ב. ההתיישבות בליובאוויטש

ב. ההתיישבות בליובאוויטש

מגבית לשיקום בית הרב

בשעת הסתלקותו של כ"ק אדמו"ר הזקן, בכ"ד טבת תקע"ג, היתה כל המשפחה רחוקה מביתם בלאדי, אשר נשרף לגמרי בעת מלחמת נפוליון. אחרי ההסתלקות בכ"ד טבת תקע"ג בכפר פיענא, ואחרי קבורתו בעיירה האדיטש, נשארה המשפחה לגור בעיר קרעמענטשוג עד הקיץ ¹³ , שאז באו לרוסיא הלבנה לתור להם מקום להתיישב בו. לכל זאת היו זקוקים לסכומי כסף גדולים, ולזאת פנה רבינו במגבית מיוחדת לאנ"ש.

את המצב באותה העת תיאר רבינו באגרת כללית שכתב אז לאנ"ש (אגרת ו): "הנה וודאי הגיע אליכם השמועה הרעה, רע ומר ממות ממש, אשר נלקח ארון האלקים, אבי אבי רכב ישראל ... וביום הגיע השמועה הרעה הזאת אלי לכאן קרימנצוק, כי לא זכיתי להיות בעת הסתלקותו, נפלתי לארץ כל הלילה ולא הי' בי דעת כלל ... נסתלק נר האלקי' ביום ש"ק פ' שמות אחרי הבדלה. ונקבר בעיר האדזיץ על ידי זקינים כשרים ... לא נשאר מאיתו מעות ... כי הכל כלה על הוצאות הגדולים המרובים שבנסיעה הגדולה ... נתחזקתי קצת לפקח בעין חמלה ורחמנות יתירה שעל אמי הרבנית תי' ואחי וגיסי וכל בני ביתם, אשר יושבים בחושך ויגון גדול כזה ... ובדעתי לישב בכאן עד הקיץ הבע"ל, כי שמעתי דיבת בשורה בשם איש מהימן, שהבתים שלנו שבקהלת לאדי' כבר נשרפו על ידי השלהבת הלהב החוזר כו'. וגם קשה מאד הנסיעה לנשים וטף בימות החורף דרך רב כזה, על כן ודאי מההכרח לנו להתעכב בכאן עד אמצע הקיץ, עד אשר יראה ה' בענינו וימצא לנו מקום מנוחה לנפשינו ויאמר לצרותינו די".

הוצאות הישיבה בקרעמענטשוג עד הקיץ, של כל בני המשפחות שהיו עם רבינו הזקן בדרכו, דרשו סכום מעות גדול. על כך ממשיך רבינו לכתוב באותה אגרת: "והנה אהו' ידידי ר' פנחס ור' זלמן מדובראוונע התחילו לדרוש ולחקור אצל כל השד"ר, אולי נמצא בידם אף מעט מזעיר ממעות מעמד הקדום ... ולשלוח המעות לידינו, ויהי' לנו רווח והצלה פורתא עכ"פ ... וכל המעות שיאספו ידידנו השד"ר, ימחלו למסור ליד ידידי ר' פנחס משקלאב, בכדי שישלח לנו לכאן להחיותינו".

מצב אנ"ש ברוסיא הי' אז קשה ביותר, מיד אחרי מלחמת נפוליון שהחריבה חלק גדול מעיירות רוסיא הלבנה. למרות זאת מבקשם רבינו באותו אגרת להתאמץ להחזיק את כל המשפחה המורחבת "יעוררו רחמים רבים עלי שלא אצטרך לסבב בשביל כל בני ביתינו למדינות מאלי' רוסיא [אוקראינה] ופולין".

בתחלת אותו קיץ פנו לממשל בבקשה לתמוך בהם לשיקום בית הרב ברוסיא הלבנה; כפי שסיפר רבינו (בחקירות ודרישות שבמאסרו, אגרת נט): "אחרי שובינו לבילורוסיה פנינו בבקשה לעזרה למושל הצבאי לשעבר, בגין הנזק הכבד הזה שהשאיר אותנו בעירום ובחוסר כל". (ובאגרת ח): "פראשעניי' [בקשה] שלנו אל הקיר"ה שביד גרף טא[ל]סטאיי ... דמאהלוב".

כאן וכאן לא נתפרש מתי הוגשה בקשה זו; אמנם כעבור שנה (קיץ תקע"ד) פנתה הרבנית סטערנא, אלמנת אדמו"ר הזקן, בבקשה נוספת באותו תוכן. בבקשה השנית הזאת נזכרת גם הבקשה הראשונה (המסע האחרון ע' 49): אשר "הגשתי אשתקד – בחודש מאי 1813 [אייר תקע"ג] – לאדון המושל האזרחי של מוהילוב".

