ח. חסידים ומתנגדים

ח. חסידים ומתנגדים

שנת תקל"ב

אודות מאורעות קיץ תקל"ב סיפר רבינו, באגרת אל אנ"ש בווילנא (אגרת נד): "כשנעשה מעשה רב ועצום במאוד . . בשנת תקל"ב, קהלת בראד שהדפיסו הכרוז דמחנכם ⁶⁶ , ועוד נוסף עליהם דברים רבים קשים כגידים ומרורות פתנים, שקרים וכיזובים גדולים ועצומים על כמה ניירות, ונשלחו הספרים בכל תפוצות הגולה, ממש לא יאומן כי יסופר גודל הבזיונות והיסורין שנעשו אז להצדיקים המפורסמים דוואלין. עד שלא יכלו לשבת בבתיהם, ובאו כולם לחסות בצל כנפיו של רבינו הגדול המנוח ⁶⁷ זלה"ה בקהלת ראוונע, ולטכס עצה כדת מה לעשות. והיו אז דרכים הרבה לעשות מעשה לסתור ולהפר מחשבותם, ולכתוב עליהם מרורות בכפלי כפליים בשפת אמת תכון לעד, ולהדפיס גם כן ולשלחם ביעקב, ועוד דרכים אחרים. אך רבינו הגדול זצללה"ה לא בחר בהן לעשות שום מעשה לנגדם, רק כל כוחם של ישראל בפיהם, לזעוק לה' מפר מחשבות ערומים, ולא תעשנה ידיהם תושיה".

ועל התוצאות מכך סיפר רבינו (בהמשך אותה אגרת): "וכאשר פתר לנו כן הי', ונתקיים בהם עד ארגיעה לשון שקר, ונעקרו הספרים הנ"ל מן העולם. ובנו נתקיים למען ענותך להטיבך באחריתך, והי' ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד. כאשר עינינו ראו ולא זר, אשר אחר זה נתרבו לאלפים ורבבות אנ"ש בכל המדינות, בראותם הפלגות השקרים שמפליגים שכנגדינו עלינו, בהעצימם והרעישם כל העולם עלינו ברעש גדול וקול תרועה".

ועוד סיפר (אגרת פט): "ובחורף תקל"ב ... כתבו חכמי ק"ק שקלאב להודיע להגאון המנוח דווילנא ⁶⁸ , עד שהכניסו בלבו לדון דין מורידין ח"ו ... וכתבו כן מווילנא לבראד, והדפיסו שם קונטרס זמיר עריצים בקיץ הנ"ל. והיתה מזה צרה גדולה לכל הצדיקים דוואלין, ולא יכלו לישב בבתיהם, ונאספו כולם לק"ק ראוונא בעת ההיא לרבנו הגדול נ"ע לטכס עצה".

ועוד הזכיר זאת רבינו (אגרת קג): "הרחקות וגזרות שיצאו כשגגה מלפני השליט בשנת תקל"ב כעל אפיקורסין ממש, שהן מן המורידין, ושלא להתחתן וכו'".

שנת תקמ"ז

שוב חידשו המתנגדים את כתביהם נגד החסידים בשנת תקמ"א (ראה "חסידים ומתנגדים" ע' 101-121); ויתירה מזו – בשנת תקמ"ז (ראה שם ע' 142-159).

בעיר מוהילוב הכריזו אז ח"י רבנים נגד החסידים שהם מלעיגים על דברי חז"ל, וגזרו על הרחקות, ואחר כך שלחו אחר רבנו לבוא לעמוד לפניהם לדין. ועל כך השיב להם רבנו (אגרת ח), כי זה שהם קיבלו עדות שקר על החסידים שלא בפניהם, שהם מלעיגים על דברי חז"ל וכיו"ב, וגם גמרו דינם שלא בפניהם, אינו כהלכה. וכי יש לחסידים המון עדים ⁶⁹ , שדברים שבדו עליהם הם שקר. אלא שאותם רבנים שכבר פסקו כן על החסידים, פסולים לדון בנידון זה, שהרי הם נוגעים בדבר. והעצה היעוצה היא לעמוד לדין לפני רבנים אחרים, שלפניהם מוכן רבנו להשיב לכל אשר ישאלוהו.

