ד. מגביות והערכות לצדקה

ד. מגביות והערכות לצדקה

הצלת שלושים האסורים

במקביל למערכת הגביות שניהל רבינו למעמדות ארה"ק, הוזקק מזמן לזמן לערוך מגביות מיוחדות לצרכי השעה ברוסיא עצמה.

בתחלת שנת תקנ"א נאסרו שלושים יהודים ³⁵ , ומשפטם נמשך שלוש שנים, שבמשך הזמן הזה התנהלה השתדלות מוגברת, שעלתה עד לראשי הממשל.

כל ההשתדלות הזאת עלתה הון רב, שבהמשכם כתב רבינו לפחות ארבע אגרות לאנ"ש, אודות מגביות מיוחדות לצורך זה.

המגבית הראשונה התקיימה בחורף תקנ"א, והשניה – בקיץ תקנ"א, שאודותם כתב רבינו לאנ"ש (אגרת כד): "כידוע ומפורסם אשר יצא הקצף בזעף אף רוש ולענה מראש פתנים אכזר, על קרוב לשלשים נפשות אביונים נקיים, להשליכם אל ארץ אחרת, ארץ לא עבר בה איש ... על מה אנחנו מחשים לעמוד על דמים וממון הקל, אשר ניתן לדחות לפני כבוד המדומה אשר כל אדם מכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו בבגדי כבוד ותפארת ... החכמים בעיניהם לאמר שכבר יצאנו ידי חובתינו בחורף העבר, אשר אין כדאי להשיב על דברים בטלים הללו, וכי יש ערך דמים ונפשות לאמר עד פה תבוא ולא תוסיף ח"ו ... וכידוע לכל שעיקר הגמר הוא עתה הפעם במקום העליון אשר אין למעלה הימנו ³⁶ , וכבר יש לנו הבטחות נאמנות משרים רבים ונכבדים, אשר לא שינו טעמם ולא נפל דבר אחד מדבורם הטוב ארצה מעולם ח"ו".

וכך כתב בשנת תקנ"ג (אגרת לד): "ויהיו נא לרצון אמרי פי בהטיפי לבל יהיו עליהם למשא אשר העתרתי עליהם דברים בבקשה כפולה ומכופלת זה שלש רגלים שנה אחר שנה לעורר רחמיהם המרובים על נפשות אביונים נקיים הנתונים בצרה ובשבי' וסכנת נפשות. כי עתה הפעם כבר הגיעו לפרק נגמר הדין לגמור בכי טוב אי"ה, ויצא כנוגה צדקם וישועתם בקרב אי"ה, כאשר הבטיחו כל האנשים והאדונים ואדה"ג ³⁷ בראשם בהבטחה נאמנה ... אך הענין תלוי ועומד ומתעכב זה שבועות שתים שהן הרבה מצדנו וחלקנו, כי אזל הכסף על הוצאות המרובות זה שנתים בקרב הארץ, ואין בידנו להשלים חלקנו לגמור בהוצאה הרבה והעצומה, אשר אי אפשר בלעדה בשום אופן להציל".

וסוף דבר מבשר בשנת תקנ"ד (אגרת מ): "וב"ה גומר עלי אשר עד כה עזרני לגמור המצוה בכי טוב, וכבר יצא כנוגה צדקם וישועתם, ואין שום חשש וספק ספיקא משום סכנת נפשות בעולם".

מגבית גאר-קיך ובילעטין

לקמן פרק ו יסופר על תקנות לאזניא, עם זמני רשיון הנסיעות לרבינו, על ידי החסידים והתלמידים ברחבי רוסיא.

החסידים האמידים יותר, היו מתאכסנים בלאזניא באכסניא, כאמור ב"תקנות לאזניא" תקנ"ה (אגרת מג): "האנשים שידם משגת לפרוע יוליכם הממונה שלנו לאכסניא הראוי' להם, בכמה וכמה בתים במחננו המקבלים שכר". ובתקנות לאזניא תקנ"ו (אגרת נ): "כל אחד ואחד ישכור לו בכאן קעשט אצל האנשים הידועים בכאן".

