ט. קושיות ופירוקים על תורת החסידות

ט. קושיות ופירוקים על תורת החסידות

התלבשות דבר ה' בעץ ואבן

בעת תקופת הרדיפות והחרמות של המתנגדים נגד החסידים, בשנת תקל"ב, התקיים גם עימות עיוני ביניהם, שהמתנגדים חלקו על עיקרי הדברים המבוארים בתורת החסידות. רבינו נסע אז לווילנא ולשקלוב, לתרץ על כל הקושיות שיש להם על החסידות, ועל כך סיפר רבינו ⁸⁶ (אגרת נב): "הנה מראשית כזאת הודענו והלכנו אל הגאון החסיד נ"י לביתו להתווכח עמו ולהסיר תלונותיו מעלינו, בהיותי שם עם הרב החסיד המנוח מהור"ר מענדיל הארא[דאק]ער זצלה"ה, וסגר הדלת בעדנו פעמיים. וכאשר דברו לו גדולי העיר, רבנו הנה זה הרב המפורסם שלהם בא להתווכח עם כת"ה, וכאשר ינוצח בוודאי הנה בזה יהיה שלום על ישראל, דחה אותם בדיחויים. וכאשר החלו להפציר בו מאד, חלף והלך לו ונסע מן העיר ושהה שם עד יום נסיעתנו מהעיר, כידוע לזקני עירם. ואחר כך במדינתנו נסענו לק"ק שקלאב גם כן לוויכוח ולא עלתה בידינו, ועשו לנו מעשים אשר לא יעשו, ושינו טעמם והבטחתם, אשר הבטיחו תחילה שלא לעשות לנו מאומה, רק כראותם שאין להם מה להשיב על דברינו באו ביד חזקה, ותלו עצמן באילן גדול, הגאון החסיד נר"ו" ⁸⁷ .

גם בעת חידוש החרמות בשנת תקמ"ז, שהזמינו את רבינו לדין תורה לפניהם במוהילוב, ורבינו השיב להם שהוא מוכן לעמוד לדין תורה לפני רבנים אחרים, שלא חתמו על החרמות נגד החסידים, ושם ישיב גם על כל קושיותיהם על תורת החסידות (אגרת ח): "וגם כל דבר הקשה בעיני חכמי הנ"ל הנמצא כתוב בספרים הנ"ל, עלי לבארם באר היטב לפני קציני הארץ יודעי דתוה"ק דהנגלות לנו ולבנינו. ואף שאין להם יד ושם בנסתרות לה' אלקינו, אעפ"כ נכון לבי בטוח בה' שיתן לי לשון למודים להבינם ולהשכילם בהראות להם מוצא כל דבר ומקורו בספרים הקדמונים, כי אותיות מחכימות ועין בעין יראו שאין כל חדש תחת השמש, ואין לנו תורה חדשה ח"ו, רק הכל כאשר לכל נמצא כתוב בספר את אשר כבר עשוהו גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל".

בשנת תקנ"ד נדפס לראשונה ספר "צוואת הריב"ש" של הבעש"ט, ובהמשך לזה התחילה התסיסה של המתנגדים בווילנא, נגד האמור בספר הזה – אודות התלבשות השכינה בקליפות (סי' קכ): "אם שומע אחד מדבר והוא מתפלל, יאמר למה הביאו ה' הלום לדבר בתוך תפלתי, הלא כל זה בהשגחה פרטית, אך הדיבור הוא השכינה, ושרתה השכינה בפיו של זה האדם כדי שאחזק את עצמי לעבודה".

המתנגדים שבעיר, ובראשם הגר"א, טענו נגד זה, שהשכינה אינה שורה במקום שהוא היפך הקדושה, שהרי אסור אפילו להזכיר שם את שם ה'.

