חמץ שנתערב אפילו באלף ככרות של מצה אסור לאכול מהתערובות בערב פסח משעה חמישית ואילך.

אבל אם הי' הככר רק בלוע מטעם חמץ ולא הי' בו ממשות חמץ כלל, כמו במקום שצריכים להסיר כדי נטילה ולא הסיר, מותר לאכלם בערב פסח עד הלילה ואין צריך להסיר מהם כלום.

פרוסת חמץ שנתערב בפרוסות מצה, כל התערובות אסור גם בהנאה תוך הפסח. וגם אסור להשהותה כמו שנתבאר בסי' תמ"ב [בדין יבש ביבש]. אבל אם נתערב לח בלח, ונתבטל בס' קודם הפסח, או שהוא נותן טעם לפגם, מותר לאכלו בפסח. וי"א שאם נמצא משהו ממשות חמץ בהתערובות חוזר וניעור בפסח. ויש מחמירים שאפילו משהו טעם חמץ לבד גם כן חוזר וניעור, כגון תרנגולת שנתבשלה שמצא בה חטה מחומצת והסיר החטה קודם הפסח אסור לאכלה בפסח. והלכה כסברא ראשונה, והרוצה להחמיר יחמיר לעצמו. אבל אם לא הסיר החטה, ובכניסת הפסח אפילו רגע אחד היתה חמה שהיד סולדת בה, אסורה כולה אפילו היתה בקערה בלא רוטב.

כלי הבלוע מחמץ שנתערבה בכלים אפילו אלף כולם צריכים הגעלה. ואם היתה כלי חרס מתבטל ברוב כלי חרס, ומותר להשתמש בהם בחמין בערב פסח, והחמין מותרים בתוך הפסח. אבל אסור להשתמש בחמין תוך הפסח.

פרוסת פת שנפל ליין צונן ונטלה משם קודם הפסח, אם סיננו קודם הפסח מותר לשתותו בפסח, אפילו עבר כמה ימים משעה שנפל עד שסיננו [ולהיש מחמירים שבסכ"ב נראה שגם כאן יש להחמיר], ואם סיננו תוך הפסח, אם הי' מעת לעת משעה שנפל עד שסיננו, בין נמצא פירורים ובין לא נמצא, לעולם אסור. ואם לא הי' מעת לעת, אם לא מצא שום פירור יש להקל. ואם נמצא פירורין על המסננת יש להתיר בשעת הדחק. ואם לא סיננו כלל אסור בשתי' ומותר בשהי'.

הסינון צריך להיות בבגד עב קצת. ועל כן מי דבש וכהאי גוונא דבר שהוא עב קצת ואי אפשר לסננו באופן הנ"ל, אין לו תקנה לשתותו בפסח.

כל מיני מלוחים שלא נזהרו בהם מחימוץ, דהיינו שהמלח לא נבדק מפרורי חמץ ונמלחו בכלי של חמץ בן יומו, הנה מעיקר הדין, אם הם מלוחים יבשים כגון גבינה מלוחה ודגים מלוחים שאינן שרוים, מותר לאכלם בפסח גם בלא שריי' והדחה. ואם היו שרוים מעת לעת במים או בציר ²⁷⁵ [ונתן המים קודם שנראה הציר], אפילו הי' הכלי אינה בן יומו, ואפילו הוציא את המליח קודם הפסח והדיחו יפה יפה, אסור לאכלו אפילו ביום טוב אחרון מה שהי' ממנו בתוך המים והציר.

במה דברים אמורים כשהוא מלוח הרבה כדרך שמולחין לקיום. אבל אם אינו מלוח כל כך המים מבטל החריפות ומותר לאכלו בפסח אפילו הי' בכלי בן יומו.

