ההתיישבות בליובאוויטש

ההתיישבות בליובאוויטש

העיירה ליובאוויטש

העיירה ליובאוויטש נוסדה לערך לפני כ-500 שנים, ותמיד התקיימה בה קהלה של יהודים. אמנם המיוחד שבעיירה הזאת הוא, שבמשך 102 שנים היתה העיירה הזאת מרכזה של תנועת חב"ד העולמית.

עיירה קטנה היא "ליובאוויטש", אבל היא מפורסמת בכל העולם כולו, בזה שתנועת חב"ד העולמית נקראת על שם העיירה "ליובאוויטש".

מייסד חסידות חב"ד, האדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא והשלחן ערוך, למד בילדותו בעיירה ליובאוויטש. בתקופת נשיאותו התקיים מרכז תנועת חב"ד בעיירות לאזניא ולאדי (הסמוכות לליובאוויטש).

זמן קצר אחרי הסתלקותו, עם תום מלחמת נפוליון בשנת תקע"ג (1813), התיישב בעיירה ליובאוויטש – האדמו"ר השני לתנועת חב"ד (כ"ק אדמו"ר דובער מליובאוויטש, הנקרא אדמו"ר האמצעי). בנה בה דירה ובית כנסת גדול.

בעיירה ליובאוויטש התקיים מרכז תנועת חב"ד גם בתקופת האדמו"ר השלישי (כ"ק אדמו"ר מנחם מענדל שניאורסאהן, בעל ה"צמח צדק"); בתקופת האדמו"ר הרביעי (כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע, רבי שמואל שניאורסאהן); ובתקופת האדמו"ר החמישי (כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, רבי שלום דובער שניאורסאהן).

אלא שכרגיל באותן התקופות ובאותן המקומות, מזמן לזמן היו פורצות בהן שריפות, עד שבתי העץ היו נשרפים כליל. אחרי כל שריפה קנו עוד חלקה באותה חצר בליובאוויטש ובנו עליה בתים מרווחים יותר, עד שהפכה כל החצר להיות "החצר בליובאוויטש" – בה' הידיעה.

בעת מלחמת העולם הראשונה, בתחלת שנת תרע"ו (1915), בהתקרב הצבא הגרמני לאיזור ליובאוויטש, הוכרח כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ובני ביתו לעזוב את ליובאוויטש; מתוך תקוה שאחרי המלחמה יוכלו לחזור לביתם בליובאוויטש.

למעשה היה זה סיום תקופת זהרה של ליובאוויטש – בתור מרכז תנועת חב"ד. בשנת תרע"ח (1918) עזבו תלמידי הישיבה את ליובאוויטש ונסעו ללמוד בעיירות אחרות, רחוק מהספר – איזור המלחמה. בשנת תר"פ (1920) נסתלק כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב ברוסטוב. בשנת תרפ"א (1921) נשרף כל חצר רבותינו בעיירה ליובאוויטש. ומאז שממה העיר מלהיות מרכז תנועת חב"ד ²⁶⁸ .

*

העיירה ליובאוויטש נוסדה, כאמור, לערך לפני כ-500 שנים. לראשונה אנו מוצאים את העיירה ליובאוויטש נזכרת במסמך של שנת רפ"א (1521).

היה זה בתקופה שאחרי גירוש היהודים מספרד בשנת רנ"ב (1492), היהודים התחילו להתיישב אז גם במדינת פולין, והגיעו עד סמוך לגבול רוסיה ²⁶⁹ . שם נוסדה אז העיירה ליובאוויטש.

ליובאוויטש היתה אז סמוך לגבול שבין רוסיה לפולניה, שביניהם היו תמיד מריבות ומלחמות. בשנת רפ"א (1521) חתם וואסילי השלישי מלך רוסיה על הסכם מסירת כמה עיירות באיזור סמולנסק לפולניה, ביניהם גם העיירה ליובאוויטש. הסכם דומה חתם איוואן האיום בשנת שט"ז (1556).

מסמכים וידיעות כלליות אודות העיירה במשך השנים, ליקט מר הענדל דייטש ע"ה בשנת תשנ"ד (1994), בחוברת קטנה ברוסית בשם: ליובאוויטש צענטר חסידוב חב"ד, דאקומענטאלני אוצערקי [ליובאוויטש – מרכז חסידות חב"ד, רשמים דקומנטריים].

הרב הקדוש מהרי"ל מיאנאוויטש ²⁷⁰ מספר באחת מתשובותיו (שארית יהודה חאהע"ז סי' נב), כי שם העיירה ליובאוויטש נקראה על שם "השר הראשון שבנה העיר", ששמו היה לובייעצקי (מלשון אהבה ברוסית).

