אחרי סגירת הגבולות

אחרי סגירת הגבולות

גם בחודש אדר ראשון, ועד לנסיעת רבינו מריגא לנ.י. המשיך רבינו לעודד ולתמוך בבריחת התלמידים מעיירות פולין לווילנא. וכך כתב אל אחד התלמידים, בג' אדר ראשון (ח"ה אגרת א'קנג):

יעזר השי"ת להתלמידים הנזכרים במכתבו שיבואו בקרוב אל הישיבה ויצליחו בלימוד ובעבודה. וצריכים לזרזם שימהרו לבא. ומהראוי שכל אחד מהתלמידים יכתוב לחבירו לעוררם ולזרזם שיבואו, ואיש את רעהו יעזרו לחפש ולמצא את אלו שאין ידוע מקומם, ולדבר על לב אלו הנמנעים לבא מפני סיבות שונות, שיחוסו על נפשם ויעמדו נגד כל המניעות ועיכובים ויבואו אל הישיבה. וצריכים לזרז גם אותם שלמדו בהכתות ובישיבות קטנות, כמו בחעלם ושארי מקומות שיבואו לתומכי תמימים, וכן להתלמידים דתומכי תמימים שבלאדז. ובבקשה להודיעני מכל הידיעות שיקבלו בנידון זה.

אלא שבאותה שעה נסגר הגבול שבין פולין הרוסית לבין ליטא. סיפר על כך התלמיד ה"ר אברהם יצחק גארפינקל (כפר חב"ד 334 ע' 33):

במכתבים שהיו מגיעים, היה הרבי מצווה עלינו להשתדל ולעשות את כל האפשר שיותר ויותר תלמידים יברחו מארצות הדמים. כן ביקש מאתנו להודיע, שכל אחד מבני ישראל אשר היכולת בידו לברוח משם – יחוס על נפשו וחייו, ויברח.

כל אחד מאתנו כתב כן למשפחתו, לעשות את כל אשר בידם ולברוח. כך עלה בידינו לפעול, כי הרבה תלמידים מאוטוואצק ברחו מפולין הגרמנית לפולין הרוסית, ומשם הגיעו עד גבול ליטא.

אולם, להכנס לוילנא עצמה היה כמעט בלתי אפשר, כי הליטאים הכבידו מאוד את שמירתם על הגבול שבינם לבין רוסיה. הם הקימו גדר חשמלית במעבר הגבול, וכן הציבו שוטרים מלווים בכלבים על כל צעד.

אולם למרות הקשיים העצומים, עלה בידינו להביא לוילנה ארבעה תלמידים, לאחר תשלום סכום גדול לגוי אחד אשר הסתכן להבריחם את הגבול. גוי זה נתפס אחר-כך על ידי הרוסים, אשר גזרו עליו משפט מוות. שאר התלמידים נשארו מעבר לגבול.

בי' אד"ש כתב על כך התלמיד ה"ר מנחם זאב גרינגלאס לרבינו:

קבלתי מכתבים מאחיי התלמידים התמימים שי' מר יחזקאל שפיורוואך ⁸¹⁹ מקאמבין, המודיע שיש לו מניעות גדולות לבוא הנה. וגם מבקש לעורר רחמים רבים עבורו יחזקאל בן רחל.

מר יצחק שטולמאן מביכאווע גם מבקש לעורר רחמים רבים ממקור הרחמים והחסדים האמיתיים עבורו.

את הקשיים האלו בסגירת הגבול, מרמז רבינו, כשהגיע לנ.י. וכתב לכמה תומכים, בי"ז אדר שני (חי"ב אגרת ד'שסב ):

דער צושטאנד פון מיינע ישיבות אין יוראפ איז זייער א שווערער, א טייל פון זיי זיינען יעצט אין ווילנא, א טייל זיינען נאך אין פולין, פון וואנען מען מוז זיי אריבער נעמען.

כיבוש ליטא על ידי הרוסים

בימי חג השבועות כבשו הרוסים גם את ליטא, ושוב נהי' מסובך יותר להבריח את הגבול מפולין (הכבושה על ידי הרוסים), אל ווילנא (הכבושה אף היא על ידי הרוסים), כדלקמן.

