ו. תקנות לאזניא

ו. תקנות לאזניא

זמני הנסיעות לרבינו

עם התיישבותו של רבינו הזקן בלאזניא בשנת תקמ"ג, ועם התמנותו למנהיגה של עדת החסידים ברוסיה הלבנה וליטא, התחילה הנהירה הגדולה של החסידים ברחבי רוסיה וליטא אל רבינו הזקן. מרחוק ומקרוב היו נוסעים אליו ללאזניא לשמוע מתורתו ולשאול בעצתו ביחידות.

כאשר התרבו הבאים אל רבינו הזקן כדי להתקבל ליחידות, באופן שלקחו את כל זמנו, התחיל להתקין את תקנות לאזניא המפורסמות ⁴⁸ . אחת מהתקנות היא (אגרת לא) ⁴⁹ : "כל מי שהי' פעם א' בעיר לאזנא לא יבא עוד כי אם על שבת שמברכין ר"ח ... עוד תקנה שלא ליסע רק פעם אחת בשנה" ⁵⁰ .

כעבור כמה שנים, בשנת תקנ"ג, כתב בזה שוב באריכות, ומפרט בקשר לזמני הנסיעות (אגרת לה): "תשתפך נפשי בשאלתי ובקשתי שטוחה ופרוסה ... לעצור בעם ה' הנוסעים למחננו, ולהזהירם בנפשם שלא להיות לי למורת רוח ולעגמת נפש בנסיעה שלא בזמנה הראוי' אשר יבואר למטה ... להזהירם באזהרה כפולה ונוראה שלא יעברו בנסיעתם הזו על אחד מאלה הדברים הנאמרים באמת וצדק ולהראותם העתק מכתב זה ... גם זאת להודיע שבחדש ניסן ואייר עד שבת שלפני ר"ח סיון וכן אחר שמחת תורה עד שבת חנוכה לא יסעו כלל חדשים גם ישנים".

שוב נתפרטו זמני הנסיעות לרבינו, בחידוש התקנות שבקיץ תקנ"ה (אגרת מג): "סדר הנסיעה למחננו לאנ"ש הישנים על שבתות שלפני ר"ח לא יסעו כי אם פעם אחת בשנה דוקא ... והשנה היא שנה תמימה דוקא בלי שום קדימה אפילו חדש אחד, והתחלתה משבת שלפני ר"ח סיון העבר, מלבד מד' פרקים שהרשות נתונה לכל ליסע, ואלו הן, שמחת תורה, שבת חנוכה, פורים, שבת שובה ... ומי שההכרח לו ליסע שנית יכתוב הענין ואולי יותן לו רשות ... ובכל שבתות שלפני ר"ח הרשות נתונה פעם בשנה".

את הסיבה להגבלת מספר הבאים, ביאר רבינו בחידוש התקנות שבאדר תקנ"ו (אגרת נ): "אנ"ש הישנים לא יסעו לכאן עיר לאזני' כי אם שתי פעמים בשנה ... ובכל פעם לא יבוא כי אם על שבתות שמברכין החדש ... אך אם יוגמר לטובה בנין בית המדרש הידוע בהרחבה, אזי יהי' רשות לבא גם בחורף כמו בקיץ, אבל לא הותר מכללו לבא יותר משתי פעמים כנ"ל". והיינו שמריבוי האורחים לא הי' מספיק מקום לתפלות וחזרת דא"ח בבית המדרש של רבינו בלאזניא. ואשר לכן התחילו לשפץ ולהרחיב את בית המדרש בשנת תקנ"ו ⁵¹ .

בתקנות שנת תקנ"ט-ס, כבר לא נזכרים ההגבלות לבוא רק פעם או פעמיים בשנה (בתקנות אלו באו הגבלות אחרות, כדלקמן). אמנם הזכיר זאת באגרת כללית לאנ"ש שכתב אחרי גאולתו בי"ט כסלו תקנ"ט (אגרת סא): " מידי דברי זכור אזכרנו לכל אנ"ש הקרובים והרחוקים, שלא ליסע אלי עד שבת שמברכין אדר שני, וגם אנ"ש החדשים לא יסעו קודם לכן, עד שובי לאתני ולכחי, ברוך הנותן ליעף כח".

