ו. צוק העתים

ו. צוק העתים

גזירת גירוש הכפרים

כל תקופתו של רבינו, משנת תקע"ג עד תקפ"ח, היתה תקופה קשה בפרנסה ובהסתדרות. תקופה זו התחילה עם סיום מלחמת נפוליון, שהחריבה עיירות רבות ברוסיא הלבנה, שבהם הי' עיקר מושב היהודים. והתגברה עם עליית ניקולי הראשון לכס המלוכה בחורף תקפ"ו, אשר התפרסם בריבוי גזרותיו על היהודים, כולל גזירת הקנטוניסטים שהתחילה בשנת תקפ"ז.

אמנם כאן אנו דנים על צוק העתים בשנים תקפ"ג-ד, שבאה בעטיה של גזירת גירוש היהודים מהכפרים.

בקיץ תקפ"ג כתב רבינו באגרת כללית לאנ"ש (אגרת מה): "מודעת זאת מצוק העיתים שבמדינתינו לכל כגדול כקטן ולזאת נפלו מעמדות שלנו מאד מכמה טעמים, ובפרט מחמת גירוש הכפרים ה' ירחם, וישיבתינו כעת בדוחק גדול מאד".

ומפורט יותר במסמך מכ' אד"ר תקפ"ד (נספח 10): "אנחנו הח"מ הנמצאים בליובאוויטש ביריד, מעיירות שונות של פלכי מוהילוב וויטעבסק, נאספנו לעיין בנושא דוחק אחינו בני ישראל שגורשו ממקומות מגוריהם בכפרים, ואין להם מקום לגור ואפשרות לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם, ברחמי המלך האימפעראטור שלנו ירום הודו, ועתה הם נמצאים בלי שום אמצעי לפרנסה, וקשה כח הסבל, למצוא תמיכה לשה פזורה ישראל, הגרים בישובים".

גזירת גירוש הכפרים הנזכרת כאן התחילה בפעם הראשונה, כבר בתקופת כ"ק אדמו"ר הזקן (ראה אגרות-קודש אדמו"ר הזקן אגרת צג, ובהנסמן בהערות שם).

הגזירה הזו, וקשיי המתיישבים בערבות חרסון, העסיקה את יהדות רוסיא גם בשנים הבאות. וכך אנו מוצאים, שבשנת תקע"ו התקיימה אסיפה רבתי במינסק, ואחר כך פנו במגבית כללית ליהודי ליטא ורוסיא הלבנה, שעליה היו הממונים הג"ר חיים מוולוז'ין והאחד מגדולי חסידי רבינו, החסיד ר' פנחס רויזעס שיק משקלוב (נספח 5. וראה לעיל פרק ג): "נבחרו כהיום שני מבוררים, שעל פיהם יבוא ועל פיהם יצא כל כסף הצדקה הנ"ל, והן המה הרב הגאון האמיתי המפורסם מוהר"ר חיים אב"ד דק"ק וואלאזין, וה"ה הרב המופלג הנגיד מהר"ר פנחס בהרב מוה"ר חנוך העניך משקלאב, שעל ידם יתחלק המעות לפי ראות עיניהם ובכל עת ובכל זמן אשר יעלה על פי ראות עיניהם, וכל הנאמנים הכוללים מכל הגוברערניש הנ"ל אשר יבוא לידיהם מכסף הצדקה הנ"ל ישלחו לאחד משני המבוררים הנ"ל העוסקים בחלוקת המעות".

אמנם ביתר תוקף בוצעה הגזירה הזאת בשנית בשנת תקפ"ג, אשר בחודש ניסן נשלחה פקודה "לאסור על היהודים בכל הכפרים שבפלכי ויטבסק ומוהילוב לחכור ולהחזיק פונדקים ... ואפילו לאסור עליהם לגור בכפרים", ומיד נזדרזו השלטונות לגרש את היהודים באכזריות, ובמשך ששה חדשים גורשו מהכפרים יותר מעשרים אלף יהודים. וגם בשנת תקפ"ד נמשכו הגירושים, "ומספר המגורשים הגיע עד 40,000 נפש. הם הגיעו לעיירות ולערים ... ללא בגד וללא מחיה, לנו בבתי-הכנסת, לקו במחלות, ורבים מהם מתו" ("איכרים יהודים ברוסיה" ע' 38).