ואודות הרדיפות נגד החסידים שבאותה שעה כתב רבינו (בהמשך אותה אגרת): "המרוחקים בהרחקות אשר יצאו מפי חכמים הנ"ל, ומהם ראו וכן עשו המוני עם להרע אותנו, ונתנו אותנו כבני בליעל וכאפיקורסים גמורים, שכל הקודם להרגו זכה ומזכה את הרבים וזכות הרבים תלוי' בו, ואלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, וצדקה תחשב לו. ובהצנע לכת כבר נעשו מעשים אשר לא יעשו, והותרה הרצועה לירד לחייהם ולקפח פרנסתם במה דאפשר. ונודע מה שאמרו רז"ל שכל הגוזל פרוטה מישראל כאלו נוטל נשמתו הימנו ונפשו ונפשות ביתו, מלבד הלבנת פנים ושפיכות דמים אשר נשפך כמים, כי נשאנו חרפה בגוים ובושת פנים כסתנו בקרב אחינו בני ישראל".

בהתאם להוראה הנ"ל של הרב המגיד ממעזריטש, הנה למרות גודל הרדיפות נגד החסידים, הורה להם רבינו להבליג ולא להשיב מלחמה שערה, וכן כתב אז אל החסידים באושאץ (אגרת ט): "מודעת זאת בארץ הרעש הגדול שבמדינתינו ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע בקרוב, ועל כן זאת העצה היעוצה על פני כל הארץ, לקיים מ"ש חבי כמעט רגע עד יעבור זעם ... ובה' בטחתי שאל יעזבנו נצח סלה ועד, ובקרוב יחזיר העטרה ליושנה. והנה עד כה ועד כה יתנהגו במבצר, כאשר שמתי בפי מוכ"ז, ולא עם מסירה ח"ו".

ויתרה מזו כתב אז אל החסידים בסמיליאן ⁷⁰ (אגרת יד): "נא ונא לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בלבו, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם כתיב, ולא תעלה על לב לעולם".

במקומות אחדים הצליח בזה רבינו להשכין השלום בעיר, כך הי' בעיר בוחאב, אשר עם סיום השכנת השלום, כתב רבינו אל רב העיר מו"ה ישראל רפופורט (אגרת כא): "תהלות ה' ידבר פי ויברך הטוב והמטיב, על שמועה טובה תדשן עצם, אשר הגיע לאזני על ידי איש טוב מארץ טוב, ואל בשורה טובה יבא, בשורת שלום ואמת ... וגם אנכי חלילה לי מה' מחדול מהושיע ידי להם, יד כותבת יד חותמת, יד שלוחה אל כל האנשים השלמים אתי אשר בכל גבולי סביב, להשב לבבם אליו באמת ותמים בכל לב נשפך כמים הפנים כו', להיות בריתם נאמנת אתו באמת ואמונה".

וכך כתב אז אל אנ"ש שבקהלה זו (אגרת כב): "חין ערכי יערב לפני מעכ"ת בתפלה קצרה זו, אשר נשאתי לשמוע עצת ה' היא תקום במועצות ודעת כיד ה' השכיל על האי טהור גברא, ידיד ה' וידיד נפשי חסידא ופרישא מוכ"ז שי', ולמראה עיניו ישפוט איך להשקיט הריב, איש על מקומו יבא לשלום של אמת ויציב ונכון וקיים לעד".

וכן הי' גם בשאר רוב העיירות, שהחסידים חיו באחדות עם כל הקהלה, ורק במספר עיירות, היתה הקהלה המתנגדית רודפת את החסידים, כמוזכר בכמה מקומות, ומפורט בדברי רבינו (אגרת ח): "לאלפים ולרבבות העם השלמים אתנו, אשר בכל עיר ועיר בכל מקומות מושבותינו, שאינם מכונים בשם חסידים, ולא שלחו אחריהם כלל לדרוש ולחקור ולגבות עדותם בבית דין, וכל האנשים הנ"ל יתנו עדיהן ויצדיקו צדקותינו, ויגידו עלינו רעים על תמותינו ועל כשרון פעולתנו".

וגם אודות אנשי ווילנא עצמה כתב רבינו (אגרת נח ס"י): "גם בווילנא רוב אנשי העיר הם בשלום אתנו, רק שמתייראים לגלות דעתם, מפני אימת הראשים המושלים על כל אנשי העיר, ביד חזקה ותקיפות".