בזכרונות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מליובאוויטש (פרק א) מסופר כי מייסד העיירה היה צדיק נסתר בשם ר' מאיר, ואשר השם "ליובאוויטש", שפירושו אהבה, קשור לסמל אישיותו של אותו ר' מאיר.

על מצב היהודים בליובאוויטש במאתיים השנים הבאות לא ידוע לנו הרבה.

בזכרונות הרבי מליובאוויטש (שם) מסופר שבמשך התקופה הזאת התגוררו בליובאוויטש כמה צדיקים נסתרים. אחד מהם נקרא ר' בנימין, שהציל את העיירה מהתנפלות שודדים, והוא בנה את בית הכנסת בליובאוויטש. בית הכנסת הזה נקרא תמיד על שמו "בנימין'ס שטיבל".

בעת חלוקת פולין, בקיץ תקל"ב (1772), צורף איזור הזה לאימפריה הרוסית, ומאז נמצאת העיירה ליובאוויטש ליד הגבול שבין רוסיה לבין רוסיה הלבנה.

העיירה ליובאוויטש נמצאת בין המשולש של שלושת ערי הפלך מוהילוב, וויטבסק (שברוסיה הלבנה) וסמולנסק (שברוסיה). בעיקרה של התקופה שלפנינו הייתה ליובאוויטש שייכת לפלך מוהילוב ²⁷¹ , שהיא חלק מרוסיה הלבנה. אמנם כיום שייכת ליובאוויטש לפלך סמולנסק, שהיא חלק ממדינת רוסיה.

עיירה קטנה היא ליובאוויטש, לערך קילומטר וחצי על קילומטר וחצי. למרות זאת היתה היא העיירה המרכזית באיזור, ובשוק הגדול שלה התקיים כל שנה ה"יריד", אליו היו באים מרחוק ומקרוב.

כ"ק אדמו"ר הצמח צדק מספר בתשובותיו (חלק או"ח סי' כד) אשר היריד היה מתקיים בליובאוויטש במשך חודש אחד בשנה ²⁷² , בחודש ינואר למניינם. עיקר הבאים ליריד היו מהעיירות שקלאב וויטעבסק ומוהילוב, אבל היו באים גם משאר העיירות. מרוב טרדות הסוחרים היו מתפללים במשך השבוע באכסניא שלהם, אבל בשבת, היינו בארבע השבתות שבמשך תקופת היריד, היו באים להתפלל בבית הכנסת.

בעיר ווילנא היה נדפס כל שנה לוח-שנה, ובסופו – רשימת הירידים האמורים להתקיים במשך השנה. בעיירה ליובאוויטש רשומים כל שנה שני ירידים, האחד בחודש טבת (ינואר) והשני בחודש תמוז (יוני).

במקום נוסף (חידושים לג, ד) דן כ"ק אדמו"ר הצמח צדק אודות רחבת השוק (שבו מתקיים היריד) ורחובות הראשיים של העיירה: "שהשער של המסלה ההולכת לעיר דובראוונא והשער של המסלה ההולכת לוויטעפסק או לרודניא אינן מכוונות כלל זה נגד זה ... שכולם מפולשים לפלטיא הוא הרחוב שבאמצע העיר ששם החנויות כולם".

זה היה רק בתקופת אדמו"ר האמצעי ובתקופת אדמו"ר הצמח צדק, אחר כך ירד קרנה הכלכלי של העיירה ליובאוויטש. על הסיבה לכך מספר ה"ר יהודה חטריק, בספרו רשימות דברים (מהדורת תשס"ט-ע) ע' 387:

קודם שהמציאו את מסילת הברזל היתה ליובאוויטש עיר רוכלת, בהיותה נמצאת על הגבול בין רוסיא הלבנה וליטא ובין רוסיא הגדולה, וידועה היתה ב"ירידים" גדולים. ועל זה מראה מקום השוק, עם חנויות בנויות כמו בעיר גדולה. מליטא ורוסיא הלבנה הביאו סחורתם לירידים למכור, וגם מערי רוסיא, מסמאלענסק עד מאסקווא, הביאו הסוחרים סחורתם. ועיקר המסחר הי' בפשתן סרוק שגדל ברוסיא הלבנה.