אמנם התלמידים והחסידים העניים שבאו לשהות במחיצת רבינו בלאזניא, לא הי' ביכלתם לדאוג בעצמם לצרכי אכילה שתי' ולינה שלהם. ואז ייסד רבינו ארגון הכנסת אורחים בשם "גאר קיך", שבו היו האורחים העניים מקבלים ארוחותיהם.

לצורך זה פנה רבינו במגבית לאנ"ש, וכך כתב להם בשנת תקנ"ב (אגרת כח): "למלאות ידם לה' ביד מלאה ורחבה, על ידי ציר נאמן מוכ"ז ה"ה הרבני המופלא בתורה ויראת ה' היא אוצרו כמו"ה שמואל נר"ו, למלאות מחסורי נפשות אביונים [נ]קיים, מכל אנ"ש הנוסעים למחננו, חדשים גם ישנים, ולכלכלם לחם ומזון כל ימות החול. כי בעלי בתים מעט מזעיר בקהלתינו יוצאים ידי חובתם די והותר בשבתות ויו"ט, אשר בכל שבת ושבת לא פחות מד' או ה' מנינים, ולפעמים יותר מעשרים מנינים אביונים, אך בימות החול כשל הסבל. ולזאת העמדנו להם אכסניא מיוחדת הנקרא גאר קיך, וההוצאה מרובה מאוד, ועולה סך עצום לשנה".

ומפורט יותר בתקנות לאזניא משנת תקנ"ה (אגרת מג): "ובחול יותן להם מזונות בגאר קיך, כאשר יפרש מוכ"ז, כל משך זמן אשר יהי' לו ההכרח להתעכב במחננו".

ובחידושי תקנות לאזניא משנת תקנ"ו (אגרת נ): "ומי שאין ידו משגת, ויהי' לו על זה צעטיל מגבאי דאה"ק שבעירו, יחלקם הממונה בכאן לבעלי בתים הגבוהים במחננו, איש לפי ערכו הנערך עליו להכניס אורחים בשבתות בחנם, ובחול יותן להם מזונות מגארקיך, כל משך זמן אשר יהי' לו ההכרח להתעכב במחננו".

פעם האחרונה שנזכרת מגבית זו שעבור ה"גאר-קיך" היא בשנת תקנ"ח (אגרת נז): "להוצאות הגאר קיך כי רבה היא, בשנים אלו אשר מתחדשים תמיד אנ"ש חדשים לבקרים הולכי רגלים דלים ואביונים נקיים, אשר ההכרח ליתן להם גם צידה לדרך, מלבד מזון ומחיה בשערינו. וגם הוצאה חדשה אשר לא היתה מימי קדם היא הוצאת הבילעטין, אשר יפרש ציר נאמן מוכ"ז סך מסויים ועצום מדי שנה בשנה ה' ירחם".

לא נתפרש כאן מהי ההוצאה החדשה של "בילעטין", ומסתבר שהכוונה לתשלום עבור תעודות מסע בתוך רוסיא מעיר לעיר ³⁸ , שהעניים הנוסעים לרבינו לא הי' בידם לשלם בעצמם תשלום זה.

ה"גאר-קיך" הזה נזכר גם במענות רבינו לחקו"ד בעת מאסרו הראשון (אגר ת נח סי"ט): "האביונים הבאים לפעמים לשמוע דרשה בשבת, ואין להם במה לפרוע בעד מזונות השבת, אזי מבקשים נדבות קטנות מאורחים בעלי יכולת לפרוע בעד מזונות השבת, ואחר השבת הולכים מיד לבתיהם".

