מנורת החסידות

מנורת החסידות

בשנת תר"פ, בשנת האבלות אחרי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, ישב כ"ק בנו אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע סגור בחדרו, ומתבודד בינו לבין קונו, כמסופר באחד ממכתביו (חי"ד אגרת ה'נו):

והנה מיום הראשון שניטל עטרת ראשינו הוד האור האלקי זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, הייתי כאיש שהכהו ר"ל רעם, לא ידעתי נפשי, ולא מצאתי מנוחה, רק בתפלתי ג"פ ביום, והיות סגור בחדרי מבלי דבר דבר.

ועד"ז באגרת נוספת (חי"ג אגרת ד'תרלז).

אחד מהדברים שרשם באותה תקופה (י"ט מר-חשון תרפ"א), היא רשימה מפורטת מכל מאמרי דא"ח ש"נשארו מהוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק, הכ"מ, בעצם כתב יד קדשו", רשימת החוזרים שהיו חוזרים את מאמריו שאמר בעל פה, וסיכום תיאור אוסף המכתבים שנשארו מאתו (נדפסה בסוף הקונטרס חנוך לנער).

באותה תקופה אף רשם את "ציור מנורת החסידות", שהוא סיכום מסדר השתלשלות תולדות החסידות – במשך שבעת הדורות, מתחיל מהבעל-שם-טוב, ועד לכ"ק אביו אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע.

את הסיכום הזה ביטא כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, בציור מנורת החסידות שצייר לעצמו, מנורת שבעה קנים, אשר כל קנה מוקדש לאחד ממייסדי החסידות ומנשיאי חסידות חב"ד – במשך שבעת הדורות. בכל אדמו"ר נרשם שמו ושנות נשיאותו, יום ההילולא שלו, ובכמה מהם – גם מקום מנוחתו כבוד.

בחלקו העליון של המנורה:

בחסדי אל עליון, על לב ישראל יאירו שבעת הנרות, והיתה לבבם, ביתם, ונחלתם שלום את ד' תמיד כל הימים.

ובחלקו התחתון:

נר הוי' נשמת-אדם [עומד על ארבעה עמודים] אהבה, רגש, דעת, אמונה. להוי' הארץ ומלאה כי הוא על דעת יסדה.