על הגבול. מפת העיירה ליובאוויטש וסביבתה

אבל אחרי שנבנתה מסילת הברזל העוברת בתחנת קראסנאיע, ההולכת ממאסקווא לבריסק-ליטאווסק ²⁷³ ווארשא, ומסילת הברזל העוברת ברודניא, מאריאל לווילנא-ריגא – ירד מסחרה פלאים, ומסחר הפשתן ירשה עיר רודניא, שעלה זה בזול יותר, שאין הוצאות להוליך לרודניא ²⁷⁴ .

אחרי שמסחר הפשתן הלך ודל, הי' מקור פרנסתם של בעלי הבתים דעיר ליובאוויטש, היינו משפחות התושבים, מהאורחים הבאים מקבל פני כ"ק אדמו"ר, הן בחול והעיקר בימי החגים, וכן מתלמידי הישיבה. בעלי האכסניות, החנוונים, האופים, הקצבים, הסנדלרים והחייטים – כולם המשיכו עיקר פרנסתם מהתלמידים והאורחים.

ליובאוויטש בדורו של אדמו"ר הזקן

מרכז תנועת חסידות חב"ד עבר לעיירה ליובאוויטש בתחלת הדור השני, בשלהי שנת תקע"ג (1813). בדור הראשון היה מרכז התנועה בעיירות לאזניא ²⁷⁵ (תקמ"ג – תקס"א; 1783 – 1801) ולאדי ²⁷⁶ (תקס"א – תקע"ב; 1801 – 1812) הסמוכות לליובאוויטש.

אמנם כבר מייסד של תנועת חסידות חב"ד, כ"ק אדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן, שהה בצעירותו בליובאוויטש, שם למד תורה מפי הרה"ק רבי יששכר בער מליובאוויטש.

מקום מגורו של רבינו היה אז בעיירה לאזניא, הסמוכה לליובאוויטש. מנהיג החסידות בעיירה ליובאוויטש היה החסיד רבי יששכר בער, מתלמידי המגיד ממעזריטש, ואליו נסע רבי שניאור זלמן הצעיר ללמוד תורה. אחרי שיסד רבינו הזקן את תנועת חב"ד, הפך רבי יששכר בער מליובאוויטש להיות חסיד שלו, כדלעיל פרק יא. בנו רבי יוסף מליובאוויטש היה מגדולי התלמידים של רבינו הזקן מייסד חסידות חב"ד ²⁷⁷ .

רשימה של כחמישים משפחות שהתגוררו באותה תקופה בליובאוויטש, נרשמה בשנת תקמ"ד (1784), ונדפסה בספרון הנזכר של הענדל דייטש.

אחר כך כיהן ברבנות ליובאוויטש, רבי ישראל קיסין, בן דודה של הרבנית שטערנא שרה, אשת רבינו הזקן ²⁷⁸ .

אחריו התמנה רבי בנימין להיות רבה של העיירה ליובאוויטש. הוא פנה בשאלות הלכתיות אל רבינו הזקן ²⁷⁹ .

אחד מתושבי ליובאוויטש בתקופת רבינו הזקן היה תלמידו החסיד ר' צבי הירש זרחי. תולדותיו נרשמו על ידי נכדו ר' יוסף ²⁸⁰ .

ההתיישבות בליובאוויטש

אחרי הסתלקות כ"ק אדמו"ר הזקן, כאשר הבית בלאדי נשרף על כל אשר בו – כאמור לעיל פרק ל, לא חזר יותר כ"ק אדמו"ר האמצעי לעיר לאדי. כחצי שנה המשיך להתגורר בעיר קרמנטשוג, כפי שהוא כותב משם בחורף תקע"ג – לאחר ההסתלקות (אגרות-קודש שלו אגרת ה וח"ב אגרת א):

בדעתינו לישב בכאן עד הקיץ הבע"ל, כי שמענו [דיבת בשורה] דבר ברור בשם איש מהימן, שהבתים שלנו שבק"ק לאדי נשרפו על [ידי] שלהבת הלהב החוזר ²⁸¹ כו', וגם קשה מאוד הנסיעה לנשים וטף בימות החורף בדרך רב כזה. על כן וודאי מההכרח לנו להתעכב כאן עד אמצע הקיץ, עד אשר יראה ה' בענינו וימצא לנו מקום מנוחה לנפשינו ויאמר לצרותינו די.

במשך הקיץ חזר כ"ק אדמו"ר האמצעי עם בני ביתו לרוסיא הלבנה ובחר למקום מושבו החדש את העיר ליובאוויטש. הוא התיישב בליובאוויטש מיד בתחלת ימי נשיאותו, בשלהי קיץ תקע"ג – תחלת תקע"ד (1813).