אמנם כפי הנראה מתוכן החקירות ודרישות שבמאסר רבינו, לא הועילו בקשות אלו. רבינו פנה אז במגבית כללית לאנ"ש לשיקום בית הרב.

הנסיעה מקרעמענטשוג לרוסיא הלבנה

במשך הקיץ (תקע"ג) נסע רבינו, עם כל המשפחה, מאוקריינא לרוסיא הלבנה, ובמשך הדרך הארוכה הזאת נעצרו בעיירות רבות ¹⁴ , הן באוקראינה ובליטא והן ברוסיא הלבנה. ובכל אחת מהם תרמו למטרה הנזכרת.

את הנסיעה הזאת מזכיר רבינו באגרת ט "בעברי כמעט רוב המדינה", ובאגרת י "ברוב העיירות הרחוקים שעברתי". ומפרט יותר באגרת נט (תרגום מרוסית): "כולם הסכימו פה אחד לתמוך בכל צרכי כל בני המשפחה ... אמר לי לבי לנסוע למחוז וואלין, אוקריינה ורוסיה הקטנה ועד למחוז ליטא, והשם, ברחמיו הרבים עלינו, אכן עורר בקרב לבבות כל היהודים, חסידים ולא חסידים, בכל המקומות שבהם עברתי לבוא בעזרינו. הם היו מארגנים אסיפות ותורמים סכומים נכבדים עבורינו. וגם בשובינו לבילורוסיה תרמו כולם כפי שהבטיחו במכתבם ששלחו לקרעמענטשוג".

בסוף הדרך נעצרו בשקלוב, שם היתה קהלה חשובה של אנ"ש, שם השלימו את אוסף המעות הנ"ל, ושם מינה רבינו שלושה מגדולי החסידים, על חלוקת המעות האלו בין משפחות צאצאי בית רבינו הזקן (אגרת ז. נספחים 14. 15).

אודות הסכום הכללי שנאסף במגבית הזאת, סיכם רבינו בעת החקירה ודרישה שבמאסרו (אגרת נט, (תרגום מרוסית): "בסך הכל הגיע סכום כל התרומות מכל האזורים כולל בילורוסיה ל-35 אלף רובל".

מעות ה"מעמד" והמגבית לשיקום בית הרב

באגרות שכתב לאנ"ש אחרי ההסתלקות, בנושא המגבית לשיקום בית הרב, מחלק רבינו את המגבית הזאת לשני סוגים:

א) "להיות כל איש שולח מעות מעמדו ולא יתן מגרעות ח"ו. וכמו שקבלתם עליכם אנ"ש בכתב שתחת יד השד"ר ר' יוסף נ"י, בעוד חיים חיותם לפני אבא מארי הכ"מ" (אגרת ו). כלומר שהחסידים שנהגו לתת נתינות קבועות ל"מעמד" בית הרב (ראה "ספריית ליובאוויטש" פרק ט), ימשיכו בתמיכתם זו גם אחרי הסתלקות רבינו הזקן, "שלא יתנו מגרעות במעמדות אפילו פרוטה אחת" (אגרת ט).

ב) מגבית מיוחדת לצורך שיקום בית הרב (בנוסף לנתינות הקבועות), כנזכר בתחלת אגרת ז, תרגום מרוסית): "הכספים שנאספו בעזהי"ת ... יחד עם הנתינות הקבועות".

באותה אגרת מפרט רבינו, כמה מתוך הסכום הזה של 35 אלף רובל כסף נאסף מהנתינות הקבועות של "מעמד" וכמה – מהמגבית המיוחדת (אגרת ז): "חלוקת הכספים שנתרמו בעזהי"ת ... יחד עם הנתינות הקבועות, שהם בערך חלק רביעי מסכום הכולל הזה". ונתבאר פירוש הדברים על ידי רבינו, בחקירות ודרישות שבעת מאסרו (אגרות ס. סא), שרבע מסכום זה של 35 אלף רובל כסף, הוא מהנתינות הקבועות למעמד, ושלושה רבעים – מהמגבית המיוחדת.

חלוקת המעות בין צאצאי רבינו הזקן

בעצם היתה מגבית זו על שם רבינו עצמו, אך לפועל החליט רבינו לחלק את הסכום הנאסף בין כל משפחות צאצאי בית רבינו הזקן, הן לצורך בניית בתי מגורים, והן לצורך מחייתם בחצי השנה הראשונה, כאמור בחקירות ודרישות של רבינו בעת מאסרו (אגרת נט): "סכום זה חולק לכל אחד מאתנו לפי צרכיו, עבור בניו ובנותיו".

