ועידת הרבנים בפטרבורג

ועידת הרבנים בפטרבורג

בשנת תר"א החליט הממשל "להשכיל" את העם היהודי, ולהכריחם ללמד את ילדיהם "השכלה" במקום תורת ה'. על המבצע הזה הם מינו את ה"משכיל" ד"ר מאקס ליליינטאל מריגא ²¹ .

בכ"ו שבט תר"א, הדפיסו המשכילים בעתון הגרמני-יהודי "איזראליטישע אנאלען" (גליון 6), דילטוריה על רבינו, שמתנגד לתוכנית החדרת ההשכלה לבני ישראל ברוסיא. אחרי הדפסתו הגישו המשכילים את המאמר לידי שר ההשכלה סרגיי אוברוב בפטרבורג.

בכ' ניסן תר"א הורה אוברוב, אל ראש המחלקה השלישית (הבולשת) אלכסנדר בנקנדורף, לערוך חקירה ודרישה אודות רבינו. בחדשים הבאים התנהלה חקירה ודרישה זאת, שאף כללה ביקור חוקר מיוחד בבית רבינו. בסופו של דבר, בט"ו מנ"א תר"א, הטילו על רבינו השגחת סתר תמידי של הבולשת.

כשהתחילה השגחה זו, גבר הפחד על רבינו מהצפוי לו על ידי פקידי המלוכה (ראה אגרות לא. סו), ואף חשש ממסירה בנושא מעות הכולל. הוא חשב אז למסור את כל ניהול מעות ארץ הקודש לידי אחד מנגידי החסידים, שאף יקבל סכום מסויים מהחלק שמגיע לרבינו, עבור עבודת ניהול עסק זה (אגרת מב).

אחר כך הציעו ה"משכילים" לממשלה לקרוא לאסיפה מיוחדת, של שר ההשכלה עם אחדים מגדולי ישראל, כדי להכריחם להסכים לפתוח בתי "השכלה" לנוער היהודי.

הם הציעו להזמין את רבינו לועידה, וד"ר ליליינטאל בא בעצמו לליובאוויטש לשכנע את רבינו לבוא לועידה.

רבינו השיבו על כך, שמאז החיפוש בית והחקירות, בריאותו חלושה ואינו יכול לנסוע ולהשתתף בועידה.

בסופו של דבר הוסכם, שחשוב מאד שרבינו בעצמו יסע לועידה, כדי לשמור מפני התוכניות הנזכרות, ולהבטיח שלא יבואו בה להחלטות לא רצויות.

רבינו לקח אתו שני עוזרים, אחד מבניו ואחד מהחסידים, וביקש מהשלטון לתת לו אישור מיוחד עבורם (אגרת לב).

כשבועיים אחרי זה נסעו לפטרבורג, שם התקיימה הועידה מה-6 במאי [י"ח אייר תר"ג] עד חודש אוגוסט 1843 [אלול תר"ג].

בועידה הזאת התאמץ נציג המשכילים לעבד תוכנית לימוד חדשה שלא תתאים עם מסורת אבות, ורבינו עמד בתוקף על כך, שלא יעשו שינויים בסדר הלימוד שעל פי מסורת אבות. וכדברי רבינו אמנם הוחלט, באישור הממשל.

כעבור חמש שנים, רצו שוב המשכילים, ובראשם ארי' ליב מאנדעלשטאם, להכניס שינויים בסדר הלימוד. באמצע חורף תר"ח בא לשם כך לליובאוויטש, לדבר עם רבינו, ורבינו השיב בשלילה לכל הצעותיו.

אחר כך נסע מאנדעלשטאם מליובאוויטש למינסק, והזמין את רבינו, לבוא לשם לדיון נוסף. רבינו השיבו שאינו יכול לנסוע, וביאר הטעמים שדוחה את הצעותיו (אגרת לז).

אחר כך נפגש מאנדעלשטאם עם הנגיד ר' ישראל היילפרין הנ"ל, וגם הוא השיב בשלילה על רוב הצעותיו; אלא שעל הוספה אחת הסכים, בתנאי שיסכים על כך גם רבינו. שוב כתב על כך מאנדעלשטאם אל רבינו, ורבינו השיבו שוב בטעמי השלילה (אגרת לח).

למרות התנגדות רבינו, התקבלה אצל הממשל הצעת המשכילים, שהדפיסו אז (תר"י-תרי"ג) כמה ספרי לימוד ותפלה עבור בתי הספר הממלכתיים ("איזה הלכות מיד החזקה", "סדור עבודה בלב", ועוד), עם תרגום וביאור אשכנזי. ועל השער כתבו שהוא בהסכמת הרבנים. והזכירו גם את שם רבינו בין המסכימים.

בשנים אלו יסדו רשת בתי ספר ממלכתיים בעיירות רבות, וגם בליובאוויטש עצמה הכריח הממשל ליסד בית ספר ממלכתי.

הנהלת רשת בתי הספר הממלכתיים דרשה מרבינו, אשר קהלת ליובאוויטש תממן את הוצאות בית הספר הזה. אמנם רבינו, וראשי הקהלה, השיבו, שאין להם אפשרות זאת כלל. ורק זאת, אשר רבינו הסכים לפקח על לימודי הקודש, ומינוי מורים ללימודי הקודש, בבית הספר הזה (אגרות נד. נו. סא).

יחד עם זאת קיבלה הקהלה על עצמה לפתוח ישיבה בליובאוויטש, אשר הוצאותיה קטנות בהרבה (נספח לאגרת נד).

פיקוח זה נמשך לפחות בשנים תרי"ב-תרט"ו. אך בסוף התאמצו המשכילים לנהל את בית הספר בעצמם, ופיטרו את המורים שמינה רבינו (ראה אגרת נד, ובשולי הגליון שם), ואף רדפו את רבינו באיומים והלשנות (אגרת סד).