שנת תקנ"ח בווילנא

כבר בתקופת הרב המגיד ממעזריטש התקיים מנין חסידי בווילנא, אלא שבשנת תקל"ב, כשהתחילו החרמות והרדיפות נגד החסידות, סגרה הקהלה את המנין החסידי, כמסופר בקונטרס זמיר עריצים הנ"ל ⁷¹ .

בשנים הראשונות של תקופת רבינו, התפתחה שוב הקהלה החסידית בווילנא, ובראשה עמד החסיד ר' מאיר רפאלס (יפה). החסידים חידשו את המנין החסידי בביתו של החסיד ר' אליעזר ב"ר חיים, ואחר כך (לערך בשנת תקנ"ה) עבר המנין לביתו של החסיד ר' מאיר רפאלס הנ"ל ⁷² . המנין הזה התקיים בידיעת ובהסכמת ראשי הקהל ⁷³ , וגם החסיד ר' מאיר רפאלס הנ"ל הי' חבר הקהל באותן שנים ⁷⁴ . אמנם במשך שנת תקנ"ז התחילו רדיפות המתנגדים נגד עדת החסידים בווילנא.

במשך הקיץ פנו החסידים שבווילנא אל רבינו בשאלה, איך ללחום נגד הרדיפות האלו. ורבינו השיבם בתחלת שנת תקנ"ח (אגרת נד): "להיות כי הקשו לשאול במופלא ממני, לחוות דעי למרחוק, בדבר שלא שמעתי מפי רבותי נ"ע, כשנעשה מעשה רב ועצום במאוד מהנעשה עתה, דהיינו בשנת תקל"ב ... רבינו הגדול זצללה"ה לא בחר בהן לעשות שום מעשה לנגדם, רק כל כוחם של ישראל בפיהם, לזעוק לה' מפר מחשבות ערומים ולא תעשנה ידיהם תושיה ... והנה כאז כן עתה, הדבר מוטל עלינו חובה, לשתוק ולסבול ולקבל היסורים באהבה, כי הם כמו חבלי לידה ממש, ומובטחני בה' גומר בעדינו שכאשר יפסקו החבלים וצירים בקרוב אי"ה, יתילדו אלפים ורבבות, ונלוו אל השם לשרתו".

ביום ג' דחול המועד סוכות נפטר הגר"א בווילנא, ורבינו כתב אז אל החסידים בווילנא (ראה אגרת סב): "אחר פטירת כבוד הגאון החסיד ז"ל מווילנא, כתבתי אזהרה נוראה לכל סיעת מרחמינו שלא לספר אחר מטתו של ת"ח שום שמץ דבר דופי ושמצה, בלי שום הוראת היתר בעולם".

כבר ביום שלפניו התאספו גבאי בית המדרש (הקלויז) הישן בווילנא לדון בנושא החסידים, והחליטו "לנגוש אותם בכל מיני כפיות ונגישות". ובהושענא רבה הכריזו קהל ווילנא חרם על עדת החסידים בווילנא: "מי שילך בדרכיהם ויתנהג כמנהגיהם, לא די שהאיש ההוא מנודה מכל ומובדל ומופרש מכל קדושת ישראל, אף גם שהאיש לא יחשב לבר ישראל כל עיקר, שיהיה בכל וכל כנכרי, דהיינו פתו פת כותי וכו', וכלה גרש יגרש האיש ההוא מפה קהלתינו יצ"ו, ושלא יהיה לו שום חזקת ישוב, ופשיטא שלא יהיה לו שום התמנות בקהל ובאסיפה ובשום חברה, והכל על פי רודף הנעלם" ⁷⁵ .

רדיפות אלו הלכו והתגברו, וכללו הלקאות פומביות, הריסת בתים וביזת רכוש ועוד. כשהגיעו הדברים לידי כך, התאמץ רבינו להצילם מרדיפות המתנגדים נגדם (ראה אגרת קג): "כי היתה ידי עמו שיתאמץ להציל עשוקים ונרדפים בהכאות ושמתות ושאר רדיפות מלאות". רבינו אף אסף ושלח להם סכום גדול של 800 רובל ⁷⁶ (חקירות החסידים בעת מאסר תקנ"ט, תולדות חב"ד ברוסיא הצארית פרק א).