במה דברים אמורים כשנתן המים קודם שנראה הציר, או שלא שהה בהציר בכדי שיעור בישול, דהיינו בכדי שיתן את הציר בכלי על גבי האור ויתחיל להרתיח, אבל אם שהה בהציר כשיעור בישול ואחר כך נתן המים, אסור אפילו ביום טוב האחרון אם הי' הכלי בן יומו.

ואם יודע שיעור מקום מהכלי שהי' בו הציר, וברור לו שיש בהמליח ומי הכבישה ס' נגד אותו מקום מהכלי, מותר לאכלו בפסח.

אך לפי מנהג מדינתינו שאוסרין נותן טעם לפגם בפסח אסור בכל ענין, אם נשרה בכלי חמץ בפסח, ואפילו הי' נשרה פחות ממעת לעת יש להחמיר אם לא בשעת הדחק, אבל אם נשרה מעת לעת אפילו אם בהכלי של חמץ לא נבלע מעולם כל כך חמץ שלא יהי' בהכבישה ס' כנגדו מכל מקום אסור.

ואם הוציאו מהשרי' קודם הפסח מותר, ואזי אם מעולם לא נבלע בהכלי כל כך חמץ שלא יהי' ס' נגדו מותר אפילו מלוח הרבה והי' כבוש כמה ימים.

בשר שנמלח אפילו הרבה מאד בכלי של חמץ בן יומו ונכבש בתוכו כמה ימים בהציר, אם נתייבש אחר כך כדרך שמייבשים לקיום מותר לאכלו בפסח.

וכל זה מעיקר הדין, אבל כבר נהגו במדינות אלו להחמיר שלא לאכול עד יום טוב האחרון כל מיני מלוחים שלא נזהרו לבדוק המלח [ונראה דכמו כן שנמלח בכלי של חמץ], רק אותן מיני מלוחים שבכל השנה אינן נאכלים בלא הדחה [ונראה כשיודע שלא הי' כבוש בציר לבד או שהי' בהמליח ס' נגד מקום הכלי] מותר לאכלו בפסח על ידי שרי' ג' פעמים במים [קודם הפסח] בכלי של פסח וגם ידיחנו יפה.

אבל כרכשות יבישות שנמלחו במלח שלא נבדק, אפילו אם המולייתא נמלחה במלח הבדוק, אינו מועיל לו הדחה לאכלו בפסח.

ובדיעבד שבישל אחד מהדברים הללו בלא שום שרי' והדחה, ואי אפשר לקיימן עד אחר הפסח, מותר לאכלן בפסח. ואם נתערב אחד מהם בדברים אחרים, אפילו בפחות מס', מותר התערובות באכילה אפילו אפשר לקיימו.

כל האוכלין, אפילו יבישים כמו בשר יבש וכה"ג, שהי' תלוי בחדר שמרקדין בו [קמ]ח, אין שרי' והדחה מועיל להם, אדרבא נעשה בצק ונדבק יותר. וצריכים להזהיר שלא לרקד קמח בסמוך לאוכלין ומשקה וכלים של פסח שיוכל להגיע אליהם.

בשעת הדחק שאין לו בשר ליום טוב רק כרכשות שנמלחו במלח שלא נבדק, וגם נחתך דק דק בסכין של חמץ, יש לסמוך על האומרים דסתם סכין מקונח הוא מבעין של חמץ ומותר.

במה דברים אמורים כשאין בהמילוי לא שום או בצל ולא שאר דבר חריף. אבל אם יש בו דבר חריף, אפילו הי' הסכין מקונח ונקי ואינו בן יומו אסור אפילו ביום טוב האחרון, ואוסר תערובתו בתוך הפסח במשהו.

שום שחותכין אותו דק דק ומערבין במלח שמולחין בשר לייבש, מותר לאכול הבשר על ידי שרי' והדחה [ואפשר גם בתוך הפסח, משום שהריח אינו מאיסור עצמו אלא מהבלוע מאיסור].

