<h3>נא <br> חאוואנסקי לסינט בפטרבורג <br> ערעור על החלטת בית המשפט לזכות את רבינו <br>15 במאי 1827<br> [ר"ח סיון תקפ"ז]</h3>

מכתב ערעור זה כולל: א) סקירת תוכן התיק. ב) נימוקי בית המשפט העליון במוהילוב לזכות את רבינו. ג) הנימוקים שלו לערער על החלטת בית המשפט ולטעון שפעולותיו של רבינו בשנת 1813 היו נגד החוק. ד) המלצותיו שבגלל החנינות הכלליות שהוכרזו במשך השנים שבינתיים אין להענישו בפועל, רק לאסור עליו להמשיך להיות הרב של החסידים. ה) המלצותיו להגביל את זכויות הרבנים ברוסיה.

את הנימוקים של בית המשפט העליון לזכות את רבינו למדים אנו רק מתוך הערעור הזה, שלא נתפרשו עד כאן.

העתק

לסינט המושל

מחלקה חמישית, שייך למחלקה שניה

דו"ח גנרל גוברנטור וויטעבסק מוהילוב סמולנסק וקאלוגא

המחלקה ראשונה של בית המשפט העליון של מוהילוב מסרה לי את התיק המקורי עם תמצית ממנו וסקירה קצרה ופסק הדין אודות אוסף כספים בלתי חוקי, שאסף היהודי הרב של העיירה ליובאוויטש בערקע שניאור, מבני סייעתו.

התיק נפתח בחודש יולי שנת 1825, בעת שנמסר לי מכתב בקשה ע"י יהודי תושב וויטעבסק בשם שמחה קיסין, בו מתלונן על הכת המתחזקת בין היהודים ונקראת קארלינים או חסידים, והיא לוחצת באופנים שונים על היהודים האמיתיים מחזיקי הדת הישנה.

בין השאר הוא מסביר, אשר הרב של הכת הזאת, בערקע שניאור, מרחיב את כחו ומרבה את הכנסותיו ע"י שאוסף סכומים גדולים אצל הנמשכים אחריו, ע"י שד"רים מיוחדים שלו.

כראיה לזה הציג לי קיסין מסמך חלוקה מקורי בשפה היהודית הנכתב על ידי אותו שניאור, עם תרגום לרוסית ושני מכתבים שנכתבו על ידי שניאור לקיסין.

ממסמך זה אודות חלוקת הכספים הנמצא בתיק בדף 16 נראה:

א) שאחרי פטירת אביו זלמן, חילק הרב שניאור בין קרוביו ומשפחתו את הסכום הנאסף, שהוא 35 אלף רובל, רק עבור הוצאות חצי השנה ההיא, ומתנות מיוחדות לכל אחד ממשפחת אביו המנוח, אחרי שהיו לו הוצאות (הפסדים) פי שנים מזה.

ב) שכל הכספים האלו הופקדו ע"פ מסמך היתר עיסקא לרבית, בידי היהודי פנחס שיק.

ג) שהמסמך הזה נשמר בסוד כדי שאף אחד לא יוכל לראותו.

אחרי העיון בנושא נתגלה אשר אוסף הכספים הגדול הזה, שנעשה ע"י הרב שניאור מבני סייעתו ע"י שד"רים המיוחדים שלו, רק עבור הנאותיו האישיות, לפי דברי קיסין, בניגוד לסעיף 52 של חוקת היהודים, שנחתמה ע"י הוד מלכותו ביום 9 בדצמבר 1804.

לכן צויתי למסור את המלשינות הזאת לבירור המתאים ע"י חקירה פורמלית בידי שנים מהפקידים הנמצאים אצלי.

בעקבות זאת נשלחה החקירה שנעשתה לפי פקודתי, לידי ממשל פלך מוהילוב, אשר העבירוהו לעיון בבית משפט השלום בעיר באבינאוויטש.

אחרי שביצעו עוד בירורים הוחלט למסור את התיק לבקורת לבית המשפט העליון במוהילוב מחלקה ראשונה.

המחלקה הזאת הסיקה בפסק הדין שלה, כי נתברר ששניאור נתבקש ע"י יהודים מכת החסידים להיות המוכיח שלהם בעניני דת במיוחד, והפרנסה שקיבל היתה בנדיבות ולא על פי איזשהו הכרח או הטלת מסים.

כהוכחה לזה שימשה העובדה, שאפילו יהודים הגרים בפלכים אחרים שולחים אליו תרומות אלו, אף שאין להם שום חיוב של מס אליו, שהרי יש להם ממשל מקומי ורבנים מקומיים.