החסידים הגישו תלונה להנהלת הפלך על הרדיפות נגדם, ובכ"א אייר תקנ"ח פורסמה החלטת הנהלת הפלך ווילנא, שמותר לחסידים להתפלל במנייניהם, ואסור לקהל ווילנא לענוש אותם ולרדוף אותם (חסידים ומתנגדים ח"א ע' 212).

מיד כשנעצרו הרדיפות, בתחלת קיץ תקנ"ח, כתב רבינו אל החסידים בווילנא, שלא להחזיק עוד במחלוקת (ראה אגרת קג): "לאחר שהוציא לאור משפטם להצילם מיד רודפיהם, שלחתי אליו אחר חג השבועות מיד כמה בקשות ואזהרות שלא יחזיק עוד במחלוקת לשם שמים, ולא לעשות מנין בפני עצמו. ומכל שכן שלא להנקם ח"ו מהרודפים בשום מלשינות בעולם, הס מלהזכיר", ובפרט במלשינות דווידז אחז בשרי פלצות ממש" ⁷⁷ .

שנת תקנ"ט

אמנם מיד בד' סיון תקנ"ח, שנים עשר יום אחרי פרסום החלטת הנהלת פלך ווילנא, לאסור את רדיפת החסידים על ידי קהלת ווילנא, נמסרה לקיסר רוסיא מלשינות נגד רבינו, אשר כאילו הוא קושר קשר לעזור למהפכה הצרפתית נגד רוסיא, ואשר הוא וחסידיו חיים בהפקרות וגונבים וגוזלים, ולכן מייעץ המלשין אל הקיסר להגלותם לערבות השוממות.

אחרי המלשינות בקיץ תקנ"ח, נגד רבינו ונגד החסידים בווילנא, נאסר בראשית שנת תקנ"ט רבינו, יחד עם 22 מגדולי החסידים בווילנא ⁷⁸ . רבינו נשלח מיד לעיר הבירה פטרבורג לחקירות, ואילו חקירת חסידי ווילנא התחילה בווילנא עצמה. אחר כך נשלחו חלק מראשי החסידים האסורים לפטרבורג להמשך החקירה.

אחרי החקירות ותרגום התשובות לרוסית ומסירתן אל הקיסר פאוול, כתב הקיסר פקודה בי"ט כסלו תקנ"ט (נספח 24 ⁷⁹ ): "לא מצא בהתנהגות היהודים שהקימו את כת הקרלינים ⁸⁰ שום דבר מזיק למדינה, ולא שום שחיתות או משהו אחר המיפר את השלווה הכללית, וציוה לשחרר את כולם".

החסידים הנאסרים בווילנא היו אז באמצע דרכם לפטרבורג, וכשהתקבלה הוראת הקיסר לשחררם, הוחזרו מאמצע הדרך לווילנא, ושם שוחררו בכ"ח כסלו – אור לנר החמישי תקנ"ט ⁸¹ .

את פקודת החירות של הקיסר, מזכיר רבינו במענה לחקירה ודרישה במאסר השני (אגרת עד במענה לטענה התשיעית): "הובאתי לכאן, ואחר כך קבלתי היתר מכבוד אדונינו הקיסר יר"ה לכך שאין כל נזק לא למדינה ולא לעם".

גם כתב על כך אל רבי פנחס בעל ההפלאה (אגרת סג): "וה' הי' עם פי, ומה' מענה לשון, להשיב תשובה נצחת על כל דבריהם. ונתקבל מאד בעיני הקיסר והשרים יר"ה, והדת נתנה במכתב חירות לכל אנ"ש להתנהג כמקדם בכל מכל כל".

אחר הגאולה כתב רבינו לאנ"ש (אגרת סא): "באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנ"ש, על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה' לעשות עמנו, לאחוז במדותיו של יעקב שאר עמו ושארית ישראל, שמשים עצמו כשיריים ומותרות ממש שאין בו שום צורך, לבלתי רום לבבם מאחיהם כו' ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם ח"ו, הס מלהזכיר באזהרה נוראה, רק להשפיל רוחם ולבם במדת אמת ליעקב מפני כל אדם בנמיכות רוח ומענה רך משיב חימה ורוח נכאה כו', וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים".