הכניסה ליחידויות

בנוסף להגבלות על הנסיעות ועל השהיה אצל רבינו, היו גם הגבלות על הבקשה ליכנס ליחידות אצל רבינו. הסיבה לכך ביאר רבינו באגרת תקנ"ג (אגרת לה): "ונלאיתי נשוא במכתב גורל המרירות אשר ממררים חיי ממש אותן הנכנסים לפרש שיחתן ביגונם בכבודם ובעצמם ... כי נדמה מקצת אנ"ש דמיון שוא ודבר כזב הרחוק ממני כרחוק מזרח ממערב ממש, לאמר לנפשי כאמרם על נפשות הגדולים אשר בארץ המפורסמים ... והנה אף לפי דמיון הכוזב העולה על רוחם לערב תבן את הבר לגדולי הדור המפורסמים שיחיו, אין דמיונם עולה יפה, כי שם רובם ככולם, ה' יאריך ימיהם ושנותיהם בנעימים, הנה משכן כבודם במדינה אחת בעירות סמוכות וקרובות שלא בריחוק מקום כל כך בינותם, והקל מעליהם ונשאו אתם במשא העם".

כלומר, שאין לתמוה על העובדה שהוא מגביל את הכניסה ליחידות אליו, בשעה ששאר תלמידי המגיד אינם קובעים הגבלות כאלו. ומבאר הסיבה לכך, כי שאר תלמידי המגיד יושבים כולם במדינה אחת, אוקראינה-וואלין, בעיירות סמוכות וקרובות שלא בריחוק מקום כל כך בינותם, משא"כ רבינו הזקן, שאליו נוסעים כל אלו שמתקרבים לחסידות בכל מדינת רוסיה הלבנה וליטא ⁵² .

ועוד הוסיף וביאר באותה אגרת: "והנה מי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה שאמר איכה אשא לבדי וגו'. והנה לא הי' עליו צרכי צבור הנוגעים אל הכלל ולא ליחידים, כי אם לדון ביניהם במשפטי התורה, כמשארז"ל דדין היינו תורה, והוא אחד מעמודי העולם, ועם כל זה ארז"ל וכי תעלה על דעתך שמשה רבינו ע"ה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית, דהיינו מלהתבודד ולהתבונן בינו לבין עצמו בדברי תורה ששמע מפי הגבורה, אבל ליתן עצות לכל יחיד שלא בדברי תורה ויראת שמים לא היתה זאת מעולם".

באותה תקופה מסר רבינו הזקן את ספר התניא להעתקה ופרסום (שלהי תקנ"ב), ואחר כך גם לדפוס (שלהי תקנ"ו). הוא אף כתב אז (בשנת תקנ"ה) "הקדמת המלקט, והיא אגרת השלוחה לכללות אנשי שלומינו יצ"ו", שגם בה הדגיש את העובדה הנ"ל, שמרוב הבאים אליו אינו מסוגל לקבל יותר את כולם ליחידות (אגרת מז): "קונטרסים אלו הנקראים בשם לקוטי אמרים … כולם הם תשובות על שאלות רבות אשר שואלין בעצה כל אנ"ש דמדינתינו תמיד כל אחד לפי ערכו לשית עצות בנפשם בעבודת ה', להיות כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות, וגם השכחה מצויה, על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת לאות להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו ולא ידחוק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות".

אחד מאלו שהתקרבו באותה תקופה לרבינו, הוא החסיד מוה"ר ישראל יפה, מדפיס בקאפוסט. הוא נכנס ליחידות לקבל הדרכה בעבודת ה', ואחר כך רשם את תוכן דברי רבנו אליו, ומסר את הרשימה לידי רבינו, בתוספת איזה שאלות שהיו לו בזה. רבינו השיבו בכתב על שאלותיו (אגרת כ), ותוכן הדברים נתבאר אחר כך בספר התניא (ראה הנסמן בשולי הגליון שם). והיינו שזו היתה אחת מהיחידויות – בתקופה הראשונה שלפני פרסום ספר התניא, שאחר כך כתב רבינו את תוכנה למשמרת בספר התניא, כמובא לעיל מ"הקדמת המלקט" לספר התניא.