כשפנו בזה אל רבינו, השיבם על כך באריכות הביאור (אגרת מה), על פי מאמר הבעש"ט בענין לעולם דברך נצב בשמים, שמאמר יהי רקיע מלובש לעולם בשמים להחיותו ולקיימו (שוב ביאר רבינו דברים אלו בארוכה בשער היחוד והאמונה פ"א ופ"ב ופ"ז ⁸⁸ ). ומסיים באגרת הנ"ל: "הנה אתם ראיתם פי' מאמר אחד מספרים הידועים, לדוגמא ולאות כי גם כל המאמרים התמוהים יש להם פי' וביאור היטב לי"ח, אך לא יקוו מעלתם אלי לבאר להם הכל במכתב, כי היא מלאכה כבידה ומרובה ואי אפשר בשום אופן, רק אם תרצו שלחו מכם אחד ומיוחד שבעדה, ופא"פ אדבר בו אי"ה, וה' יהי' עם פי בהטיפי, ויהיו לרצון אמרי פי".

המתנגדים שבווילנא לא הסתפקו במענה זה, ובעת שריפת החמץ בערב פסח תקנ"ו, עשו מדורה ושרפו ברבים את הספר צוואת הריב"ש ⁸⁹ . שוב כתב הגר"א נגד שיטה זו, באגרת י"א תשרי תקנ"ז (נספח 19): "ימללו אלה אלהיך ישראל כל עץ וכל אבן, ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה בפסוק ברוך כבוד ה' ממקומו, ובפסוק ואתה מחי' את כולם".

בהתאם להצעת רבינו באגרת הנ"ל, שישלחו אליו אחד המיוחד שבעדה, ויבאר לפניו רבינו את כל הקושיות שיש להם על תורת החסידות, ניסו החסידים שבווילנא לארגן פגישה כזו. ובסוף הסכימו המתנגדים, שיעמוד רבינו בוויכוח בנושא הזה עם נציגי הגר"א, ויענה לטענותיהם, וימנו הם ב' אנשים חשובים שיהיו מכריעים הדין עם מי.

הם כתבו על כך לרבינו, שהשיב להם בארוכה (אגרת נב): "לפי הנשמע במדינותינו מתלמידיו, אשר זאת היא תפיסת הגאון החסיד על ספר ליקוטי אמרים ודומיו, אשר מפורש בהם ⁹⁰ פי' ממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה כפשוטו ממש, ובעיני כבודו היא אפיקורסות גמורה לאמר שהוא ית' נמצא ממש בדברים שפלים ותחתונים ממש, ולפי מכתב מעלתם על זה נשרף ספר הידוע ... ואודות השריפה אשר שרפו ספר הידוע, לא לכם לריב את ריב הבעש"ט זצללה"ה ולעורר מדנים ח"ו, לא זו העיר ולא זו הדרך אשר חפץ בה ה'".

ואודות ההצעה, שרבינו יעמוד לויכוח עם נציגו של הגר"א, בטענותיהם שיש להם על החסידות, השיבם רבינו באותה אגרת: "אילו היה באפשרי לבא לידי גמר נכון עמהם, בוודאי אין לך מצוה גדולה מזו לעשות שלום בישראל ואת מי אין כמו אלה, אך מה לנו לעשות ולא עשינו, והרבה מאד טרחנו בזה ולא עלתה בידינו ⁹¹ ... ידוע להם כי אצלי בוודאי מתורצים כל הקושיות, כי כל הקושיות ידועות ומפורסמות במדינתנו, אך הם לא קבלו התירוצים ... מכותל מכתבם של מעלתם ניכר ומובן אלי שכל זאת לא נעלם ממעלתם, ונוכח פניהם היה, רק שעיקר סמיכתם על ב' אנשים חשובים שיהיו מכריעים הדין עם מי וכו'. ולא מחכמה שאלו על זה, דוודאי חשיבותם כלא ממש חשיבא קמי' להכריע נגד דעת הגאון החסיד".

