הישיבה בגיטו ראדום
הישיבה בגיטו ראדום
כבר סופר לעיל פרק נד, אשר התלמיד ה"ר מאיר הענדיל 952 ניסה להבריח את הגבול מפולין לווילנא ולא הצליח.
הוא חזר אז לעירו ראדום, כנזכר ברשימת התלמידים שבפולין הכבושה (כדי לשלוח להם עזר), דלעיל סוף פרק נהנז מספר 1.
בהגיעו לראדום יסד שם סניף מישיבת תומכי תמימים.
תצלום 61-1
התלמיד ה"ר מאיר הענדל
בין חברי הועד היו גם שלושה מתלמידי ישיבת חכמי לובלין 953 , ה"ר שלמה יצחק גליקלער וה"ר קופל וויסמן הי"ד, וה"ר שמואל מרגליות 954 .
ידיעה מפורטת על כך כתב התלמיד ר' יוסף וויינבערג אל רבינו, באור לז' מרחשון תש"ב (מיד אחר הצלתו, כשהגיע עם קבוצת התלמידים הניצולים למונטריאל):
עתה אבשר בזה לכ"ק שליט"א, כי בימים האחרונים טרם נסיעתינו קבלתי מ[כתב] ג[לוי] מאחי ורעי התמים מאיר שי' הענדיל, אשר בה הוא כותב כי יסד בעירו ראדום ישיבה, שבה לומדים בערך מאה וחמשים תל[מידים] כ[ן] י[רבו], והוא הנו הר"מ ראשי, וגם התל' יעקב יהודה גאלדבערג (בזמן האחרון לא למד באטוואצק) אומר שיעור לפני כתה אחת (כפי שכתבתי לכ"ק עוד בווילנא, השגנו מאתו גלוי' כי קרא לאסיפה אל עירו את התלמידים הקשישים – כמו להתמים הנע' יעקב פאלקינפעלד, ועוד תל' הנמצאים לא רחוק מראדום – על י"ט כסלו שנה העברה, למען ליסד שם ישיבת תומכי תמימים, רק מפני הקור הגדול והשלגים לא יכלו ליסע אליו).
תצלום 61-2
מכתב ה"ר יוסף וויינברג לרבינו
על הישיבה בגיטו בראדום
ורבינו השיב לו, בי"ד מרחשון תש"ב (ח"ו אגרת א'תרג):
נהניתי מהבשורה טובה מהתלמיד הנעלה מר מאיר שי' הענדיל, והשי"ת יעזר לו ולפועליו יחיו וכל העוזרים על ידו. יכתבו לו פ"ש וברכה לו ולכל התלמידים יחיו, ולמופת יהי' לשאר אחיו שיעסקו בעבודה עם תלמידים טובים.
יכתבו להמכרים ביאפאן ושאנחאי, אם רק אפשר לשלוח חבילות להתלמיד מאיר שי', וכן לידידינו בווארשא ובשאר המקומות, ישלחו ויודיעו כמה יעלה, ויפרעו להם.
על כל זאת סיפר רבינו, בז' כסלו תש"ב (ח"ו אגרת א'תרמ):
תלמידי תומכי תמימים, ה' עליהם יחיו, שנשארו בפולין, מוסרים נפשם בפועל ממש על לימוד התורה לעצמם וללמדה לאחרים, והם מקיימים את התורה לא רק מתוך עוני אלא מתוך רעב וקור, הם לומדים עם הרבה תלמידים פה ושם. ורק במקום אחד רכז אחד התלמידים יחי' כמאה וחמשים תלמידים.
באותה שעה ברח התתלמיד ה"ר יוסף גולדשטיין, מעירו חמעלניק לראדום, ועסק יחד עם הר"מ הענדיל ביסוד הישיבה, כפי שהוא סיפר בזכרונותיו:
בפורים תש"א ברחתי מביתי בחמעלניק, אחר שנודע לי שהגרמנים מחפשים אותי, והגעתי סוף סוף לעיר ראדום. רוב יהודי הגיטו היו עניים מאד וממש רעבו ללחם, כמו"כ רחמנות הי' להסתכל על ילדי ובחורי הגיטו אשר הסתובבו מבלי מורה ומשגיח וכו'.
עלה בדעתי שיש צורך דחוף לקבץ ילדים ובחורים ולפתוח ישיבה. שוחחתי אודות זה עם חברי ורעי הבחור מאיר הנדל הי"ד, תלמיד תות"ל מאטוואצק, ויחד הגענו לידי החלטה לייסד ישיבה.
אך דא עקא, כסף מנא לן, מהיכן נשיג את המימון להוצאות הישיבה. עד שת"ל עלה בעזרנו למצוא את האיש רב החסד והמעש אשר לקח על עצמו את עיקר עול הישיבה, איש זה הי' אביו של הבחור מוטל בוימלגרין. הבחור למד שנה אחת – לפני פרוץ המלחמה – באטוואצק, והיתה לו כבר גישה חיונית לחסידים וחסידות. ביקשנו את הבחור שידבר עם אביו שהי' נודע לעשיר ומכובד, ואכן הסכים אביו, ומשך כל זמן קיום הישיבה הי' הוא התומך העיקרי, וראוי הוא להזכר ולהחקק לטובה.
בתור ר"מים ומשפיעים הבאנו מאטוואצק את הרבנים הרב בערל קורניצער, שהי' בוחן כללי בתת"ל אטוואצק, והרב ברוך פרידמן שהי' משפיע בורשא ובאטוואצק. שניהם תלמידי ליובאוויטש בעלי צורה והשפעה וכו'. הם השאירו את בני ביתם באטוואצק ובאו לכאן להורות ולהדריך ולהשפיע בישיבה בראדום.