כיון שכך, הרי אי אפשר לאסור על האדם לתת תרומה שאינה נוגדת את החוק, ויתירה מזו, אין לאסור על האדם לעשות משהו ברכושו הפרטי שלו, כפי שיוצא מתוך חוקת הוד רוממותו שניתנה לאצילים, וחוקה דומה שניתנה לעיירות.

באשר לעיסוקו בעניני בוררות⁹⁵, בתביעת חובות שבין בעלי דין שאינם רוצים ללכת לפני בית משפט, אין להחשיב זאת כמשתמש בסמכות של תוקף משפטי.

יוצא אם כן, אשר מעשים אלו של היהודי שניאור באמת אינם נראים כנוגדים לחוק, ויש לזכותו מכל אשמה.

*

אחרי העיון בתיק הזה מוצא אני:

מהחקירה הנעשית בזה נראה, אשר בשנת 1813 אסף הרב בערקע שניאור 35 אלף רובל מהקהל היהודי, כדי לשקם את עצמו אחרי החורבן של מלחמת 1812. את הסכום הזה חילק בין קרוביו להוצאותיהם ובתור מתנות. חלק מהסכום השתמש בו לצורך עצמו, וחלק מאד קטן השתמש בו לצורך בנין בית הכנסת.

במשך הזמן המשיך לאסוף מהיהודים לצורך פרנסתו ופרנסת בני משפחתו עד 14 אלף לשנה, ולאחרונה עד 10 אלף רובל לשנה. את אוסף הכספים הזה ביצע ע"י נאמניו.

יתירה מזו מודה הוא בעצמו, שהוא מקבל על עצמו עסקי בוררות של תביעת חובות בין נוצרים ליהודים.

בית המשפט הראשי קובע לזכותו של שניאור:

א) העידו עדים רבים שנשאלו בזה, אשר היהודים האלו (החסידים), אשר לפי דתם מחולקים בכמה ממנהגי נוסחאות התפלה, הי' להם מלפנים רב מיוחד עבור בית הכנסת החסידי, שמו הי' זלמן ברוכאוויטש והוא הי' גר בעיירה לאדי.

בשנת 1801 נדרש לפטרבורג, ולפי צו הוד רוממותו שוחרר עם חופש מלא לגור ולהמשיך הנהגתו כמקדם ⁹⁶.

ב) הרב הזה לא היה מהרבנים הנבחרים כל שלוש שנים, בתוקף סעיף 50 של חוקת היהודים שנחתמה ע"י הוד רוממותו ביום 9 בדצמבר 1804, כ"א הוא הי' מורה שלהם בעניני אמונה או מגיד. הוא הי' גר ברוסיה הלבנה עד שנת 1812, שבה נפטר.

בשנת 1813 קראו יהודי רוסיה הלבנה את בנו בערקע שניאור למלאות את מקומו, והבטיחו לו כי הם ישלימו את ההפסדים ברכושו שנגרמו בעקבות השמדת נכסיו בידי האויב, ומקבלים על עצמם לפרנס אותו יחד עם כל בני המשפחה הנשארת אחרי פטירת הרב זלמן, פרנסה מכובדת מתרומות שינתנו בלי שום הכרח.

ג) גם נתברר אשר אף אחד אינו מתלונן ולא התלונן אודות אוסף כספים זה, לומר שהוא נעשה בהכרח או בהטלת מס מיוחד⁹⁷. כך לא התגלו שום תלונות מהיהודים מחזיקי הדת הישנה, כי הי' עליהם לחץ בנושא הזה.

ד) מאחר שהרב בערקע שניאור לא הי' רב הנבחר מקהל, לא הי' יכול להכריח את אף אחד לתת לו תרומות, ומי שלא רוצה לקבל את הדרכתו לא הי' ואין להם חיוב להכנע לו, כי הוא נתבקש לזה רק ברצון הפרטי של החסידים.

לפי סעיף 53 אודות היהודים הנזכר, א"א לאסור יסוד בית כנסת מיוחד וקביעת רב מיוחד, רק זאת, אשר הוא אינו צריך להתערב בעניני הקהל.

ה) כשהוא נכנס לעסקי בוררות פרטית או משפט שלום, אין זה אלא כאשר המתדיינים בוחרים אותו בתור פשרן, בגלל שאינם רוצים להתדיין בסדר המשפטי הרגיל.