ומחמת כל זאת מציע רבינו, שהמכריעים בויכוח הזה יהי' גדולי ישראל אשר במדינות אחרות, ועל כך ממשיך וכותב באותה אגרת "ולפי הנשמע אין במדינות ליטא מי שירום לבבו שלא לבטל דעתו מפני דעת הגאון החסיד ולאמר בפה מלא אין בפיהו נכונה ח"ו, כי אם במדינות הרחוקות כתוגרמה ואיטליא ורוב אשכנז ופולין גדול וקטן, ובזאת חפצתי באמת ... וכאשר קבלתי מרבותי נ"ע תשובה נצחת על כל דבריו. ואם יקשה בעיניו ⁹² לחזור מדרכו אשר גדל בה מנעוריו, ולא יתקבלו דברי בעיני כבודו, אז במקום גדולתו תהיה ענותנותו לבאר היטב כל טענותיו עלינו בנידון אמונה זו, חרות על הלוחות בכתב על ידי חד מן קמייא דקיימין קדמוהי, ויבא על החתום בכבודו ובעצמו, ואני אבוא אחריו ומלאתי את דבריו, להשיב על כל טענותיו, גם כן כתוב וחתום בחתימת ידי, ושני המכתבים יודפסו וישלחו לכל חכמי ישראל הקרובים והרחוקים שיחוו דעתם בזה. כי לא אלמן ישראל מאלקיו, וימצאו רבים וכן שלמים בדעת תורה ודעת נוטה להכריע, ולא ישאו פני כל איש, ואחרי רבים להטות. ובזה יהי' שלום על ישראל".

בעת שהגיעה אגרת זו לווילנא, בשנת תקנ"ז, כבר חלה הגר"א את חליו האחרון, עד אשר נסתלק בראשית תקנ"ח. ויכוח זה מעולם לא התקיים.

שוב העלו המתנגדים נושא זה במלשינות המאסר השני, בשנת תקס"א ⁹³ , בטענה על החסידים שכאילו המציאו אמונה חדשה. ורבינו הוכרח לבאר הנושא בארוכה, באופן המובן גם לשרי המדינה והקיסר. ולפני כן הוא מתנצל לפני הקיסר (אגרת עד, במענה לטענתם השלישית והרביעית, בתרגום מרוסית): "לביאור כוונתם האמיתית של דברי הספר יש לעבור ולבאר סעיף אחר סעיף, להקדים הקדמות שונות מספרי הקדמונים, ובצורה זו להשיב גם על שאלה זו הנזכרת אף היא בספרים הישנים. לשם כך מבקש אני מכבוד אדונינו הקיסר יר"ה ותנשא מלכותו למעלה מעלה, ובהכנעה מתחנן אני למחילת כבודו הרחמן על שאני מעז להטרידו בציטוט כה נרחב מספרי הקבלה הקדמונים, שלאמיתו של דבר הם דברי פילוסופיה – אף כי הכל ידוע לו – בהיותי משוכנע ומתנחם ברצונו הטוב של הוד מלכותו".

תלמידו המובהק של הגר"א הי' הג"ר חיים מוולוז'ין, אשר ביאר את יסודות ההשקפה בספרו נפש החיים, ובנושא העיקרי הזה, שחלק הגר"א על האמור בספרי החסידות שהשכינה מתלבשת בכל דבר להחייותו ולקיימו, לא קיבל הגר"ח את דברי רבו, וכותב בספרו נפש החיים (שער ג פ"ה): "שהוא ית"ש מתפשט ומסתתר כביכול בפנימיות כולם להחיותם ולקיימם, כענין הנשמה שמתפשת ומסתתרת בפנימיות כל פרטי חלקי אברי הגוף להחיותו", (ושם פ"ו): "ובמקומות מטונפים נאסרנו בהם אף ההרהור דברי תורה ... ואף שבאמת שמצדו ית' המשיג עצמותו הוא מלא את כל בהשוואה גמורה בלא שום חציצה ולא שום חילוק ושינוי במקומות כלל, רק הכל אחדות פשוט כקודם הבריאה ממש ... צמצם ברצונו הפשוט כבודו ית' שיתראה לעין ההשגה מציאת עולמות וכחות ובריות נפראים מחודשים", (ושם פ"ז): "מלת צמצום כאן אינו לשון סילוק מהעתק ממקום למקום ... להמציא מקום פנוי ח"ו ... מלת צמצום היינו הסתר וכיסוי".

