תשובה מהחסיד רבי הלל מפאריטש

תשובה מהחסיד רבי הלל מפאריטש

לפנינו תשובה שכתב הגאון החסיד רבי הלל מפאריטש, בעל פלח הרמון ועוד, אל הדיינים בעיירות הסמוכות לעיירה החסידית פאהאר, אודות השו"ב שבעיירה פאהאר, שאחרי הסכסוכים שהיו שם והמשפטים שהתנהלו בערכאות שם, סייע לאחד מאלו שהעידו במסירה בערכאות.

הרב הגאון המקובל והחסיד ר' הלל בהרה"ח ר' מאיר הלוי מאליסאוו, הידוע בשם "ר' הלל פאריטשער", נולד בשנת תקנ"ה. ואחר שנסע הרה"ג והרה"ח וכו' ר' ברוך מרדכי זלה"ה מבאברויסק לאה"ק תובב"א, קבלו אנשי באברויסק את הרר"ה לרב ואב"ד במחנם. באחת מנסיעותיו נפטר – בעיר חרסון, בשנת תרכ"ד ביום י"א מנחם אב, ושם מ"כ, ועל קברו בנו אוהל ורבים היו נוסעים להשתטח על קברו (ראה ראשי פרקים מתולדותיו, שבראש ספרו פלח הרמון, קה"ת תשי"ד. זכרון לבני ישראל ע' קצ).

הגאון החסיד מוה"ר ברוך מרדכי מבאברויסק נסע לארה"ק לערך בשנת תרי"א (ראה לעיל פרק לז), וכיון שבתשובה שלפנינו חותם "מ"ץ דק' באברויסק", א"כ נכתבה בין השנים תרי"ב-תרכ"ד.

וממה שכותב בתחלת התשובה "ולפלא בעיני על שלא הגישו ענינם לפני בני אדמו"ר שליט"א", נראה שנכתבה אחרי שנת תר"כ, אשר "היה חולה יותר מששה שנים רצופים כו' ולא היה רוצה שיסעו אליו על יחידות" (בית רבי ח"ג פ"ו), ולכן שולח אותם "לפני בני אדמו"ר".

תשובות נוספות ממנו נדפסו בהוספות לפלח הרמון בראשית, ובקובץ יגדיל תורה נ.י. חוברות ד; ט. הסכמותיו נדפסו בשו"ע רבנו הזקן, זיטאמיר תרט"ז, ובלקוטי תורה, זיטאמיר תר"ח (בחתימת "מ"ץ דק"ק פאריטש").

*

התשובה היא, כאמור, אל הדיינים בעיירות הסמוכות לעיירה החסידית פאהאר, וכפי שכותב בסוף התשובה "בבוא השד"ר לסביבותיכם על מעלתם מוטל להתקבץ כאחד לעיר פאהאר יע"א ולתווך השלום".

לא נתברר לע"ע מי הם שלושת הרבנים הנזכרים כאן, אך זאת נודע לנו:

א) באותה תקופה ⁵¹⁴ היה המ"ץ בקהלת סטאראדוב הסמוכה לפאהאר, הרב יעקב ב"ר נפתלי הירץ (ראה שו"ת דברי נחמי' אהע"ז, סוס"י לט). ומסתבר שהוא הנמען הראשון שבתשובה זו.

ב) באותה תקופה היה המ"ץ בקהלת פאטשעפ (הסמוכה לפאהר), הרב יוסף משה טריינין (זקנה של מרת ברכה, אשת המזכיר החסיד ר' אלחנן דובער מרוזוב). ומסתבר שהוא הנמען השלישי שבתשובה זו.

*

בכמה מקומות הוסיף הכותב הגהות (כדרכו) בין חצעי רבוע {ובכמה מקומות הכתב קרוע ולא ברור, והשלמנו בין אריחיים, כאלה}.

*

כבוד הדיינים הרב המפורסם בתוי"ר וו"ח כו' כמו"ה יעקב נ"י

והרב המפורסם בתוי"ר וו"ח כו' כמו"ה חיים נ"י

והרב המפורסם בתוי"ר וו"ח כו' כמו"ה יוסף משה נ"י

ה' עליהם יחיו

נידון העסק שבין אנשי ק' פאהאר יע"א והרב המ"ץ שלהם, ובין השו"ב שלהם, קיבלתי ריבוי מכתבים משני הצדדים. ובאמת עמוס התלאות אני מריבוי עניינים שונים המבלבלי' ואין לי שום פנאי לעיין בעניינים מעיירו' אחרו' [ולפלא בעיני על שלא הגישו ענינם לפני בני אדמו"ר שליט"א, כי שם ימצא הכל, התו' והחכמה והמנוחה מענינים המבלבלים]. אך המכתבים ששלחו אלי, בצירוף ישיבת השו"ב פה זמן רב, הכרי{חני} להמציא את פניו מפני הכבוד.