את פרטי הדברים כתבו התלמידים מווילנא אל רבינו בי"ט תמוז, במכתב מוסווה [המועתק בזה, בתוספת פיענוח בין חצאי רבוע]:

קודם חגה"ש עשינו חוזה עם שני סוחרים [שעוזרים לתלמידים להבריח את הגבול מפולין הרוסית לווילנא], א' מהם הי' סוחר טוב מאד, אבל מפני שבאלו הימים נתהווה הרעש כו' [כיבוש ליטא על ידי הרוסים], על כן לא רצה להביא הסחורה, באמרו שכמה סוחרים באים חזרה בלי סחורה מחמת שהמוכרים אינם רוצים למכור, כי איזה תועלת יהי' מזה, שהלא סוף סוף הסחורה תישאר בידי בעלים הראשונים [שהרי גם ווילנא, כמו פולין, הם תחת שלטון רוסיה].

והשני הלך והביא פתקא מהמוכר שלנו [התלמיד שהי' מיועד לבוא מפולין לווילנא] שאין רוצה למכור [להבריח את הגבול לווילנא] מטעם הנ"ל. תלמידים אחדים [בווילנא] הכירו את הכתב שהוא מאחד המוכרים שלנו, ושלחנו להם מברקה אם בדעתם עוד למכור הסחורה אם לאו, אבל תשובה לא השגנו. כפי הנראה לא הגיעה לידם המברקה. ע"כ כבר היינו נמנעים מלהשתדל בזה.

אבל זה כשני שבועות שקבלנו מכתב גלוי מהתלמיד שלמה משה אייזנברג, אשר התלמיד שמואל ארביס ואברהם ראיעווסקי יושבים בפענסיאנאט [במלון, כלומר במאסר], ואח"כ קבלנו ידיעה שגם שרגא מלאדז יושב בפענסיאנאט. גם מהתלמיד ישראל ראצער רצו לבקש בפענסיאנאט (הוא הי' אז אצל הרב שיינין [בדאקשיץ]), ונסע משם לר' משה הכהן געלערשטיין [חפשו אותו כדי לאסרו, וברח], ונמצא כהיום שם. כפי הנראה שם כהיום הנם במנוחה, אבל מאד מתיראים המה שלא ישלחום אל ארץ מולדת כ"ק רבותינו הק' זצוקללה"ה [לסיביר שברוסיה], כי את כל הפליטים שולחים שמה.

על כן כתבו שנראה טוב להשתדל עבורם [לעזור להם לברוח משם לווילנא]. ובהיות כי כהיום עוד קשה יותר מאז [שהמשטרה שומרת יותר על הגבולות], וגם המחיר הוא ביוקר גדול, על כן שאלנו את ה"ר יהודה עבער [שהי' באותה שעה בריגא]. ואחר הישוב שם עם אנ"ש נחלט אצלו להשתדל, והתחלנו שוב להשתדל בזה. אבל להיות כי קשה הדבר כהיום, והמחיר הוא ביוקר גדול, ואפשר כי מחמת השידוך שלנו עם אבי אברהם קוואשא [הכיבוש של ליטא על ידי רוסיה] יתבטלו ההגבלות לגמרי [שיהי' אפשר לנסוע בחפשיות בין פולין, בחלק הכבוש על ידי הרוסים, ובין ליטא הכבושה על ידי הרוסים], ועכ"פ יהא בנקל יותר, על כן הננו מוכרחים לחכות עדיין. השידוך [כיבוש ליטא] כבר בגמר, אבל מה יהי' עם ההגבלות עדיין אין ידוע.

הרב [יצחק] מאנדעלבאוים כותב בכל פעם ומבקש עוד עבורם [תמיכת התלמידים שנמצאים באיזור גלובאקא, היא פולין הכבושה על ידי הרוסים] ועבורו, ושלחנו להם אלף זוז. התלמידים הנמצאים אצל החסיד זילבערמאן [סלונים] לומדים כל היום הסוגיא דרפת בקר [חיים במחבוא מפחד מאסרים], ואת התלמיד משה בארינשטיין, אחי יוסף בארינשטיין, כבר רצו לשלוח שמה [לסיביר], רק בכה לפניהם והניחו אותו.