משפחת בית הרב המורחבת, כללה אז 17 משפחות, כל אחת מהם קיבלה חלק – לפי ערך גודל המשפחה ולפי צרכיה, עבור בניית הבית ושאר ההוצאות. והולך ומפרט (באגרת ז) כמה לתת לכל אחת מהמשפחות.

ופירט רבינו יותר בחקירות ודרישות שבעת מאסרו (אגרת נט): "פה אגלה בהן צדקי, שכל מטרת כתיבת מסמך החלוקה של סכום 35 האלף רובל שמסרתי לפנחס, היתה נעוצה בעובדה שהאחים וכל המשפחה פנו אלי בדמעות בבקשה שיותן להם את חלקם לפי מספר הנפשות, אף כי זה לא הותיר לחלקי אלא שליש מהסכום, כשם שגם אבי המנוח היה מחלק בימי חייו לכל אחד מאתנו מהתרומות שהחסידים היו שולחים עבורו ... מתוך חשש שהדבר יוודע לחסידים ושהם לא יסכימו שאני מקבל רק חלק קטן מהסכום, נעשה הדבר בחשאי ללא ידיעת החסידים, באופן שאף אחד חוץ משלושת העדים הנ"ל לא ידע על זה".

בית הכנסת ובית רבינו שבנו בליובאוויטש

בשלהי הקיץ קבעו את ביתם בעיירה ליובאוויטש, בבית שקנו מבעל האחוזה. דיווח על כך החוקר קורביצקי (נספח 16) "אחרי שהרב ... הגיע לעיירה ליובאוויטש בשנת 1813, ואחרי קניית בית של עץ מבעל האחוזה קרויער, סיכם הרב עם קרויער לבנות בשבילו בחצר בית כנסת של עץ".

מתוך הסכום הנ"ל לקח רבינו 8,000 רובל, עבור בניית ביתו ובניית בית הכנסת בליובאוויטש, כאמור בהמשך החקירה ודרישה של רבינו (אגרות נט): "סכום זה ... הקמת בית כנסת גדול ומפואר ורכישת ספרים, וכמו כן עבור תמיכה לצורכי קיומנו ולמחייתנו למשך מעט יותר מחצי שנה".

ועל כך סיפר רבינו, בחקירתו השניה שבעת מאסרו (אגרת סא, תרגום מרוסית): "הכנות לקראת הקמת בית כנסת גדול ומפואר, שדברתי אודתיו בתשובה שניתנה בפעם הקודמת, כוונתי היתה לבנין בית הכנסת בעיירה ליובאוויטש שעלה 6000 רובל. 4 ספרי תורה, חמשה ספרי תורת משה כתובים על קלף עלו 1500 רובל. ריהוט פנימי של בית הכנסת, כלומר מנורות מקריסטאל, ארונות ושאר הדברים עלו 500 רובל. ספרי דת שונים עלו עד 3000 רובל סיגנאציות. כיון שהבניה הזאת לא נעשתה בבת אחת, איני יכול לאמר בודאות, כמה מתוך הסכום הנזכר בא מהכסף שאספנו אז לחלוקה, וכמה מהכנסות שהגיעו אחר כך".

בדיווח של החוקר קורביצקי, שכתב אל בית המשפט בשנת תקפ"ו (1825), מספר (נספח 16), שבתחלה קנה רבינו בית עץ מאת בעל האחוזה מר קרויער, ואחר כך בנה בחצר בית כנסת גדול של עץ. "בנין בית הכנסת התחיל בשנת 1814 [תקע"ד] ונגמר בשנת 1815 [תקע"ה]".

גם הרבנית סטערנא (אשת רבינו הזקן) התיישבה אז בליובאוויטש, וכתבה בבקשה הנ"ל, בקיץ תקע"ד (המסע האחרון ע' 49): "צריכה אני לגור בעיירה ליבאוויצ'י בבתים זרים".

כשבנו את בית רבינו, בנו בו גם חדר עבור אוצר הספרים שרכש במשך הזמן. בדיווח הנ"ל של החוקר קורביצקי, מספר הוא בשנת תקפ"ו (נספח 16): "בבית הרב שניאור מצאתי 611 ספרים מסודרים ב-4 ארונות" ¹⁵ .