הערכות

באותן השנים, תקנ"ג-ד, היה המצב הכלכלי ברוסיא הלבנה קשה ביותר, כמוזכר כמה פעמים בדברי רבינו (אגרת לד): "לא נעלם ממני ח"ו צוק העתים אשר נתדלדלה מאד פרנסת אנ"ש ומעמדם, כאשר ידוע לי מפיהם ומפי כתבם, ועומד לזכרון לפני תמיד מעמד כל אחד ואחד מאנ"ש, בפרטות ממש בכל עניניו ואודותיו בכלל ובפרט". (ובאגרת מא): "לא נעלם ממני צוק העתים אשר נתדלדלה הפרנסה, ובפרט הידועים לי ממחניכם אשר מטה ידם בלי שום משען ומשענה, וממש לווים ואוכלים, ה' ירחם עליהם וירחיב להם בצר בקרוב". (ובאגרת לט): "לא נעלם ממני צוק העתים אשר במדינתנו". וכעין זה בעוד אגרות מאותן השנים.

גודל הכרח המגבית לצדקה, הן לפדיון שלושים שבויים הנ"ל והן להוצאות הגאר קיך והבילעטין, הביא את רבינו לקבוע הערכות בכל עיר, כמה יתן לצורך זה כל אחד מאנ"ש. וכך ביאר רבינו (אגרת כד): "אך עתה הפעם עת לעשות לה' הפרו תורתך, והוראת שעה היא כי השעה צריכה לכך ... והפוחת אל יפחות מערכו אשר נערך על כל עיר ועיר, על כל אנ"ש בכלל, ובפרט לפי הערכות אשר בכל מנין ומנין, וכל אשר אינו נערך שם, אזי יעריכוהו שני גבאים דאה"ק בצירוף מוכ"ז שי'. וכל אשר לא יתן כפי הערכה אשר נערך עליו ... עלינו להרחיקו בכל מיני הרחקות ... עד אשר ישוב ורפא לו".

וכוונת הדברים בהערכה זו של "כל עיר ועיר ... בכל מנין ומנין", שרבינו קבע הערכה כמה תתן קהלת אנ"ש שבכל עיר, וכל עיר קבעה בעצמה סכום הערכה לכל אחד מאנ"ש בעיר, מספר האחוזים שהוא צריך לשלם – אחד למאה, שתים למאה או שלוש למאה. והיינו שמכל מאה שיצטרכו הקהל לתת הוא יתן אחד או שתים או שלוש אחוזים ³⁹ .

ושוב כתב רבינו (אגרת לד): "באמת קשה עלי מאד מאד להעריך הערכות להטיל הטלות על כלל אנ"ש, כי לא נעלם ממני ח"ו צוק העתים ... אך ההכרח לא יגונה והוראת שעה היא כי השעה צריכה לכך ... על כן הלחץ השיאני לעבור על מדותי, להרים קול כשופר באזהרה נוראה וגזרה שוה לכל נפש מכלל אנ"ש, שלא לגרוע ולפחות ח"ו אפילו פרוטה אחת מערך הנערך ונקצב על כל מנין ומנין מכלל אנ"ש בכלל ובפרט, כמבואר ברשימה שתחת יד האי טהור גברא רבה".

ועוד כתב (אגרת מ): "ואחר הדברים והאמת האלה, נשאתי את נפשי בשאלתי לפני כל אוהביי ורעיי אשר כנפשי, בל אהיה עליהם למשא אשר העתרתי דברי אליהם לידון בערכין, שלא בהשג יד, בהערכות גדולות זה שלש רגלים. כי ה' יודע ועד כי לא מלבי, אך מאת ה' היתה זאת לכם ... אשר ממש על כל פרוטה ופרוטה שהוצאתי מידי נקטה נפשי בחיי, וצר לי מאד להצר לרבים וכן שלמים. אך מה היה לי לעשות, אשר בצוק העתים נתדלדלו הרבה מאנשי מעשה הצדקה וחסד, והוצרכתי ללוות ממקום אחר בהכשר ויתרון, למלאות מקומם וערכם אשר נערך עליהם בהערכות הראשונות לפדיון שבויים הידוע".

