ט. המאסר והגאולה

ט. המאסר והגאולה

בחדשים תמוז-מנ"א תקפ"ה, באותה שעה שרבינו היה אצל מעיינות הרפואה בקארלסבאד (כדלעיל פרק הקודם), הוגשו שלושה כתבי-מלשינות נגד רבינו והחסידים, לפני המושל ניקוליי חאוואנסקי – מושל הפלכים וויטעבסק מוהילוב סמולנסק וקאלוגא, ומושבו הי' בוויטבסק (מאסר וגאולת אדמו"ר האמצעי מסמכים א-ג).

בחודש תשרי תקפ"ו הורה המושל חאוואנסקי לאסור את רבינו ולהביאו אליו לוויטבסק, כדי לערוך חקירות ודרישות בכל ההאשמות שהוגשו נגדו (נספח 12). אחרי חג הסוכות נאסר רבינו והובא לוויטבסק (ראה בית רבי ח"ב סוף פ"ד). בב' מ"ח נמסר התיק לחוקרים (נספח 13), וחקירותיו נמשכו עד יט מ"ח (אגרת סב). בו' כסלו ביקש שישחררוהו (אגרת סג), וביו"ד כסלו שוחרר.

החקירות ודרישות

המלשין הי' שמחה קיסין מוויטבסק, שאף צירף למלשינותו – אגרת של רבינו אודות חלוקת מעמד-בית-הרב משנת תקע"ג (אגרת ז), שמסופר אודותה לעיל פרק ב, וממנה ניסה להוכיח כי רבינו אסף באותו זמן כ-140 אלף רובל, וחילק מהם רק 35 אלף רובל; שהרי נאמר בתחלתה: "שהם בערך חלק רביעי מסכום הכולל הזה".

רבינו השיב שבודאי יש טעות ושקר בתרגום הקטע הזה, וביקש מהחוקרים שיתנו לו את המקור, שממנו יוכל להוכיח, שמעולם לא אסף אז יותר מ-35 אלף רובל, ואותם הוא חילק (אגרת נט סעיף 5).

החוקרים נענו לבקשתו, הקטע הזה הועתק בהעתקה מדוייקת ותורגם מחדש לרוסית על ידי המתרגם של רבינו, החסיד ר' יהודה יפה מקאפוסט. על פי תרגום מדוייק זה הוכיח רבינו, שברורה בו הכוונה, שמעולם לא אסף אז יותר מ-35 אלף רובל (אגרת ס).

ועל שאלת החוקרים, מהיכן נאסף הכסף ומה השתמשו בו, השיב רבינו (אגרת נט סעיף 1), כי שני שליש מהכסף חילק בין בני משפחתו צאצאי רבינו הזקן, אשר במשך ימי מלחמת נפוליון התרוששו מכל נכסיהם ובתיהם ונשארו מחוסרי כל. ושליש מהכסף לקח לעצמו לבנות לו בית ובית הכנסת בליובאוויטש ולקנות ספרים, אחרי שהתרושש מהכל בעת מלחמת נפוליון.

שוב שאלוהו כמה כסף עלתה בניית בית הכנסת בליובאוויטש וקניית הספרים, והשיב רבינו (אגרת סא), שסך הכל עלה כ-11 אלף רובל; חלקו בא מתוך 35,000 רובל הנ"ל וחלקו מתרומות שנאספו בשנים הבאות.

שלחו אם כן חוקר מיוחד לליובאוויטש לראות אם הפרטים תואמים את המציאות, הוא דיבר שם עם תושבי המקום שאינם חסידי רבינו, הם אימתו את המספרים, אבל הוא נשאר מסתפק באמיתות דיוק הסכומים (נספח 16).

שוב נשאל רבינו באיזה אופן נגבים מעות המעמד ואם הגביות האלו מהחסידים הם מרצונם הטוב, והשיב (אגרת נט סעיפים 1-5). אשר אחרי הסתלקות כ"ק אביו אדמו"ר הזקן בשנת תקע"ג, נשאר בקרעמענטשוג [כדלעיל פרק ב], ופנו אליו החסידים לבקשו שיחזור לרוסיה הלבנה, והבטיחו שמקבלים על עצמם את בניית ביתו ובתי בני המשפחה ושאר ההצטרכויות. באותה שעה נאספו כ-35 אלף רובל, ואחר כך נאספים כל שנה לערך 10-14 אלף רובל, אשר 35% מהם הוא לוקח להוצאותיו והשאר מחלק בין שאר צאצאי כ"ק אדמו"ר הזקן.