בשעת הדחק שאין לו בשר ליום טוב רק דגים מלוחים או בשר מלוח שנמלח במלח שלא נבדק ולא הדיחם קודם הפסח, מותר לשרותם ולהדיחם תוך הפסח, אפילו בכלי של חמץ אם אין לו כלי של פסח. רק שלא ישרה בתוכו מעת לעת.

שומן שהתיכוהו קודם הפסח ולא נתכוין לשם פסח, אפילו אומר ברי לי שלא נתערב שום פירור בשעת ההיתוך, אסור לאכלו אפילו ביום טוב האחרון. ואם נתערב במאכלים אחרים תוך הפסח מתבטל בס', ובהפסד מרובה או בשעת הדחק אפילו בפחות מס'. ואם חזר והתיכו קודם הפסח וסיננו בבגד עב קצת מותר.

ואם נתכוין בהתכתו לצורך הפסח ונזהר מפרורי חמץ, רק התיכו בכלי של חמץ בן יומו, י"א שמותר בפסח, ויש אוסרין אפילו בערב פסח ואפילו ביום טוב האחרון, ויש להחמיר לכתחילה כסברא האחרונה. ואם נתערב בתוך הפסח במאכלים אחרים מתבטל בס', ובהפסד מרובה או שעת הדחק גם בפחות מס'. ואם קודם הפסח עירה שומן זה כשהוא רותח לכלי של פסח מותר להשתמש באותו כלי בלא הכשר. אבל דבר חריף שנתבשל בכלי חמץ אפילו אינו בן יומו ועירה אותו כשהוא רותח לכלי של פסח אסור להשתמש בו בפסח אפילו ביום טוב האחרון בלא הכשר.

יין או מי דבש שנתבשלו קודם הפסח בכלי חמץ בן יומו, או אינו יודע אם הכלי בן יומו או אינו בן יומו, אסור לשתותן בפסח. ואין לשתות שום משקה שנתבשל בסתם כלי אלא אם כן ידוע שאינו בן יומו. והוא שאינו דבר חריף, אבל אם הוא דבר חריף כגון מרקחת מדבר קיוהא וחריף, או שהבלוע הוא מדבר חריף כגון מי דבש שנתבשל ביורה שבשלו בה [יי"]ש, אפילו אינו בן יומו אסור גם ביום טוב האחרון. לפיכך אין לקנות ביום טוב האחרון מי דבש של כל השנה. וכן גבינה שהעמידה בחלב צלול הנמצא בהקיבה [ע' ש"ך סי' פ"ז ס"ק כ"ט ובשפ"ד], שהי' מעת לעת בכלי של חמץ אינו בן יומו, אסור לאכלה בפסח, אלא אם כן הי' בהחלב שהעמיד ממנה הגבינה ס' נגד חלב הקיבה שהעמיד בו, או נגד הכלי שהי' בתוכו מעת לעת.

דבר שאינו חריף שנתבשל לשם פסח בכלי חמץ שאינו בן יומו, וקודם הפסח עירה אותו לכלי של פסח מותר בפסח. ואם לא בשלו לשם פסח, אפילו אומר ברי לי שהי' אינו בן יומו, אסור עד יום טוב האחרון. ואם דקדק שלא לבשלו בכלי הבלוע מחמץ (לצורך כוונה אחרת) מותר על ידי סינון. ואם לא סיננו קודם הפסח יסננו תוך הפסח, ואם לא מצא פירורים מותר.

לכתחילה אסור לבשל לשם פסח בכלי חמץ אינו בן יומו.

מי דבש לפסח לא יחמיצנו בכלי המיוחד לכך שקורין קוואשניק.

נוהגין להחמיר שלא להסתפק בפסח מחומץ יין שמסתפקים ממנו כל השנה, אע"פ שנזהרו שלא לשאוב בכלי חמץ. ובמקומות שאין חומץ יין מצוי אין נוהגין להחמיר.

במקומות שמערבים צוקער בחומץ יין צריך סינן קודם הפסח.