עד כדי כך הגיעו הדברים, אשר הג"ר אליהו אליעזר דסלר, מגדולי חכמי המוסר ובעל ה"מכתב מאליהו", כתב לאדמו"ר מליובאוויטש וגם לגדולי החסידים (מרביצי התורה ח"ג ע' סו): "לא יכולתי לברר לי את גדר המחלוקת בענין הצמצום בין בעל התניא זי"ע והגר"א ז"ל, אם נחלקו בגדר ענין הצמצום גופיה, הן כפי המבואר ב"נפש החיים" למתבונן ומעמיק דא ודא אחת היא". היינו שראה בדברי הגר"ח מוולוז'ין כדברי רבינו הזקן, ולפי זה לא הבין המחלוקת שבזה ⁹⁴ .

ועל זה השיב כ"ק אדמו"ר זי"ע (אגרות קודש ח"א אגרת יא ⁹⁵ ): "נפלאתי ביותר גם על קס"ד כזה ... כי פשיטא אשר אינו כן כלל וכלל ... והנה המתנגדים בימי אדמו"ר הזקן ... היו מפרשים לית אתר פנוי מיני' היינו מהשגחתו, ואמרו אשר השיטה דהעצמות נמצא בכל מקום היא סותרת לדינים דמבואות המטונפות וכו' וכו' ... שיטת בעהמ"ס נפש החיים, שמזכיר כת"ר במכתבו ... חלק בזה על רבו הגר"א. – ובכלל, נראה שראה הר"ח מואלאזין ספרי חב"ד, ובפרט ס' התניא, ונשפע מהם".

שוב סיכם את הדברים (ח"ג אגרת תקנא): "דוגמא היותר מפתיעה בזה, היא המחלוקת בענין יסודי ביותר, הוא ענין הצמצום. רבנו הזקן אוחז בשיטת המפרשים את הצמצום דלא כפשוטו, ודוחה בהחלט את הדעה המנגדת (שער היחוד והאמונה ספ"ז). הגר"א פירש הצמצום כפשוטו (לקוטים בסוף פירושו לספרא דצניעותא). וכנראה שרפו משום זה את ס' צוואת הריב"ש בווילנא (בית רבי פי"ב. וראה מכתב רבנו הזקן הנדפס שם). והגר"ח מוואלאזין פירש הצמצום דלא כפשוטו (נפש החיים ש"ג פ"ז). ולא הזכיר שזהו כדעת ה"כת" ולא כדעת רבו".

תקנת הסכינים המלוטשים

אחת מתקנות הרב המגיד ממעזריטש ותלמידיו היא תקנת הסכינים המלוטשים, והיינו שכבר לפני ההשחזה, הסכין של שחיטה הוא מלוטש, דהיינו שהוא צר לצד חודו, וקל יותר לחדדו ולהחליקו.

אודות התקנה הזאת כתב רבינו (אגרת צה): "השחיטה בסכינים מלוטשים היא מצוה רבה ועצומה, אשר החזיקו בה רבותינו קדושי עליון נ"ע". ונתפרש יותר על ידי אחיו הרה"ק מהרי"ל (שארית יהודה חיו"ד סי' יט): "השוחטים אשר התלמדו על הסכינים המלוטשים ... הראשונים שהמציאו דבר זה, הם השו"ב המפורסמים דמעזריטש, אשר החזיק על ידם קדוש עליון נשיא אלקים רבשכבה"ג המגיד זצוקללה"ה נבג"מ".