על אף תנאי המחתרת והסכנה הצליחה הישיבה להתקיים עד סוף קיץ תש"ב. מספר הבחורים הי' קרוב למאתים.
באמצע קיץ תש"ב נזדעזענו כאשר נודע שהגרמנים ימ"ש תפסו את ר' בערל קורניצער מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין ביצאו מבית הכנסת. כל ההשתדלויות לשחררו עלו בתוכו. ומני אז לא נודעו עקבותיו. הפחד הי' גדול אצלנו. גם כי הי' אצלו כמה מטבעות זהב אשר קבלנו מהעשיר הנ"ל עבור תמיכת הישיבה, וברור הי' שאם ימצאו זה אצלו ייסרוהו ביסורים נוראים כדי שיספר איך הגיע כסף זה אליו, וכולנו היינו אז בסכנה גדולה. אך ת"ל הגיע אלינו ידיעה שר' בערל החביא עוד קודם את המטבעות בנעליו, וכפי הנראה לא עלה בדעתם לחפש שם.
מובן שמקרה זה עם ר' בערל זעזע את כולנו. נוסף לזה התגברו הצרות מיום ליום. אבל בכל זה נמשכו הלימודים בישיבה.
שמור עוד בזכרוני התועדות אנ"ש והתמימים שם בר"ח אלול תש"ב, וכאשר הפליט אחד מהמסובים מתוך אנחה שוברת: "מה אפשר לעשות אם זהו רצון הקב"ה לראות סבלם של היהודים". קם ר' ברוך פרידמן ממקומו, ובקול נרגש אמר: ח"ו לומר כן, היתכן לומר שרצונו של הקב"ה שיהודים יתענו ויסבלו.
הנוהג בגטו הי', שאם נתפס אחד על ידי הגרמנים ואין בידו כרטיס עבודה, הרי שנאסר או נהרג במקום. ולכן הצענו לר' ברוך פרידמן שישיג עבורו כרטיס עבודה, אך – אינני יודע משום מה – לא רצה ר' ברוך בשום אופן, וטען שבין כה לא יקחוהו לעבודה, כי הנו למעלה מגיל ששים (אף שכמדומה שהי' צעיר יותר מזה).
באמצע חדש אלול תש"ב כאשר הודיעו הגרמנים על "אויסזידלונג" אספו את כל יהודי העיר בככר גדול ושם מחלקים אותם מי לחיים ומי ל...
הלכתי בצדו של ר' ברוך פרידמן ובתוך ההמולה מסתכל אני עליו ורואה שאינו נמצא כלל אתנו כאן. כן, גופו אתנו, אך מחשבותיו משוטטות אי שם בעולמות עליונים, מי יודע היכן הגיע בהתקשרות מחשבה זו. עיניו מוגבהות כלפי מעלה, ידיו שלובות ולא נע ולא זע, כאילו כל הנעשה כאן אינו נוגע לו, או שבכלל לא מרגיש, או אפילו לא יודע. כאן ראיתי את עצמותו החסידי, כאן ראיתי את גבהת הנפש על הגוף.
מסתכל אני עליו ונזכר אני בהתוועדות דמוצאי שמחת תורה בישיבת תו"ת בווארשא בשנת תרפ"ו לערך, בהתוועדות זו התוועד ר' ברוך עם התמימים עד שעות המאוחרות של הלילה, ולקח משקה יותר מהרגיל, ופתאום התיישב ר' ברוך על השלחן ואמר: "איך האב א ברכה פון רבין, איך וועל ניט שטארבן אהן תשובה". הרבה התפלאו אז על נוסח ברכה זו, ועכשיו רואה אני איך התממשו דברי אדמו"ר, ר' ברוך עכשיו וודאי באמצע תשובתו.
מתקרבים אנו בשורה למקום שם מחליטים מי ומי. לי הי' כרטיס עבודה והחליטו להעמידי בשורת ההולכים לעבוד (מובן שגם בזה הי' נס, כי רוב רובם אף עם כרטיסי עבודה שלחו ל...), ואת ר' ברוך בצד הנידונים ל...
מסתכל אני על ר' ברוך בפעם האחרונה, ומהרהר בלבי, מי יודע באיזה דרגה של תשובה עילאה הוא עומד עכשיו.
ר' ברוך יחד עם רוב תושבי הגיטו נלקחו ברכבת לכבשני טרבלינקה, ה' ינקום דמם.
שוב סיכם, ברשימתו שכתב בשנת תשכ"ג (עבור "ספר החסידים"):
בשעת השואה הנוראה, כאשר ברחתי מביתי, ובאתי לעיר ראדום, גם היו שמה הרה"ח והרה"ת המשפיע ר' ברוך זצ"ל הי"ד, והרה"ח והרה"ת ר' דוב ז"ל הי"ד, קורניצער, יסדנו ישיבה, אני ויבדל חברנו התמים הרב מאיר ז"ל הי"ד, הענדיל, מהבחורי חמד, אשר התאספו מכל הסביבה, מחמת צר הצורר ימ"ש.
הישיבה התנהלה מהתחלת שנת תש"א עד סוף תש"ב, אשר כולם נשמדו וכצאן לטבח הובלו ע"י הגרמנים ימ"ש, ביחד עם כל הקהלות הק'.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.