בנוסף לרבינו נלקחו לחקירה ודרישה גם:

א) הרה"ק ר' אהרן מסטאראשעלע, שחקירתו התקיימה בימים כ"א-כ"ח מר חשון (מאסר וגאולת אדמו"ר האמצעי מסמך כא), ושוחרר בר"ח כסלו (בית רבי שם).

ב) החסידים ר' זלמן רויזעס סלונים ור' שלמה פריידעס משקלאוו. שניהם נזכרו באגרת רבנו (אגרת ז), כאחראים על חלוקת מעות המעמד, ועל כך נתבקשו להעיד, בה' מר"ח (נספחים 14-15).

המשך החקירות אחרי השחרור מוויטבסק

בי"ב כסלו (יומיים אחרי שחרור רבינו לביתו) כתבו החוקרים דו"ח סופי וסיכום מהחקירות ודרישות (נספח 17). ובי"ט כסלו , שלח המושל את התיק לממשל פלך מוהילוב (הכולל גם את העיירה ליובאוויטש), כדי שימסרוהו למקום המתאים להמשך הבירורים והחלטה (נספח 18).

באותה שעה הי' רבינו מתיירא שיעבירו את התיק לפטרבורג, ואשר לשם כך יקחו את רבינו למאסר בפטרבורג. ועל כן כתב את בקשתו הארוכה אל המושל חאוואנסקי, בו מבאר כי שרי המלוכה נמשך עליהם אור אלקי ממלכות העליונה שיוכלו לשפוט באמת ובאמונה, "ועל כן למשפטו דווקא אני חפץ ²² שיצא מאתו שיכוון נקודת האמת לאמיתתו ... ומובטחני בתום לבבו בכל דרכיו ושביליו יוציא כאור משפטי" (אגרת סד).

את האגרת הזאת שלח אל אחד מהחסידים כדי לתרגמו לרוסית, וביאר לפניו (אגרות סה-סו) שעדיין לא נתברר "להיכן ילך הענין אם לפטרבורג או לקאמיטעט". ואשר על כך "המתנתי על ידיעה ממאהליב". וכן כתב לו, אשר האגרת שהכין עבור המושל מכוונת בקדימה ואיחור, ואשר "אם ח"ו לא יהי' יסוד להבא לפני מושל הזה, ח"ו אין לנו מקום לדור כאן" (בפלכים שתחת המושל חאוואנסקי).

בי"ח טבת החליט ממשל פלך מוהילוב (שלא לשלוח את התיק לפטרבורג, אלא) להעביר את התיק למחוז באבינאוויטש, שבו נמצאת העיירה ליובאוויטש; ושם מסרוהו לידי בית משפט השלום, כדי שהם ימשיכו בחקירת אוסף הכספים על ידי הרבי (נספח 19).

בעקרון ביקש המושל חאוואנסקי שיביאו את רבינו שוב לחקירות בבית המשפט (מסמך 24). אמנם למעשה שלח בית המשפט חוקר לחקור את רבינו בבביתו שבליובאוויטש. הוא יצא לליובאוויטש בכ' שבט, חקר את רבינו בביתו באחד מימי שלהי שבט, ודף החקירות נאבד. שוב שלחו חוקר אל רבינו בי"ג אד"ר, הוא חקר את רבינו בביתו בי"ד אד"ר, ובט"ו אד"ר חזר עם דפי החקירה לבית המשפט (נספחים 22. 23).

בי"ז אד"ר שלחו הוראה לעיירות קאפוסט, ארשא, שקלאוו, לחקור את החסידים שבעיירותיהן בנושא הזה (נספחים 22. 23). כשנודע הדבר לרבינו, כתב אל החסידים בשקלוב, כיצד להשיב לחקירות ודרישות (אגרת סז).

עד י"ב ניסן התקבלו התשובות מקאפוסט (נספח 24), ועד י"ז אייר התקבלו התשובות משאר המקומות הנ"ל (נספח 25). במשך הזמן הזה נחקרו כ-160 חסידים (נספח 33).