במקביל ליחידויות, היו לפעמים החסידים מבקשים הדרכה בעבודת ה' בכתב, ורבינו הי' משיב להם במכתב. אחד מאלו הוא החסיד מוה"ר יצחק יפה מקאפוסט, שרבינו כתב לו (אגרת יט): "אך זאת עצה היעוצה להתפלל בשמחה גדולה ... וענין השמחה הוא ... והעצה היעוצה לזה להכניס בלבו יגון ואנחה קודם התפלה ... ואי אפשר לי לפרוט ולבאר היטב ענין זה במכתב, שלא יהי' סותר למשארז"ל...", ותוכן הדברים נתבאר אחר כך בספר התניא (ראה הנסמן בשולי הגליון שם), כמובא לעיל מ"הקדמת המלקט" לספר התניא, שרשומים בה המענות שהשיב בתחלה לאנ"ש.

סיכום התקנות האלו

נסכם אם כן את סדר הנסיעות לרבינו וסדר הכניסה ליחידות, לפי תקנות לאזניא:

א) "ארבעה פרקים [בשנה] שהרשות נתונה לכל ליסע, ואלו הן, שמח"ת, שבת חנוכה ⁵³ , פורים, שבת שובה" (אגרת מג). אמנם "כל הנוסעים על ד' פרקים הידועים, לא יעלה על רוחם לבקש להכנס אלי לדבר עמדי ביחידות" (אגרת לה), אלא "יסעו לבתיהם תיכף ומיד במוצ"ש או במוצאי יו"ט, ואפילו הנצרך לדבר גדול מאד" (אגרת מג).

ב) "על שבת שמברכין ר"ח ... פעם אחת בשנה" (אגרת לא), יכול כל אחד מאנ"ש הותיקים לבוא בהם ולהתקבל ליחידות, "כי שבת זה הוקבע לאנ"ש הישנים ליכנס פעם אחת בשנה דוקא ... מוכרח להתעכב לערך ב' שבועות, אולי יהי' שעת הכושר ופנאי לדבר עמו כרצונו" (אגרת לה), והיינו אשר "ישכור לו קעסט לא פחות על ב' שבועות" (אגרת לא), וכשתהי' האפשריות לרבינו יקבלו ליחידות. אבל "לא יסעו כי אם פעם אחת בשנה דוקא בלי שום הוראת היתר בעולם" (אגרת מג). ולא מדובר בכל שבת מברכים, כי אם "שתי שבתות שלפני ר"ה ... שבת שמברכין ר"ח שבט ... אדר ... ניסן ⁵⁴ ... סיון ... תמוז ... אב ... שבת נחמו ⁵⁵ " (אגרת לא). אבל "בחדש ניסן ואייר עד שבת שלפני ר"ח סיון, וכן אחר שמחת תורה עד שבת חנוכה, לא יסעו כלל" (אגרת לה).

ג) אנ"ש החדשים המתקרבים לחסידות, יכולים לבוא לשאר השבתות ולהתקבל ליחידות, היינו "באיזה חדש שירצו מחדשי השנה על אחת מג' השבתות הראשונים, רק שיתעכבו ב' או ג' ימים אחר השבת" (אגרת לה), "ולא יבאו בשבוע הד' בשום אופן, ולא בזמן הפרקים" (אגרת נ).

בשנת תקנ"ו בנו בלאזניא בית מדרש מרווח, שיוכל להכיל מספר גדול יותר של אנשים. בתקנות של אותה שנה (אגרת נ), התירו לישנים לבוא ב' פעמים בשנה. ומוסיפים: "אך אם יוגמר לטובה בנין בית המדרש הידוע בהרחבה, אזי יהי' רשות לבא גם בחורף כמו בקיץ ... אם יובנה הבית המדרש בהרחבה כידוע, אזי יסעו ויבאו גם על פרק הרביעי שבת חנוכה".