וכן כתב בשנת תקנ"ח (אגרת נו): "ובקשתי כפולה ושטוחה ופרושה לפני כל אנ"ש אוהביי ורעיי חדשים וגם ישנים, שלא לתת מגרעות בקדש ח"ו, הס מלהזכיר ליתן בגרעון כסף מערך נפשם אשר הערכתי ברשימה".

תמיכת צדיקי אוקראינה-וואלין

"צוק העתים" האמור, פגע לא רק בכלכלתה של רוסיא, אלא אף בכלכלתה של אוקראינה-וואלין. זה הביא את רבינו לערוך מגביות נוספות ברוסיא – גם למען מכריו, מתלמידי הרב המגיד ממעזריטש, היושבים באוקראינה-וואלין. על כך כתב רבינו (אגרת מ): "מודעת בארץ צוק העתים אשר חלפו במדינות וואלין ואוקראינא, ונשלחו אלינו שלוחים מהצדיקים המפורסמים, מכירנו ויודענו מלפנים משם, לתמוך ידם הקדושה לפי שעה בסך עצום ורב, כידוע גודל ההוצאה וההכנסה שם. וחלילה לנו להשיב שולחם בפחי נפש ח"ו"

לפחות שתים ממגביות אלו, בשנת תקנ"ב, הגיעו לידינו. הראשונה היא עבור הרה"ק רבי מנחם נחום מטשערנאביל (אגרת כו): "תש[ת]פך נפשי בשאלתי ובקשתי השטוחה והפרושה לעורר רוח טהרה ונדיבה, להתנדב לבם הטהור למצוה רבה ועצומה להיות מתמכי אורייתא קדישא להאי גברא בוצינא קדישא חסידא ופרישא רכב ישראל ופרשיו איש אלקים קדוש יאמר לו, כק"ש מוה"ר מנחם נחום במו"ה צבי הירש שי', הה"מ דק"ק טשערנאביל, אשר נגעה בו יד ה' זה כמה עידן ועידנין, והיתה ההוצאה מרובה לאלפים. וגם עתה עוד מסובל ביסורין של אהבה, יחלימהו ה' ויחייהו מיומים ויחדש כנשר נעוריו. ובגלל זה ידו הק' שלוחה אלינו במכתבו על ידי ציר אמונים, האי טהור גברא מוכ"ז שי', להיות לו לעזר ולסעד ולתמכו בימין צדקם. ועל כן באתי למלאות דבריו הק' בזאת, למלאות ידם לה' ביד מלאה ורחבה מנה כפולה ומכופלת".

והשניה היא עבור הרה"ק רבי זושא מאניפאלי (אגרת כח): "ומדי דברי זכור אזכור את אשר כבר עשוהו אשתקד אודות הצדיק המפורסם אשר בצילו נחי' בגוים מו"ה זוסמאן שי', לשלוח לו כמסת ידו פדיון נפשות ביתו, ולרשום בפנקס שתחת יד מוכ"ז להיות שמותם לזכרון לפני ה'".

תמיכת פעילות רבינו

בשעה שפירט רבינו את פרטי ההוצאות שנוספו, ושעליהם ערך את המגביות, הוסיף וכתב בשנת תקנ"ב (אגרת כח): "ועוד נוסף עליהם כהיום הוצאה חדשה אשר נתחדשה באסיפה שמקרוב".

לא נתפרש כאן מה הי' תוכן האסיפה ומהי ההוצאה החדשה הזאת אשר נתחדשה. נזכיר אם כן איזה הוצאות שנודע לנו ממקורות נוספים, הקשורות לפעילות החצר של רבינו, והקשורות לפעילות קהלות חב"ד בעיירות אחרות.

נתחיל עם האמור בשו"ת צמח צדק (חלק חו"מ סי' ע ס"ט): "אדמו"ר נ"ע דרשותיו הי' כותב אחיו הרי"ל ז"ל והוא הי' משלם לו, להפיצם בישראל לכל השומעים". היינו שהוא הי' רושם "הנחות" מהדרשות שהי' רבינו אומר, ורבינו הי' משלם לו משכורת ⁴⁰ .