בחקירות האלו נתברר שכל ה"מעמד" שנתנו החסידים לרבינו היה בנדיבות לב, ולא על פי איזשהו הכרח או הטלת מסים, ואשר רבינו לא היה רב רשמי שנבחר על ידי הקהלה, ואינו מקבל מהם משכורת, ואשר משתי סיבות אלו אין תמיכת החסידים האלו סותרת את חוקת היהודים של שנת תקס"ה (ראה מבוא ל"מאסר וגאולת אדמו"ר האמצעי" ע' 19), האוסרת על הרב לגבות כספים מהקהל כדי להעשיר את עצמו, מלבד המשכורת שלו הקצובה (נספח 30).

החלטות בתי המשפט והסינט בפטרבורג

בכ"ז תמוז תקפ"ו סיימו לבדוק את תוצאות החקירות, והוסיפו על כך את חוות דעתם. בח' מנ"א שלחוהו אל בית המשפט העליון במוהילוב, שם התקבל התיק בט' באב, ובי"ב מנ"א התחילו לעיין בו לבדיקה ופס"ד סופי (נספחים 26. 29. וראה בשוה"ג שם).

בי"א כסלו תקפ"ז החליט בית המשפט העליון על זיכויו הסופי של רבנו. הזיכוי אושר על ידי התובע הכללי של פלך מוהילוב, ובכ"ד שבט נשלח למושל חאוואנסקי לאישור סופי (נספחים 27. 29).

בזיכוי הזה הם כותבים (נספח 30): "כי נתברר ששניאור [הוא רבינו] נתבקש על ידי יהודים מכת החסידים להיות המוכיח שלהם בעניני דת במיוחד, והפרנסה שקיבל היתה בנדיבות ולא על פי איזשהו הכרח או הטלת מסים. כהוכחה לזה שימשה העובדה, שאפילו יהודים הגרים בפלכים אחרים שולחים אליו תרומות אלו, אף שאין להם שום חיוב של מס אליו, שהרי יש להם ממשל מקומי ורבנים מקומיים. כיון שכך, הרי אי אפשר לאסור על האדם לתת תרומה שאינה נוגדת את החוק, ויתירה מזו, אין לאסור על האדם לעשות משהו ברכושו הפרטי שלו, כפי שיוצא מתוך חוקת הוד רוממותו שניתנה לאצילים, וחוקה דומה שניתנה לעיירות. באשר לעיסוקו בעניני בוררות, בתביעת חובות שבין בעלי דין שאינם רוצים ללכת לפני בית משפט, אין להחשיב זאת כמשתמש בסמכות של תוקף משפטי. יוצא אם כן, אשר מעשים אלו של היהודי שניאור באמת אינם נראים כנוגדים לחוק, ויש לזכותו מכל אשמה".

המושל לא אישר את זיכוי רבינו, ובר"ח סיון תקפ"ז שלח עירעור על פסק-הדין אל הסינט העליון שבפטרבורג, בו טען, אשר סוף כל סוף, אוסף כספים זה של מעמד בית הרב הוא אוסף של סכומים בלתי קצובים, והוא יכול להביא להתרשלות העם היהודי, ולהתדרדרותם למעשים אסורים, ולהפסקת תשלומי המסים לממשלה, ואשר לכן חייבים לאסור את הנוהג הזה בחוק, ולענוש את מבצעי האוסף. בעצם הוא מציע שלא להטיל עליו עונש בפועל, על מה שעשה רבינו בשנת תקע"ג, שהרי בינתיים הוענקו חנינות כלליות בשנת 1814 ובשנת 1826; אך מכל מקום הוא מציע לשלול מאתו את האפשרות לשמש כרב של החסידים ולקבל מאתם תמיכה תמורת זאת (נספח 30).

בירור התיק על ידי הסינט נמשך כחצי שנה, ובכ"א כסלו תקפ"ח השיבו לחאוואנסקי, אשר אחרי הבירור הם מאשרים את החלטת בית המשפט במוהילוב, לזכות לגמרי את רבינו, מכל ההאשמות שבתיק הזה, ובזה תם המשפט (נספח 33).

הזיכוי הסופי הזה, ניתן על ידי הסינט העליון בכ"א כסלו תקפ"ח, ימים אחדים אחרי הסתלקות רבינו בט' כסלו תקפ"ח. הסינט עדיין לא ידע על כך באותה שעה.