בדיווח של החוקר קורביצקי ²⁸² , שכתב אל בית המשפט בשנת תקפ"ו (1825), מספר, שבתחלה קנה רבינו בית עץ מאת בעל האחוזה מר קרויער, ואחר כך בנה בחצר בית כנסת גדול של עץ. הבניה התחילה בשנת תקע"ד (1814) ונמשכה שנה או שנתיים.

אורך בית הכנסת הוא 10 סאזשין (לערך 21 מטר) ורחבו 6 סאזשין (לערך 13 מטר). בכניסה לבית הכנסת יש פרוזדור שפתוח לשני הצדדים. באמצע בית הכנסת עומדת בימה עם שלחן הקריאה.

עוד הולך ומונה את מספר ספרי התורה (שנכתבו על ידי הסופר [ר' ראובן] מיאנאוויטש ²⁸³ ), המנורות (שהוזמנו מפטרבורג), הפמוטים, הוילונות והמפות.

אוסף הספרים, שבו 611 ספרים, עומד בביתו בארבע ארונות. הספרים עשויים להשאלה לאנשי העיירה ²⁸⁴ .

בזכרונות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (פרק א) מסופר שבאותה שעה גרו בליובאוויטש מאה ועשר משפחות יהודיות.

גם מספר (ס' השיחות קיץ ת"ש ע' 95), שאת הבתים בנה באותו שטח שלמד בו כ"ק אביו אדמו"ר הזקן אצל הרב יששכר בער.

לעומת דיווח החוקר הנזכר, כותב אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ברשימותיו ²⁸⁵ אשר גודל בית הכנסת שבנה כ"ק אדמו"ר האמצעי היה 60x40 ארשין (לערך 42 על 28 מטר).

*

בנוסף לבניית בית הכנסת בסמוך לבית רבנו, בנו אז גם את המקוה בליובאוויטש, לפי הוראות כ"ק אדמו"ר הזקן ²⁸⁶ . כך מספר אדמו"ר ה"צמח צדק" בתשובתו, שכתב אל הרה"ק ר' הלל מפאריטש (שו"ת חיו"ד סי' קב):

למעשה כשעשינו מקוה פה, וגם כן מחמת עומק המים לא יכלו להעמידה על הרצפה ממש, עשינו איזרוב, ומלאו אותו עפר גיטרעטין היטב ²⁸⁷ , ואחר כך עשו עליו רצפה מנסרים והושיבו עליו התיבה של המקוה.

לא ידוע כמה זמן התקיים המקוה הזה, אך מה שידוע הוא, שאחר כך היה המקוה בנוי על גבי מעין, אשר בסמוך לנהר שעבר בליובאוויטש, ליד חצר בית הרב, וכדלקמן פרק קא.

המקוה היה גבוה מהנהר, ועל ידי חפירה תחת המקוה הגיעו למעיין מים, הבאים מהנהר דרך נקבים חלולים באדמה. בור המקוה היה מתמלא מים מעצמו עד לגובה הנהר. שם היתה בנויה תיבת מקוה הטבילה, שהיתה מתמלאת מעצמה ממי המעיין יותר מארבעים סאה, ואחר כך היו שופכים בה מים שאובים חמים. כדי לנקות את מי המקוה אשר בתיבה, היו מריקים מזמן לזמן את מי המקוה אשר בתיבה, והיתה מתמלאת מעצמה ממי המעיין.

*

מיד כשהתיישב כ"ק אדמו"ר האמצעי בליובאוויטש התחילו לנהור לליובאוויטש אנ"ש מכל המדינה, הן לשמוע דא"ח והן לשאול עצות ביחידות, הן לביקורים קצרים של יום או יומיים והן לביקורים ארוכים יותר – לשהות בליובאוויטש שבוע או שבועיים.

כשהתרבה מאד מספר האורחים המגיעים לליובאוויטש הוכרח רבינו לתקן תקנות מיוחדות המגבילות את רשיון הנסיעות האלו ²⁸⁸ .

מלבד זאת היה כ"ק אדמו"ר האמצעי נוסע בעצמו מליובאוויטש אל העיירות שבהם גרים אנ"ש, לחזור לפניהם דא"ח ולקבלם ליחידות ²⁸⁹ .

בימיו האחרונים לא היה כ"ק אדמו"ר האמצעי בליובאוויטש. בתחלת שנת תקפ"ח (1827) נסע להשתטח על ציון כ"ק אביו אדמו"ר הזקן בהאדיטש הרחוקה ²⁹⁰ . בדרך חזרה, בהיותו בעיר ניעזין, היתה הסתלקותו ביו"ד כסלו, ושם מנוחתו כבוד.