לא רק שהוא הי' רושם את דרשותיו של רבינו, אלא הוא אף הי' אחראי על הגהת כל כתבי-יד החסידות שבידי החסידים, כאמור בתקנות לאזניא (אגרת סז): "יביאו עמהם הכתבים והעתקות מד"ח חדשים גם ישנים, ואפילו ההעתקות מד"ח שכתב אחי נ"י ... וימסור ליד אחי נ"י ויגיה אותם, בצירוף מגיהים אחרים דקהלתנו דוקא בהשגחת אחי עליהם להגיה, ואחר כך יוחזר לכל אחד ואחד הכתבים שלו".

שוב אנו מוצאים, בעת התגברות רדיפות המתנגדים את החסידים בווילנא, בשנת תקנ"ח, שלח להם רבינו 800 רובל ⁴¹ , לצורך ניהול עניני הקהלה, כמסופר במסמכי המאסר והגאולה (תולדות חב"ד בפולין ליטא ולטביא פרק א).

ומסתמא היו עוד הוצאות מעין אלו, שלא נתפרשו באגרות רבינו אודות המגביות. ומתוכן הדברים נראה, שלא נערכה מגבית והערכה לצדקה פרטית זו או אחרת, כי אם מגבית והערכה כללית לקופת רבינו, שממנה הי' מחלק לדברים העומדים על הפרק. כך כתב בהערכה שבשנת תקנ"ד לצדקה (אגרת מ): "לפדיון שבויים הידוע ... צוק העתים אשר חלפו במדינות וואלין ואוקראינא ... לתמוך ידם הקדושה לפי שעה בסך עצום ורב ... ומצורף לזה שארי הוצאות כלליות סתומות ונעלמות אשר אי אפשר לפורטם לרבים ... וכל החובות השתרגו ועלו על צוארי הכשילו כחי ... חנוני חנוני אתם ריעי איש כערכו אשר הערכתי".

מגורשי הכפרים

בחורף תקס"ה פירסם הצאר אלכסנדר הראשון את "חוק תקנת היהודים", שבו נכלל הסעיף האכזרי האוסר על היהודים את חכירת הפונדקים ומכירת היין בהם, בנוסף לאיסור מגורי קבע באותם כפרים ⁴² . החוק פגע בכשישים אלף יהודים שפרנסתם היתה מעסקי החכירה בכפרים.

ביצוע הגזירה נדחה עד ראשית שנת תקס"ח, שאז הוכרחו היהודים לצאת ולנדוד מהכפרים, אל תוך הערים, ושם נעזבו לנפשם תחת כיפת השמים.

החל משנת תקס"ו החלה התיישבותם של מגורשים אלה (מפלך מוהילוב) בשממות חרסון. ובתחלת תקס"ח ניתנה הסמכות לראש הפלך, להטיל על הקהלות את חובת התמיכה הכספית להתיישבות זאת, והקהלות הקציבו לזה 6000 רובל, שייגבו ממכירת האתרוגים.

רבינו כתב אז לאנ"ש (אגרת צג): "שאלתי ובקשתי שטוחה ופרושה לפני כל אוהביי וריעיי להתאמץ בכל עוז האפשרי להרבות קונים אתרוגים, שיבואו על החתום בפנקס שתחת יד ציר נאמן מוכ"ז, כי ה' יודע ועד שכונתי היתה לשמים, להיות לעזר מעט להנוסעי' לעבודת האדמה שממה. וגם ההכרח היה למלאת בקשת הקיר"ה".

אמנם האפשרות להתיישב בשממות חרסון ניתנה רק לכאלפיים איש, ובשנת תק"ע הגיע מספר המתיישבים לחמשה אלפים נפש. ואילו את מצב רוב המגורשים, שנעזבו לנפשם בתוך הערים תחת כפת השמים, מתאר רבינו (אגרת צח) "שלא יכולתי לסבול הצער והיסורים מאנשי הכפרים אשר גלו ממקומם לעיירות, ומושלכים בחוצות נפוחי כפן ומתים ברעב".