עוד הוסיף בתקנות תקנ"ה (אגרת מג): "וגם הנוסעים ... אם נצרך לו לשאול בד"ת ירשום שאלתו ... או ישכור לו מזונות על חדש שלם, וכולי האי ואולי יהי' לי פנאי לדבר עמו ביחידות, להיות כי נודע לכל אשר רבו מאד אנ"ש החדשים לבקרים מדי יום, דלא סגי בלאו הכי מלדבר עמהם ביחידות, לבד ענינים הכללים".

ובתקנות תקנ"ו (אגרת נ): "לא יכנוס שום אדם לחדר אדמו"ר הרב שיחי' לדבר עמו ביחידות לא במילי דשמיא ולא במילי דעלמא בשום אופן ... יתאספו ביחד לא פחות משלשים אנשים, ולא יותר מארבעים, ושיהי' בחשבון הנ"ל מאותם שיהי' רוב מנין העיר אם היא עיר קטנה ואנ"ש בה מעט, או אם יהיו מספר טו"ב אנשים אף אם הם מיעוט המנין אם היא עיר גדולה ואנ"ש בה מרובים, מכל אלו יצרפו לחשבון הנ"ל ליכנס לחדר הרב כנ"ל".

את התקנות האלו הזכיר רבינו במענות שלו לחקו"ד בעת מאסרו הראשון (אגרת נח סי"ח): "כל האנשים הנוסעים אלי לשמוע דרשה שאני דורש בבית הכנסת או בבית המדרש בשבתות כמה פעמים בשנה, באשר שנתמניתי למגיד הקהל בלאזנע זה ט"ו שנים ויותר כנ"ל, הנה מיד אחר השבת מוכרחים ליסע לבתיהם כל האנשים שמעיר אחרת, כי אינני מניחם ליכנס אלי לחדרי בשום אופן. רק האנשים שיש להם איזה ענין גדול, כגון לפשר ביניהם על סכסוכים רבים שאי אפשר להם לבא לידי גמר נכון בלעדי כנ"ל, או איזו שאלה חמורה באיסור והיתר וגיטין וקידושין, ושאר דברים חמורים ששואלין ממני מעיר אחרת".

ובמענות לחקו"ד בעת מאסרו השני (אגרת עד במענה לטענה הט"ו; בתרגום מרוסית): "אירע שפעם או פעמיים באו ללוזני יותר מאלף איש לרגל חג השבועות, אך היות ופסקתי מלומר דרשות במועד זה ⁵⁶ , שוב אין באים אלי באותו יו"ט כבר מכמה שנים ⁵⁷ . את הדרשה אומר אני פעם בחודש, כתשע או עשר פעמים בשנה, כך שכל אחד יכול לבוא אלי לדרשה פעם אחת בשנה, אך לא רבים בפעם אחת, אלא אלו בחודש זה ואחרים בחודש אחר".

שאלות בענינים גשמיים

עיקר מטרת היחידות היא לקבל הדרכה בעבודת ה', כמובא לעיל. אמנם הורגלו אנ"ש לשאול עצה גם בעניניהם הגשמיים. ועל זה כתב רבינו, בקשר לתקנות הנ"ל (אגרת לה): "אהוביי אחיי ורעיי, מאהבה מסותרת תוכחת מגולה, לכו נא ונוכחה זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור, ההיתה כזאת מימות עולם ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי, אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים, אשר כל רז לא אנס להו ונהירין להון שבילין דרקיע, כ"א לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל, כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו".

אמנם בסוף ימיו כתב רבינו (אגרת קח): "נפש השפלה באמת לאמתו ... ע"י קירוב הדעת ועצות מרחוק בכל עניני ב"ב, אף כי רובם ככולם הם דברי שקר א"א בענין אחר ... כ"א בהתקרב הדעת ... וגם אם אין רק דרך אחת והיא שפלה אזי לנחמו לקבל באהבה, או לעורר ולפשפש במעשיו ולשוב עד הוי' בצר לו וירווח לו".