ב"אגרות האוהב ישראל" (ע' פט) נדפס כרוז על תענית בה"ב שקבעו אז (לימים יג, טז, כ טבת תקפ"ד): "מנהמת קול הנשמע ביללה על כל צרה שלא תבא, בדברים הנוגעים בגוף ונפש ישראל, ובפרנסת עם בית ישראל, הן בעיירות והן בכפרים".

וידל ישראל מאד

אודות צוק העתים בזמנים אלו, כתב רבינו בקיץ תקפ"ג (אגרת מד): "מיעוט הפרנסות, ועניים ודלים רבו עד למעלה בעיירות". ולכן הציע שיתחילו להתעסק בעבודת יד, וגם בעבודת האדמה, "ואם לא יספיק לעשירות להתנהג בגדלות מלבוש יקר ומרגליות ותכשיטין, אבל מחיותם ודי מחסורם לא יגרע".

גירוש הכפרים בא ביחד עם יחס עוין מהממשלה, וזה הגביר את הפחד אצל רבינו, שמסיים באותה אגרת: "ולא סגי בלאו הכי, כי אפס תקוה וידל ישראל מאוד, ומי יודע מה יהא בסופינו, פן ח"ו יגרשו לארץ רחוקה מאוד, ודי בזה למבינים".

קשיי הפרנסה לכלל ישראל שהביאה גזירה זו, הביאו לצמצום בתמיכת אנ"ש ל"מעמד" בית רבינו, ולדוחק גדול במשפחת בית הרב. ועל כך כתב רבינו באותה תקופה, באגרת כללית לאנ"ש (אגרת מה): "עתה באתי לפרש שיחתי ולבקש את אהוביי אחיי וריעיי עוד הפעם, שיעוררו נא לבבם הטוב והנאמן מעולם אלי, ולכל בית אאמו"ר הגאון ז"ל, לטובתינו ולטובתם באמת לאמיתו. כי מודעת זאת מצוק העיתים שבמדינתינו לכל כגדול כקטן, ולזאת נפלו מעמדות שלנו מאד מכמה טעמים, ובפרט מחמת גירוש הכפרים ה' ירחם, וישיבתינו כעת בדוחק גדול מאד ... ולחכמים ונבונים אין צריך לפרש עד היכן הדבר הזה נוגע לנו באמת, ויתנו לבם נא אך הפעם לדברי אמת האלה ... ועלי לזכור חסדם זה האמיתי כל הימים, לברכם בכל לבבי ולעורר עליהם רחמים רבים בכל עת מצוא".

אסיפת חירום בליובאוויטש

רבינו חיפש עצות איך להעביר את רוע הגזירה, ובנוסף להצעת ההתעסקות בעבודת יד – כנזכר לעיל, ארגן השתדלות מסועפת בזה אצל שרי הממשל. הוא קרא לצורך זה אסיפת עסקנים בליובאוויטש, ובסיום האסיפה רשמו פרטי כל (נספח 10): "אנחנו החתומים מטה הנמצאים בליובאוויטש ביריד, מעיירות שונות של פלכי מוהילוב וויטעבסק, נאספנו לעיין בנושא דוחק אחינו בנ"י שגורשו ממקומות מגוריהם בכפרים ... דרוש לשלוח אנשים הראוים לעיר הבירה פטרבורג, להתקשר שם עם נציגי הצבור להמציא עזרה ברוב עצה על ידי אנשים הראוים, שיעוררו רחמים אצל האדונים הראשיים שביכלתם לפעול בענין הזה. ההוצאות של השליחים בהיותם שם והוצאות נציגי הצבור הנזכרים, בעיר הגדולה כל כך, אשר ה' יודע כמה זמן יכול הדבר להמשך וכמה הוצאות יצטרכו להוציא על הפעילות הנזכרת, שיכול להגיע לסכום גדול. לכן כולנו הח"מ משני הפלכים הנ"ל, הסכמנו שינתן מפלך מוהילוב 60% ומפלך וויטעבסק 40% לפי ערך החשבון האמור לקמן, שסכום זה יוגבה מכל פלך בלי שום עיכוב. מה שישאר מהסכום הנזכר אחרי ההוצאות האמורות, יש להקציב לעזרת אותם עניים שגורשו ממקומותיהם ונמצאים בלי שום אמצעים לפרנס את עצמם ואת משפחתם".