מטעם זה יצא רבינו מגדרו, וערך למענם מגביות נרחבות, הן בקהלות היהודים שברוסיא הלבנה, והן בנסיעה מיוחדת לאוקראינה, בחורף תק"ע. מגביות אלו היו מעוגנות בהערכה המחייבת.

לא כל כתבי הערכות אלו הגיעו לידינו. גם באלו שהגיעו לידינו, לא נתפרש שהמדובר במגבית למען מגורשי הכפרים. אמנם מתוכן הענין נראה שעל זה כוונתו. וכך כתב על גבי רשימת הערכה בעיירה ראהטשוב, בכ"ג שבט תק"ע (אגרת צז): "הערכה זו נעשית לצרכי אורחים עו"ש ⁴³ , ליתן לכל אחד ואחד כאשר יושת מפי הממונים ... כמה ראוי ליתן להאורח, וכן יקום בבל ישונה ובל יאוחר ח"ו שלא להרבות בהוצאות חנם ... ומי שיהי' נשאר חייב ולא יסלק ערכו כפי רשימה הנ"ל, אז ירשמו הגובים הנ"ל כל הנשאר חייב ברשימה מיוחדת, ויוגבה ממנו בכלות השנה עם תוספת חומש מלבר, בכל תוקף האפשרי שיושלח להגובים הנ"ל מק' לאדי". היינו שרבינו ישלח מלאדי כח והרשאה לראשי הקהלה בראהטשוב, כדי שבכח הרשאה זו יכול ראשי הקהלה להכריח את אנ"ש בראהטשוב, לקיים ההערכה והקנס.

ואפשר שבאותה מגבית ובאותה תקופה כתב רבינו, גם אל קהלות אנ"ש במחוז בוחאב ישן (אגרת קיא): "באתי לעורר רוח נדבתם לבלתי תת מגרעות בערכין הנערכים עליהם מראשי מנהיגי עדת ישורון, ולא לפרוק עול ח"ו, כי היא טובת הכלל, וצדקת ה' יעשו עם עניי צאן קדשים". גם כאן לא נתפרש באגרת שמדובר במגבית לצורך מגורשי הכפרים, אבל יש מקום לשער כך על פי תוכן הדברים.

באוקראינא עזרו על ידי רבינו, ידידיו משכבר הימים, תלמידי הרב המגיד ממעזריטש, ביניהם גם הסבא משפאלע, אשר הורה לאנשי זלאטאפאליע לחתום על שטר הרשאה (נספח 37): "אנחנו החתומים מטה, אלופי הקהל דקהלת זלאטאפאליע, בצירוף יחידי סגולה דקהלה הנ"ל, נותנים כח והרשאה לכבוד אדמו"ר הרב הישיש החסיד בוצינא קדישא כקד"ש מ' יהודא ליב נ"י מגיד מישרים דקהלת שפאליע, שכל מה שיעשה כ' אדמ"ו הישיש החסיד הנ"ל עשייתו כעשייתנו ופיו כפינו ודיבורו כדיבורנו, ועלינו החתומים מטה לאשר ולקיים כאשר יסכים אדמ"ו בל יפול דבר ארצה. נעשה באופן היותר מועיל לרז"ל ובכל תוקף היותר מועיל. וע"ז באנו על החתום יום ה' י"א אדר ראשון תק"ע לפ"ק, זלאטאפאליע".

בכת"י העתקת הרשאה זו נרשם עליה: "ע"ד הענין שנסע כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע לפה ברדישטוב וסביבותיו בשנת תק"ע". ונתפרש בהיכל הבעש"ט גליון יג ע' קמז ⁴⁴ , שהכוונה כנראה לשטר התחייבות מראשי הקהל, להטיל מסים על הקהל באוקראינא, למען מגורשי הכפרים.