*

אמנם חושב אני, אשר כל הסיבות האלו שהתקבלו ע"י בית המשפט העליון כיסוד לפס"ד זיכוי הרב בערקע שניאור אינם נכונים, מטעמים אלו:

א) הוא שניאור באמת אסף סכומים גדולים מבני סייעתו, לצורך הנאותיו האישיות, שזה נוגד לסעיף 52 של חוקת היהודים, אשר הרבנות היא משרה של כבוד ולא עסק ריווחי והרבנים מוזהרים בכל תוקף מצבירת נכסים וגביית כספים מעבר לשכר הנקוב שהקציבה להם הקהילה.

חוץ מהרב שניאור נעשה אוסף כספים בשביל רב אחר הלוי כל שנה מ5- עד 3 אלף רובל⁹⁸.

בשנת 1824 נעשתה מגבית מיוחדת עבור נציגים שנסעו לפטרבורג בשביל השתדלות בצרכי הצבור⁹⁹. על פלך מוהילוב הוטל 1030 רובל ועל פלך וויטעבסק 690 רובל. חלוקה זאת נעשתה בידי יהודי מוהילוב וויטעבסק שנאספו בעיירה ליובאוויטש, ובה נקבע כמה לאסוף מכל עיר, בפלך מוהילוב 60% מהסכום הכולל ובוויטעבסק 40%.

אי אפשר להגדיר את אסיפת הכספים הזאת כאילו נעשתה בנדיבות, שהרי הם הוטלו עליהם ע"י הראשים, ואי אפשר לראות בהחלטה של כמה אנשים כאילו היא הסכמה כללית.

אפשר לקבוע בהחלט ובצדק, אשר הדרך הזאת של אוסף כספים בלתי מוגבל מביא עול קשה על יהודים החסידים, שיכולים להגיע עי"ז למצב של דלות ואפיסת כחות, ואחרי שיהיו במצב כזה יכולים להתדרדר למעשים אסורים ולהפסיק לשלם מסים ממשלתיים¹⁰⁰ ושאר חובות באופן מסודר.

ב) בסעיף 53 של אותה חוקת היהודים נאמר:

אם באיזה מקום נוצר פילוג בקרב הקהילה והפירוד הגיע לנקודה שאין מחנה אחד רוצה להתקיים ביחד עם המחנה השני באותו בית הכנסת, אזי מותר לאחד מהם לבנות בית כנסת אחר ולמנות רבנים משלו. אך בכל עיר יכול להתקיים רק פרנס אחד לכל יהודי העיר.

מסעיף זה יוצא שאף כי היהודי בערקע שניאור, הרב של כת החסידים, יכול להבחר בידי יהודים למשרה שלו ולקבל מהחסידים שלו שכר כאמור בסעיף 52, מ"מ אין לו זכות לאסוף כספים לעצמו, ועל אחת כמה וכמה לקרוביו, באיזה אופן שיהי' ומאיזו סיבה שתהי', מבלי שיהי' בזה הפרת החוק.

אף אשר הוא מבאר בהתנצלותו, כי התרומות האלו ניתנו לו בנדיבות לב, מ"מ הרי החוק אוסר זאת בלשונו המדויק, כי חוקת היהודים סעיף 52 אוסרת לרבנים לדרוש לעצמם תוספת שכר באיזה אופן שיהי'.

בסעיף 54 מורה החוקה לקהלות שלא להטיל על יהודים מסים חדשים בלי ידיעת הממשל, ולא רק שיתייראו הקהלות מלהטיל מסים חדשים אלא שאף יש להעניש על פי החוק את מי שעושה זאת.

תרומה בנדיבות לב יכולה להתחשב רק כאשר היא נעשית על פי הסדר שנכתב בחוק, המבואר בחוק הנעלה ב14- ביוני 1816 צווה וז"ל:

קיום אוסף נדבות ותרומות שייך רק לאלו שהביעו רצונם זה אל ממשל הפלך בחתימתם, ובהרשאה שניתנה ממנו, אבל לאלו שלא הביעו רצונם אסור להכריחם להשתתף באוסף תרומות ונדבות.

הרב שניאור אסף על יסוד האמור לעיל תרומות ונדבות בשביל עצמו, ולא הביא שום הוכחות ולא הציג שום חתימות על הכספים שנתרמו לו, ואף לא הציג חשבון, על ידי מי בדיוק נתרם הכסף, וזה מעורר עליו יותר מאשר ספק, אשר הוא יחד עם החברים הנסתרים שלו עושה בניגוד לחוקים ברורים, במטרות מפורטות וסודיות הידועות רק להם.

ג) חוקת היהודים סעיף 52 אוסרת בתוקף לרבנים לעשות אוסף כספים עבור עצמם ולהסתפק בתשלום הקבוע מהצבור.

