יסוד הספריה

יסוד הספריה

באותה שעה שהתחילה ההשתדלות לפדות את אוסף הספרים ממוסקבה, כמסופר ב"תולדות חב"ד ברוסיה הצארית" פרק קסו, השתדלות שנמשכה שנים רבות, ועדיין מחכים לתוצאות חיוביות, בשעה זו עצמה התחיל להתרקם רעיון יסוד "ספריית ליובאוויטש".

בספר שלנו נספר בעיקר על בניית וסידור הספריה בתקופת לטביא ופולין, היינו משנת תרפ"ח – עד שנת ת"ש. אמנם לצורך זה נצטרך לספר על תחלת בנייתה בשנת תרפ"ה, בפטרבורג.

אוסף הספרים של שמואל וינר

הגרעין והיסוד לספריה זו היה רכישת ספרייתו של האספן והביבליוגרף ר' שמואל וינר (מח"ס קהלת משה).

על קניית הספריה הזאת וסוג הספרים אשר בה, מסופר באגרת מזכירות רבינו, אל ד"ר אברהם שבדרון, משנת תרפ"ט לערך (ח"ב שוה"ג לאגרת שמח):

בשנת תרפ"ד כאשר כ"ק אדמו"ר שליט"א העתיק מושבו מעי"ת רוסטוב לעי"ת לנינגרד, הציע הביבליאגראף ה"ר וינער ז"ל לכ"ק אדמו"ר שליט"א אשר יקנה הביבליאתיקה שלו בעד סכום נכון, על תנאי תשלומין במשך שנים רבות בתשלום חדשי.

ובחדש כסלו בשנת תרפ"ה קנה כ"ק אדמו"ר שליט"א את הביבליאתיקה של ה"ר שמואל ז"ל וינער על פי תעודה כתובה וחתומה משני הצדדים כפי התנאים האמורים שמה.

האוצר הספרים הלזה משתנה מאת הביבליאתיקה הליובאוויטשי בשינוי גמור, שהיא קבוצה ביבליאגרפית, כמו הגדות כארבעה מאות דפוסים שונים ובלשונות שונות, כמאה וארבעים קינות וכסכום הזה סליחות, כששים סדרי תפלה בנוסחאות שונות, מחזורים, כמאה תחנות עתיקים בל' זורגון, וסיפורי מעשיות, ועל כולם בה מספרי המדע, ספרות ועוד.

כארבעה אלפים אקסימפלרים היו בלתי כרוכים, מה שבמשך זמן זה שבאו הספרים לרשות כ"ק אדמו"ר שליט"א נכרכו, אמנם כללות האוצר ספרים הלזה עודנו בלתי מסודר ועוסקים בעריכת רשימה כללית.

החוזה בין רבינו לבין מר שמואל וינר נחתם בחמישי לנובמבר 1924 (ח' מר-חשון תרפ"ה).

תצלום 67-1

תחלת וסיום החוזה

מחיר הקניה הי' 5000$, בתשלומים של 50$ לחודש.

תצלום 67-2

רישום רבינו אודות הסכם התשלומים

הקניה הזאת נזכרת גם באגרת שכתב רבינו, בט"ז אייר תרפ"ח (ח"ב אגרת שעט):

בחסדי אל עליון ניתן לי הרשיון לקחת אתי עמי את עקד הספרים "הביבלוטיקא של ש. וינער" מפטרבורג אשר קניתי בשנת תרפ"ה.

על העברת הספרים ממרתף של וינר אל רבינו, סיפר לי פעם המזכיר ר' חיים ליברמן (מוצש"ק ויחי תש"מ, מתוך רשימתי מאז):

הוא הי' מחזיק ספריו במרתף, ובשטפון שהי' אז נשתפו כל ספריו. הוא נסע אז לצרפת, להתיישב אצל בנו הגר שם, ואת ספריו לא יכל לקחת אתו, ומכרם לרבי. באותה שעה היתה תקופת ה"נעפ", שהותרו עסקים קטנים ברוסיה, והר"ר אלי' חיים אלטהויז שכר אז בית חרושת, שקומתו העליונה עמדה ריקה, ומסרה לספריה שקנה הרבי. שם ייבשנו את הספרים שנשתפו במרתף.

אוסף הצנזורה

ספרייתו של ר' שמואל וינר לא היתה רכישת הספרים היחידה של כ"ק אדמו"ר מוהרייצ נ"ע, במשך השנים האלו (תרפ"ה-תרפ"ז) שבהן נמצא עדיין ברוסיא. על רכישה נוספת סיפר הספרן ר' חיים ליברמן בעדותו לבית המשפט, בעת ההכנות למשפט הספרים בשלהי תשרי תשמ"ו (תרגום מפרטי-כל המשפט ע' 1262-1266):

ברוסיה היתה צנזורה. כל דבר נדפס צריך היה להשלח בתחלה בשני עותקים למשרד הראשי של הצנזורה. בכל עיר היה צנזור מיוחד, ובלנינגרד (שנקראה אז פטרוגרד) היה המשרד הראשי ... במשך מאה שנים של קיום הצנזורה נאספו לשם מליוני ספרים.