הוספת שליש ל"מעמד" הקבוע

אחרי שהתיישבו בליובאוויטש, הי' צורך לקבוע את סדר "מעמד בית הרב". וכיון שבתקופת המלחמה עלו כל מחירי המחיה, ביקש רבינו מאנ"ש להעלות את סכום המעמדות בשליש. וכך כתב לאנ"ש בתחלת חורף תקע"ד (אגרת ט): "שלא יתנו מגרעות במ[ע]מדות אפילו פרוטה אחת, ולא עוד אלא שיתנו נא אל לבבם היטב הדיק בעינא פקיחא לעיין בצרכי ההוצאה לפי שעה והזמן, שהכל ביוקר מופלג בכפלי כפליים מכמו שהי' בזמן הקודם ... ולזאת גודל הבקשה מאת כל בני בית אאמו"ר ז"ל נ"ע, שכל איש כפי ברכתו אשר ברכו ה', הגם שלא הי' לו עדיין עילוי כלל, יוסיף ערך שליש על ערכו הקדום ולא יפחות מזה ... וכאשר קבלתי כמה וכמה מכתבים מכמה וכמה עיירים ששלחו אילינו לק' קרימענצוק, שיחזיקו בכל לבבם ובכל נפשם, בכריתות ברית וחסד ה' עם בית אאמו"ר ז"ל נ"ע, ולא ירפו ח"ו, אלא אדרבה יתאמצו בכל עוז להוסיף על האפשר".

ושוב כתב להם באותה שעה (אגרת י): "כאשר יפרש לכם שלוחינו מוכ"ז הנ"ל, אשר ת"ל יספיק לנו כל הצורך אם יוסיפו ערך שליש ויותר".

שם המשפחה – שניאורי שניאורסאהן

ברוסיה היה נקרא בתחלה כל אדם על שמו ושם אביו. ולכן, במסמכי מאסרי וגאולת רבינו הזקן, שהיו לפני גזירת הכינויים, נקרא בשם זלמן ברוכאוויטש [בן ברוך], בלי שם משפחה.

כשיצאה חוקת היהודית בשנת 1804 (תקס"ה), התחילה גם גזירת הכינויים, שלכל משפחה יהי' כינוי - שם משפחה. מעתה ואילך נקרא כל אדם על שמו, שם אביו ושם משפחתו.

אמנם לא ביום אחד בחרו להם היהודים שמות משפחה. באגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (ח"ד אגרת א'ק) מסופר שרק עם תום מלחמת נפוליון, בשנת תקע"ג, התחילו היהודים והממשלה להקפיד על שמות המשפחה, ואשר "הוד כ"ק אאזמו"ר אדמו"ר הרה"ק האמצעי בחר לו הכינוי שניאורי והוד כ"ק אאזמו"ר אדמו"ר הרה"ק צמח צדק בחר לו הכינוי שניאורסאהן".

לראשונה מוצאים את רבינו חותם בשם משפחתו זה (שניאורי, או שניאוריו, או שניאור), באגרת בקשה מחורף תקע"ה, שנכתבה על שם הרבנית סטערנא אשת אדמו"ר הזקן, ונחתמה על ידי רבינו (המסע האחרון ע' 42): "נאום דובער באאמו"ר הגאון מוהר"ר שניאור זלמן ז"ל נ"ע שניאוריו רב דלובאויץ והאוייזעד".

תצלום 0-1

לא רק רבינו, אלא גם אחיו ודודו קבלו עליהם את שם המשפחה הזה. בדין תורה שהתקיים בחורף תקע"ז, לפני רבינו עם אחיו רבי חיים אברהם ועם דודו מהרי"ל מיאנאוויטש (אחי רבינו הזקן), חותם האחרון (אגרת כז): "יהודא ליבא"א מו"ה ברוך זללה"ה שניאורי".

תצלום 0-2

גם בדפוס הופיע שם משפחה זה, בהסכמתו של הרה"ק מהרי"ל מיאוונאוויטש, להלכות רב אלפס (קאפוסט תקע"ח): "יהודה ליב בא"א מו"ה ברוך זללה"ה שניאור".

תצלום 0-3

גם בכתב שהגיש רבינו לממשל, בשלהי תק"פ, חתמו רבינו ואחיו רבי חיים אברהם, שניהם בשם המשפחה "שניער" (נאחז בסבך ע' 135. המסע האחרון ע' 60): דובער בהרב ש"ז שניער, אברהם בהרב ש"ז שניער".

תצלום 0-4

גם בכל מסמכי מאסר וגאולת רבינו, מכונה "בערקע [שם חיבה לשמו דוב בער] זלמנאוויטש [בן זלמן] שניאור".

שם משפחה זה מוסב במסמכים אלו, לא רק על רבינו, אלא גם על כ"ק אביו אדמו"ר הזקן: "זלמן ברוכאוויטש [בן ברוך] שניאור".