צו שמירת הצדק סעיף 46 מחשיב להפרת חוק את כל מי שאינו מקיים את החוק כפשוטו ומפיר את החוק בדקות או אשר הוא מנסה לעקוף את החוק ברמיה.

על יסוד פקודת הועד אודות תוכנית עריכה חדשה של סעיף 153 וצו של 5 במרץ 1815 יש לפרש את החוקים באופן פשוט.

היהודי הרב שניאור מבלי התחשבות עם החוקים האלו הברורים ומוחלטים כל כך, עשה גביות כספים לצרכו ולצורך קרוביו, ועבר עליהם בהעלמת הפשע הברור שלו כל כך בדקות וברמיה, וכדי להעלים את מעשי הפשע שלו התחצף לפרש את סעיף 52 של חוקת היהודים המתואר לעיל, בצורה כזאת:

רב של כת חסידים אינו דומה לרבנים שנבחרו על פי חוק הנעלה אודות יהודים. החיוב שהוטל על פי החוק על הרבנים כאילו אינו שייך לרבנים של הכת החסידית שעוסקים בהטפת מוסר לאהבת אדם ולעבודת ה'. וכאילו לא הוקצב ע"י הקהל עבור הרבנים של כת החסידים שום שכר אלא הם מסתפקים רק בתרומות הניתנות בנדיבות לב אשר התרומות האלו הם כמו מתנות שהוא קיבל.

אני סובר שאם באמת סעיף 52 הנזכר של חוקת היהודים לא הי' יכול להיות כללי לכל העם העברי הגר באימפריה, אזי כת החסידים והרב שלהם הרב שניאור היו צריכים להגיש לממשל העליון בקשת רשיון מיוחד בשבילם שיוצא מכלל החוקה הכללית.

אמנם שניאור לא קיים זאת ופעל בניגוד לחוק ועבר עליו.

ד) תעודה שניתנה ב13- ביולי 1801 בידי מושל אזרחי של רוסיה הלבנה טרביוב¹⁰¹, אל הרב של אז זלמן ברוכאוויטש, כי בהתאם לפקודתו הנעלה של הוד רוממותו, חופשי הוא לחזור מפטרבורג למקום מגוריו הקודם, ושיוכל לעסוק בכל הפלך של רוסיה הלבנה כפי שעסק מקודם כאשר היה גר שם, בלא שום הפרעות מאף אחד.

גם אל הרב הנוכחי הרב בערקע שניאור, שהוא הבן של אותו הרב, ניתנה תעודה דומה ב3- במרץ 1816, בידי הוד מעלת המושל הצבאי של רוסיה הלבנה לשעבר, גרצוג אלכסנדר ווירטעמבערגסקי.

אבל כל זה אינו נותן לו רשות, אפי' במעט, לערוך אוסף כספים בלתי חוקי מהיהודים.

יתירה מזו, אחרי נתינת התעודה הראשונה הנזכרת, נחקקה בשנת 1804 חוקת היהודים על ידי הוד רוממותו, שעל פיו הם צריכים להתנהג.

בתעודה האחרונה שניתנה מהוד רוממותו נאמר רק, אשר שניאור נוסע בשביל הטפת מוסר ליהודים כמנהגו, ושאר הוראות המועילות להם, ושהוא אדם ישר ויש לו כבוד מלא מקהל היהודי, אבל אין בתעודה זו שום נתינת רשות על אוסף כספים, שאת זה אינו יכול לעשות.

ה) לפי סעיף 51 של חוקת היהודים, תפקידו של הרב מוגבל רק להשגיח על מנהגי הדת ולדון בכל השאלות השייכים לדת, אבל לא להכנס לדיון תביעת חובות פרטיים; אשר נמסרו בסעיף 49 של חוקת היהודים לבתי המשפט הרגילים, שהועמדו לכל אזרחי המדינה.

גם משפט בוררות בעניני תביעות יכול להתקיים ליהודים על יסוד החוק הכללי, עם כל התוקף שחוק הכללי נותן למשפט הזה.

יוצא מכך, אשר הרב שניאור לא היה יכול לבקש בדיון שלפניו את אף אחד מיהודים ועל אחת כמה וכמה מהנוצרים, כפי אשר עשה לבעל האחוזה ליטוסלאווסקי וליהודי ישעי' בערקאוויטש אווערבא.

כל הביאור שלו בענין הזה, שכאילו לא היה שופט בדיון הזה כ"א משכין שלום בין הצדדים ואשר זה אינו נוגד את החוק, הרי זה רמאות ופרשנות לא הוגנת של החוק; במקום שהיה מתאים יותר לקיים בדייקנות את החוק כלשונו.