יש נזהרין כל ל' יום לפני הפסח שלא לשאוב בכלי חמץ מן יין וחומץ המוצנע לפסח, אלא אם כן הכלי הוא מורק ושוטף. ואם לא נזהרו בזה נזהרין שלא לשתותו בפסח. ומעיקר הדין אין בזה חשש.

יין לבן שהוכהה מראיתו ומתקנו על ידי מעט חלב בהמה ומעט חלב חטה, צריכין להזהר שיהי' בהיין ס' כנגדן. וצריכין לסננו קודם הפסח. והוא שאין כוונתו לתקנו בכדי לשתותו עם בשר או בכדי לשתותו בפסח.

חביות של יין שיש בה משהו חמץ שדבקו בו נסרים, אע"פ שהוא חמץ נוקשה אסור לשתות היין בפסח.

ואם נדבק ב' חדשים קודם הפסח מותר היין. ואם יש ממנו כזית במקום אחד מסדקי החביות חייב לבערו או שיטיח עליו טיט. וע' סי' תמ"ב.

דבר חריף כגון מלח או בוסר וכה"ג שנידוכו קודם הפסח במדוכה של חמץ אינו בן יומו מודחת ונקי', אסור לאכלם בפסח. ומכל מקום מדוכה שלנו שאין רגילין לדוך בהם חמץ מותר, אם נדו[כ]ו קודם הפסח.

מלח הנתון בכלי של חמץ (וסתם כלים נקיים) מעיקר הדין מותר לאכלו בפסח. מכל מקום המחמיר בזה, אפילו הי' הכלי אינו בן יומו ומודח ונקי, תבוא עליו ברכה.

דבר שאינו חריף שנידוך בכלי של חמץ בן יומו, ואפילו נידוך תוך הפסח מותר. ואם הי' בהכלי קצת ליכלוך מחמץ, אפילו נידך קודם הפסח אסור, ואינו מועיל הדחה.

דבר שאינו חריף שנחתך בסכין של חמץ באקראי בעלמא, אפילו הוא בן יומו, מותר על ידי הדחה יפה במקום החתך (ובקשואים צריך גרירה), אבל הנחתך בקביעות בסכין של חמץ, כגון חתיכת דג שקונים מן גוי והוא חותך בסכין שלו, טוב להחמיר אפילו על ידי הדחה. ואם נחתך קודם הפסח מותר על ידי הדחה. ואם לא הדיחוהו ונפל לתבשיל בפסח אסור כל התבשיל אפילו יש בו ס', ואפילו הי' הסכי[ן] אינו בן יומו ונחתך באקראי, אם לא קנח את הסכין יפה. ויש מתירין התבשיל אפילו נחתך בקביעות על ידי גוי בתוך הפסח. ויש לסמוך על זה בהפסד מרובה או בשעת הדחק כגון לצורך שמחת יום טוב.

דבר חריף שנחתך אפילו קודם הפסח בסכין של חמץ, אפילו אינו בן יומו ונקי ומקונח יפה, אסור לאכלו בפסח.