וביאר כ"ק אדמו"ר זי"ע בשיחת כ"ף מנ"א תשי"ג (תורת-מנחם, עמ' 128-127): "שמעתי מאחד החסידים, שבליובאוויטש היו אומרים, שהאגרת "נפש השפלה" ⁵⁸ היא מענה על מ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק (סי' כב ⁵⁹ ), שבה מוכיח הוא את החסידים על מנהגם "לשאול בעצה גשמית כדת מה לעשות בענייני העולם הגשמי". אך אעפ"כ המשיכו החסידים לשאול בעניינים גשמיים! ועל זה הוא המענה באגרת "נפש השפלה", שההתקשרות של "נפש השפלה" היא על-ידי גשמיות, ולכן צריכה גם ההשפעה להיות בגשמיות".

כתבי חסידות

את ספר התניא מסר רבינו לפרסום ולהעתקה כבר בקיץ תקנ"ב ⁶⁰ . אמנם בשנים הסמוכות, תקנ"ג-ו, התפשטו העתקות התניא, ודרושי דא"ח של רבינו, בהעתקות רבות, כמובא בסוף הקדמתו לתניא: "והנה אחר שנתפשטו הקונטרסים הנ"ל בקרב כל אנ"ש הנ"ל בהעתקות רבות מידי סופרים שונים ומשונים, הנה על ידי ריבוי ההעתקות שונות רבו כמו רבו הט"ס במאוד מאוד". אז החליט רבינו לפרסם את ספר התניא בדפוס, כאמור בהקדמתו שם: "מנוקים מכל סיג וטעויות סופר ומוגהים היטב".

זה בקשר לספר התניא. אמנם את דרושיו לא מסר רבינו לדפוס. ואיך מבטיחים שלא ירבו הטעויות בהעתקות הרבות שהתפשטו? על זה תיקן רבינו בתקנות לאזניא האחרונות, של שנת תקנ"ט-ס (אגרת סז): "כל הנערים הנוסעים למחננו מהיום והלאה יביאו עמהם הכתבים והעתקות מד"ח חדשים גם ישנים, ואפילו ההעתקות מד"ח שכתב אחי [מהרי"ל מיאנאוויטש] נ"י, להיות כי רבה בהם השיבושים וט"ס במאד מאד ואיכא למיחש לחורבא ח"ו כאשר ראיתי בעצמי השבושים העצומים. וכל אחד ואחד יכרוך כתבים שלו, ויכתוב שמו על הכרך, וימסור ליד אחי נ"י ויגיה אותם, בצירוף מגיהים אחרים דקהלתנו דוקא בהשגחת אחי עליהם להגיה, ואח"כ יוחזר לכאו"א הכתבים שלו".

תקנות וגזירות

בנוסף לתקנות הנזכרים לעיל, שתיקן וגזר רבינו בתקופת לאזניא (לפני שעבר מלאזניא ללאדי בשלהי תקס"א), מוצאים אנו עוד כמה תקנות וגזירות שתיקן רבינו באגרותיו, ומסיים בהם, שמי שלא יקיים תקנות אלו ידונו אותו בריחוק בבואו למחנינו ⁶¹ .

כך אנו מוצאים שרבינו הזהיר שלא לדבר דברי שחוק וליצנות ⁶² , וסיים (אגרת סח): "אך האיש מאנשי שלומינו אשר יזיד ושלח ידיו בשלומיו לעשות מעשה לצים בפועל ממש, אנכי אדרוש מעמו, ועלי להרחיקו מעל גבולי בבל יראה פני עד אשר יקבל דינו מעצמו".

ושוב הזהיר רבינו את אנ"ש (אגרת סט): "לא טובה השמועה אשר שמעה אזני ... לשפוך בוז וקלון על כל תופשי התורה ... אשר אינם מהאנשים השלמים אתנו, לומר כי העדה שלנו לבדה קדושה ... וכל אשר לא ישמע לדברי אלה, עלי להרחיקו מעלי בבל יראה וימצא בגבולינו עד שב ורפא לו".