*

על יסוד האמור לעיל, לפי דעתי הריני סובר:

א) בענין אוסף כספים בלתי חוקי מיהודים, אף שהיה ראוי להתנהג עם הרב שניאור לפי חומר החוק, מכל מקום, בגלל שכל זה נעשה לפני המניפסטים הרחמנים של ה30- באוגוסט 1814 ושל ה22- באוגוסט 1826, לכן יש לפטור אותו מזה.

אמנם כיון שבסעיף 10 של חוקת היהודים נאמר שמתחלת שנת 1812 אף אחד אינו יכול להבחר לאיזשהו תפקיד, לא בקהל ולא ברבנות, אם אינו יודע לקרוא ולכתוב באחד מהשפות: רוסית פולנית או גרמנית. וכיון שהרב בערקע שניאור אינו יודע אף אחת מהשפות האלו, כפי שנראה מהתיק, שאת התשובות שלו לחקירה חתם בעברית, ובמקומו חתם תושב קאפוסט יהודה יפה, ובבית משפט השלום בבאבינאוויטש חתמו במקומו יהודים אחרים, לכן יש לפטר את אותו שניאור מתפקיד רב, ולהבא לא לבחור בו עד שלא ירכוש ידיעות ביחס לשפות וביחס לשאר החובות שנחקקו בחוק הנעלה אודות היהודים, ועד אשר יציג תעודה מתאימה אודות זה.

אבל גם אז, אם יבחר הוא לרב, יש להזהירו בחתימה, שלא יעיז לערוך אוסף כספים כזה ולהסתפק בתשלום שיקבל לפי החוק.

ב) לחייב את הציבור היהודי, שבעת קביעת תשלום לרבנים שלהם על יסוד חוק שנת 1804, יתחשבו עם מצב היהודים, והאמצעים שיש להם לצורך זה.

גם, בהתאם לסעיף 50 של אותה חוקה, שמחייב את ממשל הפלך לאשר את הרבנים שבאיזור שלהם, ינתן להם גם הכח לאשר את התשלום עבור אותם רבנים ¹⁰².

ג) כיון שהיהודים סובלים מהמסים הבלתי חוקיים שמטילים עליהם לתועלת הרבנים, יש לאסור בכל חומר הדין לערוך בעתיד מגביות כאלו שנתגלו בתיק של הרב שניאור, וע"ז תהיה השגחה קפדנית של ממשל הפלך¹⁰³.

ד) לאסור גם לרבנים להכנס בדיון של תביעות אזרחיות, לא רק בין יהודים לנוצרים אלא גם בין יהודים, ובכלל לאסור עליהם להתעסק בעניני תוקף משפטי, באיזה אופן וסיבה שלא יהיו, כי עסק זה שייך לבתי המשפט החוקיים, ודיון בפני הרבנים לא יכול להחשב כלל כמשפט בוררות.

זאת דעתי. על יסוד הצו מה29- באוקטובר שנת 1800.

הריני מוסרו לעיון על ידי הסינט המושל, יחד עם הצגת התיק המקורי ותמצית והעתק ממנו וסקירה קצרה ופסק דין בית המשפט העליון, ומודיע אשר הרב בערקע שניאור, שאודותיו מתקיים המשפט, נמצא עתה בחירות.

*

תיק זה התקבל לחקירה ב2- באוקטובר שנת 1825. החקירה הוצגה לפני ב10- בנובמבר ונשלחה ממני ב17- בנובמבר לממשל פלך מוהילוב וממנו לבית משפט השלום של עיר באבינאוויטש ב19- בדצמבר 1825. בבית משפט השלום הוחלט ב20- ביוני שנת 1826 ונשלח לבקורת במחלקה הראשונה של בית המשפט העליון ב3- באוגוסט. באותו בית משפט הוחלט ב29- בנובמבר, וההחלטה הוצגה לפני ב12- בפברואר שנת 1827 הזאת. התיק המקורי נדרש על ידי ב2- במרץ והתקבל ב29- במרץ.

חתם: הגנרל גוברנטור גנרל ליוטננט הנסיך חאוואנסקי

דמיטרובסקי, בתפקיד מזכיר

מס' 1837

מזכיר א. שפילאוויטש

15 במאי 1827, וויטעבסק

מצורף התיק המקורי אודות אוסף כספים בלתי חוקי של הרב היהודי בערקע שניאור מבני סיעתו, רב יהודי של פלך מוהילוב עיירה ליובאוויטש.