זתים נקראין דבר חריף, ואם חתכן קודם הפסח בסכין של חמץ, וכבש אותן במלח ומים בכלי של חמץ בן יומו, הנה מי הכבישה מותרים בפסח אפילו הי' הסכין בן יומו ואינו נקי [נראה דהיינו שלא קנח אותו קודם שחתך]. והזתים עצמן אסורין אפילו הי' הסכין אינו בן יומו ומקונח, ואפילו אם בצירוף כל הזתים יהי' ס' נגד הסכין (ואפילו אם במיעוט מהן יש ס' ויש עוד רוב אין זה מועיל). ואם בישל כל הזתים יחד קודם הפסח מותר לאכלן בפסח. וי"א שאפילו בישל כל הזתים יחד קודם הפסח, ואפילו בישל עמהם עוד דברים ויש בהן ס' נגד כל הזתים, הרי הזתים עומדין באיסורן בפסח. ולהלכה יש להקל כסברא הראשונה, והמחמיר שלא לאכלן עד יום טוב האחרון תבוא עליו ברכה. ואם נחתכו בסכין חדשה, או שלא נשתמש בה מעולם חמץ בחמין רק שנכבשו בכלי של חמץ, אם היו המים הרבה מהזתים מותרין הזתים מעיקר הדין, ודינן ככל מיני מלוחים וכבושים שאינו מרבין מלח שנת' לעיל [מכאן נראה דלפי מנהגינו להחמיר בזה כמשנת"ל, היינו גם אם רק הכלי היא של חמץ, אפילו שהמלח בדוק מפרורי חמץ וכמו שנת"ל, ואפילו הי' הכלי אינו בן יומו, אסור לפי המנהג].

לח בלח, כגון שכר במי דבש שנתערב קודם הפסח בפחות מס', ואחר כך נפל לשם עוד מההיתר קודם הפסח בענין שיש בין הכל ס' נגד האיסור, מותר לשתות הכל בפסח [אבל להוסיף בידים אסור בלח בלח ע' סי' תמ"ב].

חמץ גמור שעבר עליו הפסח בין בשוגג בין במזיד, ונתערב אחר הפסח בשוגג, בין במינו בין בשאינו מינו, בין לח בלח בין יבש ביבש, הרי הוא בטל ברוב ומותר באכילה. אבל אסור לערבו בידים ברוב היתר. ואם עבר ועירבו (דהיינו שכיון לבטלו) אסור לו ולאנשי ביתו ומותר לאחרים. וי"א דלח בלח בין במינו בין בשאינו מינו צריכים ס'. ואפילו אין שם אלא טעמו, כגון חתיכת חמץ שעבר עליו הפסח שנפל לתבשיל רותח של חמץ שנתחמץ אחר הפסח [או לתבשיל שאינו מינו] והסיר את החתיכה, אם אין בתבשיל ס' נגד החתיכה אסור באכילה ובהנאה, ומותר למוכרו לגוי. ואם יש בו ממשות החמץ ימכרנו לגוי חוץ מדמי איסור שבו, או יפדה דהיינו שדמי השווי' של החמץ ישליך לאיבוד [ונראה דזה מועיל ודאי גם כשאין בו רק טעמו, וכל שכן הוא, והיינו שישליך לאיבוד דמי השווי' של החתיכה] ואז מותר באכילה כל התערובות, ויבש ביבש בטל ברוב. ואם נתערב יבש ביבש חד בחד יפדה כנ"ל, או ימכור לגוי ויקח רק מחצית הדמים.

עיסה שנתחמצה אחר הפסח בשמרי שכר שעבר עליהם [הפסח], ה"ה אסורים בהנאה אפילו יש בה ס' נגד השמרים, וכן הדין בגבינה שהעמיד בחומץ שכר שעבר עליו הפסח, או שהעמיד מי דבש בשמרי שכר שעבר עליהם הפסח. וי"א שמועיל פדיון או למכור לגוי חוץ מדמי המעמיד והמחמיץ, ובהפסד מרובה יש לסמוך עליהם.

חימץ עיסה בשאור מעיסה שנתחמצה בשאור שעבר עליו הפסח, ובשאור מעיסה זו השני' חימץ עיסה שלישית, ומהשלישית חימץ עיסה רביעית, הרי הרביעית מותרת באכילה בלא פדיון, והב' והג' דינה כהראשונה. וכן מי דבש שהעמידוהו בשמרי מי דבש שהועמד בשמרי שכר שעבר עליהם הפסח, ובשמרי מי דבש הב' העמיד מי דבש ג', ובהג' העמיד מי דבש ד'. הרי מי דבש הד' מותר בשתי' לדברי הכל. וע' סי' תמ"ב.