ואפשר הדבר, שהלחץ והדחק הזה גרמו גם לעיכוב בהדפסת חיבוריו, כמסופר בפרק הקודם, מאין יכולת אנ"ש לקנותם. ואפשר שמטעם זה החליט רבינו בשנת תקפ"ד (אגרת מז), להדפיס את ה"תורת חיים" גליונות גליונות, במשך שנתיים ימים, ושיִמָכר לאנ"ש – כל גליון בנפרד, כדי שלא להכביד על הקונים.

התחזקות בדרכי החסידות

בנוסף להשתדלות אצל שרי המלוכה, עודד רבינו את החסידים להתחזק בלימוד החסידות ועבודת התפלה. וכך כתב בשנת תקפ"ד (אגרות מח-מט): "ולא ישימו על לב כלל בצר להם מאד מצרות ורעות רבות, וצרה אל צרה נגשת בכלל, ובפרט בכל אחד ואחד בבני חיי ומזוני, כאשר נראה לעין כל מגודל הלחץ והדחק בפרנסה, וגודל כו' מגודל השנאה כו' על אחב"י בכלל ובפרט, וגם בבני חיי ומזוני בקטנים וילדים וגם בגדולים בזמנים הללו ה' ירחם כו', וכל זה מצאונו הרעות האלה על אשר אין אלקים בקרבינו בקבלת עול מלכות שמים שלימה ²¹ , באהבה ויראה בתפלה בלב נשבר ונדכה באמת לאמיתו, ובעול תורה ומצות וצדקה לעניים בעתים קבועים, וכל הקטרוגים הקשים ורעים שמתעוררים למעלה ולמטה הכל יתבטל על ידי תשובה ותפלה וצדקה שמעבירין את רוע הגזרה".

מטעם זה התקין אז רבינו תקנות מיוחדות (אגרת מח): "ולזאת הסכמנו להקים עולה של תורה, ולהעמיד משמורים בכל לילה ולילה ... והטרודים הגדולים בעסקים ישכרו אחד ללמוד בעבורם בעתים מזומנים, ויהי' מתקבל עליהם כאלו לומדים בעצמם ממש ... הסכמנו לעשות קשר של קיימא בחבורה של מצוה, ולרשום בפנקס מיוחד האנשים אשר נקבו בשמות, אשר נדבה רוחם לגשת אל הקודש פנימה, ועשינו תקנות ומשמורים ללמוד בכל לילה כמבואר למעלה, ויהי' חק עולם ולא יעבור".

ותקנה נוספת תיקן אז (אגרות מז. מט): "שיעסקו אנ"ש בד"ח באגודות יחד כאיש אחד חברים ללמוד בעיון כדי שיוקבעו הדברים בלבם כל הימים ולא ישכחו לגמרי ח"ו, ובפרט הנערים הפנויים, וגם הבעלי בתים הטרודים בעת שהם פנויים, כמו בשבת ובין מנחה למעריב בחול וכה"ג. ומצפה אני לקבל תשובתם בפנקס שתחת ידי השד"ר מוכ"ז אליו תשמעון וכו', והעיקר אם קיימו וקבלו עליהם לעסוק בד"ח באגודות בבית המדרש שלהם דוקא".

ועל התוצאות כתב רבינו בב' כסלו תקפ"ה (אגרת נד): "עתה באתי עוד הפעם לעורר לבבם הטוב, לקיים בקשתי שכתבתי בשנה דאשתקד ... שיתאספו אגודות יחד כאיש א' חברים בבהמ"ד בקביעות עתים בוקר וערב ובש"ק ויו"ט וכל עת ושעת הכושר, לעסוק יחד בעיון טוב ובלב נכון במילי דחסידות היקרים הכתובים ונדפסים, לחקוק בלוח לבם היטיב בהתקשרות אמיתית, למען ילמדו ליראה את ה' ולדבקה בו כל הימים באמת ובאמונה. מפני ששמעתי מידידי השד"ר מוכ"ז שנתעוררו רבים בכל מנין לזה".