ויתירה מזו כתב להם רבינו, שלא לדבר נגד גדולי המתנגדים רק לאהוב אותם (אגרת סב): "באתי להזהיר שנית באזהרה כפולה ומכופלת לכל סיעת מרחמינו הקרובים והרחוקים בכל מקומות מושבותם, בל יורו היתר לעצמם, לפתוח פה ולשון על כבוד התורה, כ' הגאון החסיד הנ"ל זללה"ה ... וגם לרבות שארי ת"ח וכל לומדי תורה יראי ה' הקטנים עם הגדולים שאינם מסיעת מרחמינו, חלילה וחלילה ליתן בהם שום שמץ דופי ח"ו ... להרגיל את לבם לאהוב את כל אחד מבני ישראל אף אם אינו מסיעת מרחמינו ולדונם לכף זכות ... לקיים מ"ש ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, וכמים הפנים אל הפנים בודאי גם מהם יפול הקנאה והתחרות מלבם, וה' שלום ישים בלב כל ישראל שלום ואחוה וריעות, וכל א' יבא על מקומו בשלום ... הנני מטיל גודא רבא על כל מי שישמע מסיעת מרחמינו דבר סרה על אחד מהלומדים או היראים שאינם מסיעת מרחמינו אפילו בדרך שחוק ובדיחותא, מחויב להודיע לי במכתב, בכדי שאדע איך להתנהג עמו להתרחק מעל גבולי, ואל יבא עדי. ולהשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב".

ושוב הזהיר רבינו את אנ"ש (אגרת סט): "לא טובה השמועה אשר שמעה אזני ... לשפוך בוז וקלון על כל תופשי התורה ... אשר אינם מהאנשים השלמים אתנו, לומר כי העדה שלנו לבדה קדושה", וסיים: "וכל אשר לא ישמע לדברי אלה, עלי להרחיקו מעלי בבל יראה וימצא בגבולינו עד שב ורפא לו".

אמנם רדיפות המתנגדים נגד החסידים בווילנא התגברו בימים האלה, ואחד מהדברים שעשו הוא שפיטרו ממשרתו את נאמן הקהלה (גזבר) החסיד ר' משה מייזליש, והתחילו לרדפו (ראה אגרת סג): "והנה בראותם כי ה' הפיר עצתם, שפכו כאש חמתם על האי טהור גברא רבא ויקירא נאמן הקהלה, אשר כל צרכי העיר היו נחתכים על פיו יצאו ויבאו כל העם בשלום, בהיות אתו המדע והחכמה עצה ותושי', ומחזיק בתורת ה' חפצו ואמונתו. ומקרוב נתקרב לאנ"ש דורשי ה' החפצים לעבדו באמת לאמיתו בעבודה שבלב זו תפלה מעומקא דליבא, בכל הדרך אשר הורנו רבינו הגדול המ"מ הנ"ל נ"ע. והשליך נפשו מנגד להיות נרדף רדיפות מלאות מהם ומהמונם בשנאת חנם ואיבת עולם, בדרכם ובעלילותם המפורסמות, לירד לחייו ממש, בלי תת חנינה ומזון ומחי' לנפשות ביתו אביונים נקיים טפלי דתלו בי', בכדי שיוכרח להיות נע ונד בארץ נודד ללחם אי'".

החסידים שבווילנא החזירו מלחמה שערה, וברשיון המשטרה ערכו בחירות חדשות לועד הקהלה בווילנא, בה נבחרו כמה מהעדה החסידית, ומינו מחדש את החסיד ר' משה מייזליש כנאמן הקהלה ⁸² .

אמנם כל זה הי' למורת רוח רבינו, שכתב להם להפסיק המלחמה, ואף שלח ב' שלוחים לעדת החסידים בווילנא, להזהירם לבל ילחמו יותר נגד המתנגדים בווילנא, ונתעכבו שם השלוחים עד אחר הפסח (אגרת קג).

שנת תקס"א

מלשינות נוספת על רבינו הזקן נמסרה בתחלת שנת תקס"א. שוב הובא רבינו לפטרבורג לחקירות ⁸³ .

יחד עם זאת נעשה לו חיפוש בית, ונלקחו מביתו 103 ספרים וי"ד קבצי כתב-יד, כדי לבדוק את תוכנם, אם אין בהם משהו נוגד את חוקי הממשל. כשהוכנו הרשימות, חתם עליהם רבינו, לאישור.