בשנה הראשונה לשלטון הקומוניסטי היתה העניות ברוסיה גדולה. הם הוצרכו לכסף ולא הוזקקו לספרים העבריים, ולכן הם מכרו את האוסף הזה. הם לא מכרו את הספרים אלא רק את הקונטרסים שאינם מכורכים ... הם מכרו את החומר הזה לשימוש בנייר ואני בחרתי וקניתי מהם מה שרציתי ... בכל קונטרס הם היו רושמים את מספר הטפסים הנדפס. לרישום זה יש חשיבות גדולה למתעסקים בביליוגרפיה...

תצלום 67-3

אחד מהחוברות שנקנו

היסוד לספריה החדשה, שבנה רבינו, היתה ספריית וינר הנ"ל, יחד עם אוסף הקונטרסים הזה.

רשיון הוצאת הספרים מרוסיה

בשעה שעמד רבינו לצאת את רוסיה בראשית שנת תרפ"ח, לא רצתה ממשלת רוסיה בתחלה להרשות לו לקחת אתו את הספרים, כמסופר בהמשך אגרת המזכירות המועתקת לעיל:

בעת הרעש שהי' ל"ע (אשר בטח נודע לכבודו, מהמאסר אשר אסרו את כ"ק אדמו"ר שליט"א בעד התעסקותו הכבירה בהרבצת תורה במדינת הסוביטים), ובעמל רב פעלו העסקנים העולמים הכי נודעים בשם תהלה ב[כ]ל מרחבי ארץ, החכם הנודע ד"ר א. כהן שי' ברלין, והיקר באנשים ה"ר מרדכי שי' דובין ציר הסיים בריגא, אשר יתנו הרשיון לכ"ק אדמו"ר שליט"א לנסוע לחו"ל, לא חפצו לתת לו האוצר ספרים הלזה. אך בעזה"י אחר כך ניתן צו שכל הספרים אשר יש לו, דפוס וכתבי יד, יכול הוא להוביל אתו עמו בלי שום בקרת כלל. ובאופן כזה הביא כ"ק אדמו"ר שליט"א האוצר הלזה.

וכי האיך שיכנעו את בקרת הצנזורה, שירשו לרבי שיקח אתו את הספרים? מסופר בלקו"ש ח"ד ע' 1066:

כידוע, אז דער רבי האט געזאגט אז ער וועט ניט אוועקפארן סיידן מ'וועט אים לאזן מיטנעמען אלע זיינע ספרים און כתבים ... האט מען פון מאסקווע געענטפערט, אז מ'זאל אים אלץ נאכגעבן און מ'האט דעם צענזאר באפוילן צו ארויפלייגן אויף יעדער ספרים-קאסטן א שטעמפל, וואס זאל עם דערלויבן אריבערפירן דעם גרעניץ.

[תרגום:

כידוע, שהרבי אמר כי הוא לא יסכים לנסוע, אלא אם כן ירשו לו לקחת אתו את כל הספרים והכתבים ... השיבו ממוסקבה לוותר לו, וציוו על הצנזורה להחתים את כל תיבות הספרים עם חותמת, המרשה לו להוציא את הספרים מחוץ לגבול].

וכך מספר הר"י דזייקאבסאן (זכרון לבני ישראל פרק כה):

כאשר הי' כ"ק אדמו"ר נבג"מ על האוהל בראסטאוו ¹⁰⁸⁸ , ואמר שלא יסע רק אם יניחוהו להוציא הכתבים והספרים עמו, ובא ה"ר מרדכי דובין עוד הפעם ופעל גם זה.

ומפורט יותר במכתבו של הרא"ח אלטהויז, ממוצאי ר"ה תר"ץ (שרבינו אמר אז):

"גייט זאָגט איהם אַז אויב ער וועט לאָזין איין ספר, פאָהר איך ניט", ואמר ... "רבי, ס'איז דאָך סאָוועטסקי ווילאַסט, מיט זיי דאַרף מען רעדן אַביסל ווייכער", "צוא שפעט מיין קינד האָסטו מיר אָן גיהויבן לערנען...".

באותה שעה, בכ"ג מנ"א תרפ"ז, כתב ועד הקהלה בריגא, מכתב אל המשטר ברוסיא, להודיע על מינוי רבינו לרב הכולל בריגא, ומוסיפים בבקשה:

לבקש את כבוד מעלתו הרם, לבא אלינו הוא וכל בני-ביתו בלי איחור, ולהביא אתו את חבורי אבותיו הקדושים ואת חבוריו הנמצאים תחת ידו בכתיבת יד".

ויתר הפרטים אודות החתמת הצנזור את התיבות, מפורטים בחוברת "די יסורים פון ליבאוויטשן רבין" (ריגא תר"צ, תורגמו בלקוטי דבורים בלה"ק ח"ה ע' 1450):

לבדיקת הספרים נשלח יהודי בשם שטיין, שהיתה לו ידיעה בטיבם וערכם של ספרים, וכשראה בספריה ספרים יקרי ערך וכתבי יד עתיקים, לא רצה בשום אופן לתת את האישור להוצאתם, באמרו:

- דברים יקרי ערך כאלה אסור להוציאם מהמדינה – לעולם לא אאשר דבר כזה...