ועד עזרת אחים

זה עתה קודם שלחנו המכתב קבלנו מכתב מא' תלמידינו הנמצאים במחוז מאנדילבוים [גלובאקא], ובו הוא כותב בפירוש: היות שזה ארבעה חדשים עשו [ממשל רוסיה] רשימה מאותם החפצים ליסע ללוריא או לביתם חזרה [לפולין, ולא לקבל אזרחות רוסיה], והבטיחו לאפשר להם נסיעה זאת, באופן שיוכלו לנסוע שמה בלי קישויים בדרך הישר. אחינו הנמצאים שם הרשימו עצמם וכעת תופשים את הנרשמים ומושיבים אותם בפנסיון [במאסר], ולזאת הוא כותב שהוא לומד כעת הסוגיא דרפת בקר [מתחבא מפחד מאסרים], וכפי הנראה שגם התלמיד שמואל ארביס ואברהם ראיעווסקי ושרגא ראצער סובלים מהענין הזה.

ידיעות מהתלמידים אל רבינו

במשך כל התקופה הזאת, ועד אמצע חורף תש"א, התאמץ רבינו לקבל ידיעות מהתלמידים, הן אלו שהגיעו לווילנא, והן אלו שנשארו עדיין בפולין, והן אלו שלמדו בריגא.

וכך כתב אל ה"ר משה פנחס כץ, בט"ו כסלו תש"א (ח"ה אגרת א'שי):

נחוץ הדבר לסדר אשר בכל שבוע ושבוע, תמידים כסדרם, לבא בכתובים עם התלמידים שי' בווילנא ריגא ופולין, ולהודיעם מהנעשה כאן, ולבקשם להודיע מהנעשה אתם בגשמיות וברוחניות, ובאופן כזה יכול להיות קשר בינינו.

אלא שבאותה שעה הלך ונפסק קשר המכתבים בין אירופה לבין ארה"ב.

בני ביתו של הרא"מ ליס

בין אלו שברחו מפולין לווילנא הי' ה"ר אלי' משה ליס, ששימש כמשגיח בישיבה, כדלקמן פרק הבא.

זוגתו גאלדא, ובנותיו רחל מרים ובלומא, נשארו בביאלא ⁸²⁰ .

במשך השנה השתדל הרא"מ להביא את אשתו ובניו לווילנא, וכך עד תחלת תש"א. ועל כך כתב לרבינו, בז' דעשי"ת תש"א (בשולי מכתבו של התלמיד ה"ר מנחם זאב גרינגלאס):

תצלום 55-1

מכתב ה"ר אלי' משה ליס לרבינו

בזה הנני להודיע לכ"ק אדמו"ר שליט"א, שבשבוע העברה קבלתי מכתב מזוג' תחי', שרשמה עצמה לבוא הנה. יתן ד' שתהי' בהצלחה, כי ירא אנכי שלא יהי' זה ח"ו כמו אצל אחי הת' חיים מאיר שי'.

והכוונה היא, כיון שבאותה שעה היתה ליטא תחת שלטון רוסיה, והרי בתחלת המלחמה ברחו רבים מפולין לרוסיה, וממשל רוסיה שלח אותם לסיביר, וביניהם הי' גם ה"ר חיים מאיר ליס, אחיו הגדול של הרא"מ ליס. ואם כן יש לחשוש שלא יעשו כן גם לזוגתו ובניו, כשיבואו מפולין לליטא.

לפועל נשארו בפולין, וכל הזמן השתדל לשלוח להם עזר. וגם אחרי שניצל מווילנא לשנגהאי, כדלקמן פרק נט, השתדל לעזור להם כפי היכולת. עד אשר בי"ד מ"ח תש"ב כתב לרבינו:

במכתבי הקודם בקשתי, והנני מבקש עוד, אם אפשר להודע מזוג' ובני' יחי', ולסייעם עם במה דאפשר, כי אני מכאן אי אפשר לעשות כלום, וזה יותר מעשרה חדשים שאין לי שום ידיעה מהם.

ורבינו השיבו (ח"ו אגרת א'תרד):

נהניתי לשמוע משלומו, והשי"ת יעזר לו לקבל ידיעה טובה מב"ב יחיו.

לבסוף הם ניספו בשואה, הי"ד, והוא ניצל בגפו, והגיע עם התלמידים לארה"ב.