תצלום A-02

חתימת רבינו לאישור רשימת הספרים

תצלום A-03

חתימות רבינו לאישור רשימת כתבי היד

אחרי החקירות והדרישות, ניתנה פקודה מהקיסר, בכ"ג כסלו תקס"א, לשחרר את רבינו הזקן למעצר בית בפטרבוג, עד סיום החקירות (נספחים 27-28).

באור ליו"ד ניסן תקס"א נרצח הקיסר פאוול, ועל מקומו עלה בנו הקיסר אלכסנדר. וכעבור שבועיים נתן הקיסר תעודת שחרור-גמור לרבינו הזקן (נספח לאגרת עז): "בהתאם לפקודתו הנעלה של הוד רוממותו האימפראטור, היהודי זלמן בן ברוך, שהיה זמן מה בסט. פטרבורג בקשר לענין מסויים, חופשי עכשיו לחזור לביתו וליהנות מחופש מלא, במקום מגוריו הקודם".

גם אחרי השחרור הסופי של רבינו נשאר בפטרבורג, עד אמצע הקיץ, כדי להבטיח שמלשינויות אלו לא יחזרו על עצמם שוב ושוב ⁸⁴ .

תקופת תקס"ב-ע

אחרי פקודת הקיסר על חירות גמורה של עדת החסידים, שאסור לרודפם; ואחרי פטירת ראש הרודפים את החסידים בקהלת ווילנא, משה ב"ר אשר, שקטה העיר מהרדיפות נגד החסידים. לא זו בלבד שהמנין המיוחד של החסידים התפתח מחדש, אלא אף גם זאת, אשר במשך הזמן קיבלו אישור לבנות לעצמם בית המדרש מיוחד בחצר הקלויז הישן, כמסופר ב"ווילנא בתקופת הגאון" (ע' 45 הערה 3): "ראה בפנקס הישן של הקלויז הישן, החלטה משנת תקע"ד. בהחלטה זו מסופר ש"זה מכמה שנים" בנו החסידים את השטח שעל גבי חדרי הקהל להרחבת בית המדרש שלהם. בהחלטה נזכר הרב מלאדי זצוק"ל".

וכן סיפר רבינו (אגרת קג): "הרחקות וגזרות שיצאו כשגגה מלפני השליט בשנת תקל"ב כעל אפיקורסין ממש, שהן מן המורידין, ושלא להתחתן וכו' ... ברבות השנים אחר פטירתו של הגאון החסיד המנוח ז"ל, זכות תורתו עמדה לו ולכל המסתופפים בצלו, שלא לשפוך עוד דמים חנם, בהגלות נגלות לעיני כל ונודע האמת ונראה בעליל שאין בנו שמץ מינות ח"ו ולא שמצא דשמצא, ואי לזאת הותרו השבטים לבא זה בזה ומתחתנים עמנו תמיד, וכמו כן נתבטלו שאר הרחקות וגזירות קלות וחמורות דשנת תקל"ב, שהיו בשגגה והעלם דבר מעיני העדה".

תלמידו המובהק של הגר"א הי' הג"ר חיים מוולוז'ין. הוא עמד בקשרי ידידות עם רבינו, וביחד דנו בתורה ובנושאי עסקנות הכלל, ואפילו אודות המשכורת שיש ליתן לעסקנים העוסקים בעניני הכלל העומדים על הפרק (ראה אגרת קד): "ונדרשתי לשאלתו, ליתן לו מליצה להגאון מוואלאזין, על סיפוק ג' רובל כסף מדי שבוע, לשלוח לפינסק דוקא ⁸⁵ . וגם אני הבטחתי לו ה' סיג' מדי שבוע".

החסיד ר' יעקב קדנר מספר בסיפורים נוראים (ד"ה עתה באתי, מג, סע"ב) שהגר"ח מוולוזין ורבינו נפגשו באסיפה במינסק, והרבו להתפלפל בקושיות ופירוקים, ואחר כך הפליג הגר"ח בשבחיו של רבינו.

בתקופה הזאת כבר הי' שיתוף פעולה מלא בין רבינו ובין ראשי עדת המתנגדים, ואף נסע רבינו להשתתף באסיפה כללית בשקלוב, כנזכר בדבריו משלהי אותה שנה (אגרת קג): "זה ערך ב' שבועות הייתי בשקלאב באסיפת המדינה בעניני הכלל".