כבר בקונטרס זמיר עריצים, שהדפיסו בשנת תקל"ב, יצאו המתנגדים בחרמות ואיסורים נגד השחיטה בסכינים מלוטשים, וכתבו (כתב ב, "חסידים ומתנגדים" ח"א ע' 46): "מאכין זיא זיך חלפים לשחיטה דווקא גשליפני, וואש מען גפינט ניט [הם תיקנו לעצמם חלפים מלוטשים לשחיטה, שאיננו מוצאים] בכל התלמוד ובכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ... הס מלהזכיר בכל גבול קהלתינו וסביבותיה ... וכל אנשי קהלתינו זענין מוזהרים ועומדים זאלין ניט עסין [שלא לאכול] משחיטת החלפים ההם".

את טעמי התקנה הזאת מבאר רבינו (אגרת קג): "ותוכן הענין בקצרה, יען כי הנה רוב השוחטים בסכינים שאינן מלוטשים, המומחין משחיזין הסכין להיות חדה הרבה ואזי אינה חלקה כל כך ... וזהו דבר הקשה להיות חלקה וגם חדה להנצל מספק שהייה בבהמה, אם לא בסכין מלוטשת. ואף גם שימצאו שוחטים אומנים שיוכלו להשחיז אף סכין שאינה מלוטשת להיות חדה וחלקה, אך לאו כולא עלמא גמירי אומנות זו. וגם כדי להשחיז כן הסכין נצרך שהות מרובה, ואין כל העתים שוות להשוחט, מה שאין כן במלוטשים קל הדבר להאומנים בלי שהות מרובה כלל".

ועוד מוסיף בשארית יהודה (חיו"ד סי' יט): "עוד אחת היא והיתה לבאר, מה שלא רצה רבינו לגלותה במכתבו אשר כתב להמתנגדים דווילנא, והוא שידוע לכל השוחטים המתלמדים על סכינים המלוטשים, שהעיקר להעמידו על אמיתת חידודו, שיהי' החידוד מג[ו]לה בפני עצמו בלא עירוב הצדדים שלפניו, שהצדדים שלפניו מעכבים ההרגשה העצומה בפגימה קלה ודקה מן הדקות, שמחמת עביות הצדדים קשה להרגיש".

ובקשר לטעם המתנגדים כתב רבינו (שו"ת סי' י): "עדיין איני יורד לסוף דעת החולקים, מה זה ועל מה זה". ופירט יותר הדבר (אגרת קג): "בהיות הרב הגאון מה"ר חיים נ"י אב"ד דק' וואלאזין במדינתנו בשנת תקס"ג, שמעו מפיו כמה נגידי מדינתינו שאינם מאנ"ש כלל וכלל, שאמר בשם רבו המובהק הגאון המנוח החסיד ז"ל ⁹⁶ , שאין שום איסור בשחיטת סכינים מלוטשים על פי הדין השנוי בגמרא ופוסקים, רק אם יצא איסור מפיו ז"ל, אינו אלא משום הרחקה לאנ"ש, כמו שאר הרחקות וגזרות שיצאו כשגגה מלפני השליט בשנת תקל"ב כעל אפיקורסין ממש, שהן מן המורידין, ושלא להתחתן וכו', והכל על פי השמועה מפי אנשים כשרים ונאמנים בעיני כבוד תורתו".

לאורך השנים הביא הדבר לחיכוכים שונים בעיירות שהיתה בה קהלה חסידית וקהלה מתנגדית, שכל אחת מהן היתה לה שחיטה נפרדת. אמנם לאט לאט התקבלה תקנה זו בקהלות רבות, אודותם כתב רבינו (אגרת קג): "בכל מדינות אוקריינא ופולין קטן ופאדאלייע ורוב מדינות וואלין אוכלים מסכינים מלוטשים. וגם בדובנא רבתי שאינן מאנ"ש כלל וכלל, וכן באוסטרא וקרעמניץ ולוצק ושאר קהלות גדולות שאינן מאנ"ש כלל, וגם באה"ק תובב"א, ורבים מהספרדים".