והנה לכאורה בגוף הענין לא מצאתי טעם נכון לאסור שחיטתו, כי טענת המסירה, אפילו אם הי' מסור בעצמו, הכריע הש"ך סי' ב' ס"ק כו דשחיטתו כשרה. וכ"פ הב"י סי' קיט סעיף יוד בסתם ⁵¹⁵ . והרמ"א לא הביא דעת הפוסלין רק בשם יש פוסלין. והגם דכאן סי' ב הביא דעת הפוסלי' בסתם והמכשירים בשם יש מכשירי', הנה בכאן גופא רשם לעיין בסי' קיט, גילה דעתו להכשיר כמסקנת המחבר. ויהי' איך שיהי' דעת הרמ"א, הנה הוראת הש"ך נתפשטה בכל מדינות אלו להורות כדבריו. וכן פסק מהרש"ל ⁵¹⁶ , הובא בש"ך שם. ומכ"ש שבכאן לא מסר בעצמו רק סייע להמוסרים, נוכל לו' שאפי' לדעת התב"ש ⁵¹⁷ המחמיר בזה, הובא בפמ"ג סי' ב ס"ק כו [וגם הוא לא החמיר רק בהרבה פעמי' יעו"ש] אין לאסור כו'.

טענה השני' מה שחתך הושט לאחר השחיטה. הנה אפי' אם הי' אומר עליו שהוציא טרפה ברורה מתחת ידו, אינו נאמן לאסור שחיטתו מכאן ולהבא לכל הדיעות [ולא פליגי רק לענין הבהמה, כמבואר בי"ד סי' א סעי' יד ⁵¹⁸ ]. ומכ"ש בכאן שאינה אלא חומרא בעלמא, כי מעיקר הדין פסק המחבר סי' כג סעיף ה שאחר שחיטת רוב הסימנים אין לאסור שהי', והרמ"א לא אסר רק מצד המנהג [לחוש לדעת רש"י ז"ל כו']. וגם לפי המנהג, לפי דעת הר"ץ ⁵¹⁹ מותר לשחוט בדרך שחיטה בסכין פגום, {ואף שלדעת האוסרים} יש לאסור הבהמה {כמ"ש} הש"ך, אך לא להעביר שוחט מחמ{ת שחתך הושט בסכין פגום לאחר} שחיטתו.

אך מה שיש לע{ורר (כאן חסרה שורה שלמה בכת"י)}, כי כל הנ"ל הוא לענין שוחט באקראי {משא"כ שוחט קבוע} צ"ל ירא ה', כמבואר בסי' יח סעיף יז שמטעם זה א"צ להראות סכינו לחכם שבעיר, כי להם מחלו חכמי' כבודם, ולכן אפי' לא מסר בעצמו רק סייע להמוסרים ג"כ יש לחוש למנותו לשוחט קבוע, כי לכה"פ אינו ירא ה', כ"א הי' יראת ה' בלבבו הי' מכניס עצמו בכל כח ועוז לתווך השלו', ולכה"פ לעמוד מנגד ולא לסייע להמוסרים ח"ו. וכן שמעו בע"פ בשם אדמו"ר הזקן נ"ע [ועתה נדפס בתשובותיו סי' ח ⁵²⁰ ], שאסר המסיגי גבול מלהיות שוחטים קבועים באיזה סביבה מטעם הנ"ל יעו"ש.

אך מצד אחר יש להקל בשוחט קבוע יותר, מצד שפרנסתו מזה קשה להעבירו, אפי' בהוציא טרפה מת"י, שהוא חמור יותר, שהוא חשוד לאותו דבר, כי טפלי תלוי ביה [כמבואר במס' חולין די"ח עמוד א].

לכן לדעתי שיקבל עליו דברי חבירות [כי זה מספיק לכל הדעות, אפילו לדעת הפר"ח ⁵²¹ המחמיר {הו}בא בפמ"ג סי' ב' ס"ק י"א], והיינו שיקבל עליו שלא יכנוס בשום מריבה וקטטה שבעיר כשדנין בדיני עכו"ם, ואז לפ"ד להתירו. ובאם {שישנם} שני שוחטים, שלא ישחוטו כ"א בלעדי חבירו, כנהוג ברוב העיירות דמדינתכם, אם לא כשיצטרך א' מהם לנסוע על הכפרים. {וע}ל אנשי העיר מוטל להוסיף על שער השחיטה קרוב לכפל מסך הקדום, באופן שיספיק הפרנסה לשני השוחטים.

וזאת מוטל {על}יהם לעשות תומ"י. אך לקיום הענין, בבוא השד"ר לסביבותיכם, על מעלתם מוטל להתקבץ כאחד לעיר פאהאר יע"א ולתווך השלום {בי}ניהם, שיעזוב כ"א מה שבלבבו על חבירו, ואז יהי' קיום לדבר הנ"ל. וכן הי' כוונתי מתחילה במה שביררתי כבוד מעלתם {ה}עיקר שיעשו השלום, ולא לפסוק פסקים בלבד.

וה' יברכם בברכות השלום וירום קרן הצלחתם ברו"ג בתוך קרן כעמ{ב"י}, כנפשם ונפש המקווה לזה

הלל במו"ה מאיר ז"ל הלוי מ"ץ דק' ב' יע"א ⁵²²

אחרי כותבי זאת נזדמן לי לראות איזה טענו' שעברו ביניהם, וראיתי שזלזל את הרב המ"ץ בכמה מיני זלזולין. לכן אני מוסיף, שבקבלת דברי חברו' יהי' גם תנאי הזה שלא יזלזל את [המ"ץ]. ואם יזלזל ענוש יענש בהעברתו חודש אחד. כן דעתי נוטה. אך קוה קויתי שבאם תתקבצו שלשתיכם ויהי' כוונתם לשם שמים לתווך השלום בודאי יפעלו ולא יבוא לכלל זה כלל

ידידם הלל הנ"ל