הציר דובין פנה אל "ועד הדפוס" ... והפעם, נשלח נציג אחר, רוסי, שמבלי להבין בערכם של ספרי יהדות, נתן מיד את אישורו להוצאתם.

בכל אלו לא נתפרש מתי התקבל האישור הזה הסופי. אמנם הגיע לידינו תצלום האישור ¹⁰⁸⁹ המקורי, שנחתם בשלישי באוגוסט 1927 (ה' מנחם-אב תרפ"ז ¹⁰⁹⁰ ), ובו מודיעים:

אנו החתומים מטה, נציג איזורי של משרד החוץ מר א. פייגלשטיין, ונציג משרד המכס בלנינגרד מר ג. אלאחברוב, ערכנו מסמך זה, ומאשרים כי אנחנו בדקנו אישית והחתמנו בחותם רשמי, 59 תיבות הספרים של י. שניאורסאהן, עבור העברתן ללטביה. את הספרים האלו ארזנו והחתמנו בהחתמה מספר 37.

תצלום 67-4

אישור הוצאת הספרים מרוסיה

קרוב יותר לנסיעה ולמשלוח החפצים, בחמישי באוקטובר 1927 (ערב יום הכיפורים תרפ"ח), התקבל אישור סופי למשלוח 66 תיבות הספרים והחפצים לריגא, ובשוליו מציינים שוב:

הספרים נבדקו ואושרו למשלוח על ידי נציגי משרד החוץ.

תצלום 67-5

אישור סופי להוצאת הספרים מרוסיה

תוכניות בניית הספריה

בעת רכישת האוסף בלנינגרד בשנת תרפ"ה, לא התאים עדיין הזמן והמקום לדון בפרטי תוכנית בניית הספריה. דבר זה נתאפשר רק בקיץ תרפ"ח, קרוב לשנה לאחר צאת רבינו מרוסיה. אז קרא אליו את מזכירו ר' חיים ליברמן (שיצא מרוסיא בתחלת אותו קיץ, כמסופר בתולדות חב"ד ברוסיה הצארית פרק פח), ופירט לפניו את תוכנית בניית הספריה.

את פרטי הדברים הודיע רח"ל בעדותו הנזכרת לבית המשפט (תרגום מפרטי-כל המשפט ע' 2464-2466, 2638-2640):

השאלה היתה אז איזה ספרים יש לרכוש, באם נתחיל לאסוף ספרים. היתה ברירה לעשותה לספריה סגורה לצרכי הרבי עצמו, לזה היה מספיק אם היינו קונים ספרים מועטים, בהוספה לספריית וינר, שזה היה מספיק לספריה פרטית של הרבי ... הרבי החליט להגדיל את הספריה ולעשותה לספריה פתוחה.

כשאני אומר ספריה פתוחה, אין הכוונה לספריה צבורית הפתוחה להשאלה, גם לא היתה הכוונה ספריה הפתוחה לצבור לעיון, הכוונה היתה שתהיה זו ספריה לחוקרים, משכילים שיבואו להשתמש בספריה שלו, וכמו בשאר ספריות דומות, כמו ספריית הסמינר או המוזיאון הבריטי הפתוחה לחוקרים...

ספריה כזאת, אפילו בתור התחלה, צריכים היו להיות בה כמה אלפי ספרים, לא היה לנו שום מושג אם נצליח לרכוש אותם ... האם יהיו מספיק מעות לשלם עבור הספרים, ספרים רבים כל כך שיעלו ביוקר, לא היה לו שום מושג אם יהיה לו במה לשלם עבורם...

היתה בעיה נוספת: לאחר שיאספו הספרים יש לערוך קטלוג. עבור חוקרים אי אפשר להסתפק בקטלוג הרגיל בספריה צבורית. לערוך קטלוג כזה זוהי עבודה של שנה תמימה, על ידי האדם המתאים שזמנו פנוי לעשות זאת. מלבד הקטלוג צריך בנין מיוחד עבור הספריה.

בליובאוויטש היתה הספריה מונחת בשני חדרים, וזה הספיק. אצל וינר הספרים היו מונחים במרתף. אבל עבור ספריה שאנשים יבואו אליה צריך שיהיה מקום מיוחד. אי אפשר שזה יהיה מונח בתוך הבית, צריכים לזה בנין מיוחד, עם חדרים שיוכלו החוקרים לשבת בהם, ולא מספיק לזה המקום שבו יהיו מונחים הספרים. כך נהוג בשאר הספריות...

אמר הרבי: ננסה, נפרוס את התוכנית הזאת למשך של מספר שנים, נקנה סכום קטן של ספרים בכל שנה ושנה, לא ספרים יקרים ... הוא שיער שזה יקח כחמש עשרה שנים ... לאחר תקופה זו נערוך קטלוג לספרים, ואז נחשוב על המשך התוכנית ... אולי יימצא תורם עשיר שיקנה בנין עבור הספריה, שיקרא הבנין על שמו, כפי שנעשה בשאר המקומות בעולם.