בעיר אחת אסר והחרים הרב המתנגדי את השחיטה של השו"ב החסידי ששחט בסכינים מלוטשים, בטענה שהשו"ב אינו יכול לשחוט בלי קבלה מהרב, והוא אינו נותן רשות לשחוט בסכינים מלוטשים. וכשפנו בזה לרבינו השיב להם (שו"ת סי' י), שהשו"ב אינו צריך לקבל קבלה מרב העיר, וסגי שמקבל קבלה מאיזה רב שיהי', ולכמה דעות אינו צריך לקבל קבלה מרב מורה הוראה דוקא, אלא סגי בקבלה ממומחה בהלכות שחיטה בלבד, ומוסיף רבינו וכותב: "וגם גזירות הרב ובית דינו ... כיון שאמר הרב בפה מלא ברבים שאינו רוצה ליתן קבלה בשום אופן בעולם על לטושים, ממילא בטלה גזירתו, מאחר שאין המניעה מהשוחט".

כבר הובא לעיל בפרק הקודם, שאחרי המאסר השני של רבינו, משנת תקס"ב ואילך, נשקטה מחלוקת המתנגדים והחסידים בווילנא, ואז נתעוררה השאלה אם אפשר ליישב ביניהם גם את נושא השחיטה הנפרדת, שגרם גם שלא יוכלו להשתתף יחד בסעודת מצוה וכיו"ב. החסידים פנו בזה לרבינו, שהשיב להם (אגרת צה): "השחיטה בסכינים מלוטשים היא מצוה רבה ועצומה ... ואין כסף נחשב למאומה להיות שוחט קבוע. אך אם לפעמים מסובים בסעודת מצוה עם אנשי עירם חלילה לפרוש מהם להחזיקם כאוכלי נבלות ח"ו, הס מלהזכיר, ומעודי לא נזהרתי מהכלים אף מבני יומן".

לא רק זאת שלא נזהר מכלים בני יומן, אלא שאף אם השו"ב הי' שוחט בסכין שאינו מלוטש, והי' בא לרבינו ולשו"בים בלאזניא לתת עדיהן, הי' רבינו מתיר להן בקושי, כמסופר בתשובת אחיו מהרי"ל (שארית יהודה חיו"ד סי' יט): "ראיתי אצל רב אחאי ז"ל נ"ע שבאו שוחטים שלא היו סכיניהם מלוטשים בדקות כל כך, ולא רצו השו"ב דק"ק ליאזנא ליתן עדיהן, עד שבאו לפני כבוד אחמו"ר ז"ל נ"ע, ואמרו שהסכינים שאינם מלוטשים כל כך קשים להרגשה, ובקושי התיר להם, על ידי שינסו אותם אם בקיאים בהרגשת הסכין המלוטש הרבה בדקות. ואמר הטעם, שמאחר שמרגישים על הסכין המלוטש בדקות אפילו בפגימה קלה ודקה, לא יטעו על כל פנים אפילו בשאינו מלוטש כל כך בפגימות גדולות המטרפים מן הדין".

ומסיים רבינו באגרת הנ"ל לאנ"ש שבווילנא (אגרת צה): "ותוכן ומהות הענין אי אפשר לבאר במכתב באר היטב, רק שמתי דברי בפי ידידנו מ' משה [מייזליש] נ"י מוכ"ז".

זה הי' כנראה בין השנים תקס"ג-ט. אח"כ בשנת תק"ע, נסע רבינו לנסיעה ארוכה לאוקראינה, וכשפנו אליו בזה באותה שעה, השיב (שו"ת סי' י): "זו מחלוקת ישנה, וקשה לי להכניס ראשי בזה להכריע במכתב, כי אם מפה לאוזן שומעת השומע ישמע והחדל יחדל. ולהיותי בדרך בלא ספרים לא יכולתי להאריך יותר. בשגם עדיין איני יורד לסוף דעת החולקים מה זה ועל מה זה. ואם יודיעוני, עלי לשלוח תשובתם בצדם איה"ש, בבואי לביתי לשלום".

אחר כך פנו בזה אל רבינו, ראשי הרבנים (המתנגדים) אשר בווילנא, ורבינו השיב להם בארוכה אודות השתלשלות הדברים, וגם ביאר הלכה זו, המחייבת את השחיטה דוקא בסכינים מלוטשים, וכמובא לעיל. והוסיף (אגרת קג): "לא פירשו לי מהו המכשול שמכשילים את הרבים מאנשי קהילתם ... ולזאת איני מבין על מה זה יצא הקצף מלפני כבוד תורתם על סכינים מלוטשים משום גזירות תקל"ב ... וגם מ"ש במכתב כבוד תורתם לחוש למחלוקת גדולה וכו' איני מבין היטב, הלא כבוד תורתם יושבי על כסא ההוראה להורות לעם מצות ה' ותורתו, הם ראשי אלפי ישראל שבקהלתם, ועיני כל ישראל תלויות אליהם, דבתר רישא גופא אזיל, ואם כבוד תורתם יורו הוראה להיתר מי יהרהר אחר מידותיהם ח"ו ... והכל הולך אחר החיתום, לחתום ולסיים בשלום, כי אני שלום. ונכון יהיה לבם הטהור בטוח אשר כעת לא יתעורר שום ריב ומדון מאנ"ש שבמחניכם הטהור כמו בימים הראשונים ח"ו".

באותה שעה, משנת תקס"ד ואילך, הי' אבד"ק וילנא הגאון ה"ר אברהם אבלי מפאסוואל. בינו ובין אדמו"רי חב"ד שררו יחסי ידידות, כמסופר ב"תולדות חב"ד בפולין ליטא ולטביא" פרק ה. ועל כך סיים באגרת הנ"ל "כעת כל אנ"ש שבמחניכם הטהור יהיו בודאי נכנעים לכבוד הרוזנים ראשי אלפי ישראל ... ולא יהיו להם למורת רוח ח"ו לילך כנגדם בגדולות כימים הראשונים ח"ו, הס מלהזכיר. וגם מובטחני בחסדם וטובם של הרוזנים הנ"ל שיתנהגו עמהם במדת הרחמים, היא מדת השלום, ואחריהם כל ישרי לב, וכל העם יהיה שלום הכל שלום".

מאז ואילך הרשו בדרך כלל, גם הקהלות המתנגדיות, למנות שו"ב חסידי ששוחט דוקא בסכינים מלוטשים. כך מוצאים אנו בוויטבסק בשנת תקס"ה (ראה נספח 35), וכן מוצאים אנו בעיירה בירז שבליטא בשנת תק"פ (ראה מבית הגנזים ע' קנח): "שנעשה פשר גמור, על פי אנשי אסיפה דקהלתינו יצ"ו ובין אלופי אנשי הסרים למשמעתו של הרב דק"ק לובאוויץ, נידון שיכולים ליקח לצרכם שו"ב אשר ישחוט עבורם כפי הנהגתם".

לאט לאט התקבלה תקנת הסכינים המלוטשים בכל ישראל, כמובא בשארית יהודה (חיו"ד סי' יט): "יגעו הרבה יגיעות, וסבלו כמה יסורים, והרפתקן עדו עלייהו, במלחמות כבדות מהמתנגדים, עד שיצא לאור צדקם ותשקוט הארץ". ובדורותינו אין אף שו"ב אחד שישחט בסכינים שאינם מלוטשים ⁹⁷ .

*

ויהי רצון שנזכה ללמוד ולקיים לשמור ולעשות ככל הדרך שהורנו רבינו באגרותיו, ושנזכה בקרוב להוציא לאור את יתר אגרות-הקודש וכתבי הקודש של כ"ק רבותינו נשיאינו, עדי נזכה ללמוד תורה מפיו של משיח צדקנו, במהרה בימינו, אכי"ר.

שלום דובער ב"ר ישראל יהודה ע"ה לוין