<h3>א <br> כתב-המלשינות הראשון <br>יוני 1825<br> [כ"ז סיון - כ"ו תמוז תקפ"ה]</h3>
כתב-המלשינות הזה הוא כללי, על תנועת החסידות, בנסיון לצייר אותה כרודפת בצע, המנצלת את התמימות של הצעירים לספר להם סיפורי צדיקים ולשלול את כספם, וכי הם משתלטים על הקהלות, קופות הצדקה, שחיטה, ובתי דפוס של היהודים. ולכן דורש לרדוף ולהשמיד את התנועה החסידית.
עדיין איננו מאשים בו אישית את רבינו במעילה בכספים, את זאת עשה בכתב-המלשינות השני דלקמן.
A
הנסיך הנאור, אדון רב החסד
לפני כמה עשרות שנים כשהחלה להתפתח בקרב העם היהודי הכת חדשה הנקראת קארלינים2 היה מספר חבריה מצומצם מאד; אך הם השתדלו לגייס הרבה חברים על ידי מאמצים לשכנע צעירים קלי דעת וביחוד נערים בזה שהם התעסקו תמיד בפעולות בידור ושעשועים3 משמחי לב והסתייעו להשגת מטרה זו במשקאות חריפים וביחוד וודקה.
כשראו זקני הקהילה הותיקים את הנזק הזה שנגרם לקהילה ואיך שהפעולות האלה עומדות בניגוד לדת, ויתירה מזו, גם בניגוד לעקרונות של חיי ציבור אנושיים ניסו לשים לזה קץ בכל מיני דרכים במסגרת הדת היהודית אך כלום לא הצליחו לעשות. לעומת זאת הכת הלכה והתחזקה.
אחת ממגמותיהם העיקריות היתה לבטל הערכה כלפי אנשים הראויים לה מצד מעלתם. לטענתם כל האנשים שווים ואין שום סיבה שאדם אחד יעריך את השני וכולם צריכים להיות שווים. בהדרגה הם הגיעו לידי זלזול בכל האנשים המכובדים וסירבו לציית למורים ולמנהיגים הרוחניים.
הם משכו אליהם נערים שהיו תלויים בהוריהם ויצרו מצב שבו הנערים לא כיבדו את הוריהם והימרו את רצונם ובזה גרמו להרס משפחתי.
הם העדיפו לרכוש צעירים ממשפחות אמידות. רבני הכת הזאת היו משכנעים אנשים צעירים שאם הם יתפללו עבורם ימחלו להם כל עוונותיהם וזה הניע את הצעירים לתרום סכומים עצומים מעבר לכל פרופורציה. לרוב מוכרים בחצי מחיר את לבושי וחפצי נשיהם למטרה אחת ויחידה להשיג כסף עבורו4. אין זה פלא שהאנשים לא מהססים להוציא כסף כדי להפטר ממשפט אזרחי או משפט פלילי ועל אחת כמה וכמה אינם חסים על ממונם להיפטר מדין שמים.
בנוסף לזאת הם מנהיגים שיטה חדשה לשחיטת בהמות שהם המציאו במטרה לחזק את הכת5. בזה הם גרמו להרס וחוסר תיאום עד כדי כך שבן ואב אינם אוכלים בשר מאותה שחיטה. הם גם משתמשים בשוחטים אך ורק מהכת שלהם. בזה הם מספקים פרנסה לאנשיהם ומונעים מקור מחיה מאלה שאינם משתייכים לכת.
כמו כן הם תמיד השתדלו ועדיין משתדלים עכשיו בכל מיני דרכים שונות למשוך אליהם צעירים להצטרף אל הכת. בדרך כלל הם עושים זאת על ידי סיפורים ומעשיות בדאי המביאים עובדות הקשורות למעשי נסים של רבם. באמצעים אלה התחזקה הכת.
גורם נוסף שתרם בעקיפין להתחזקותה של הכת היה החוק שיצא ב1804- מטעם הוד רוממותו הקיסר אודות היהודים6.
בסעיף 52 נאמר: היות והרבנות היא משרה של כבוד ולא עסק ריווחי הרבנים מוזהרים בכל תוקף מצבירת נכסים וגביית כספים מעבר לשכר הנקוב שהקציבה להם הקהילה.
בסעיף 53 נאמר: אם באיזה מקום נוצר פילוג בקרב הקהילה והפירוד הגיע לנקודה שאין מחנה אחד רוצה להתקיים ביחד עם המחנה השני באותו בית הכנסת, אזי מותר לאחד מהם לבנות בית כנסת אחר ולמנות רבנים משלו. אך בכל עיר יכול להתקיים רק פרנס אחד לכל יהודי העיר.
מכאן, על בסיס חוק זה, הם השתלטו כמעט על כל קהילה יהודית, כך שבשעה שרבם המנוח זלמן ברוכאוויטש שניאור7 נדרש בחשאי פעמיים לעיר הבירה8 ובסוף שוחרר על פי פקודת ירום הודו, נאספו עי"ז סכומי כסף גדולים. בכספים אלו נתאפשר לו להשתיל את אנשיו במשרות של עמדת כח בהנהלה ובוועדים כמעט בכל העיירות שבהן נערכו בחירות 9 למשרות אלו.
כל העצמה וההון הזה עברו בירושה לבנו בערקע שניאור שחתר לבסס את שליטתו על משרות אלו. אנשיו תפשו עמדות בכמה מקומות. הם אפילו הגיעו לאיזור בתי הכנסת של היהודים האמיתיים מחזיקי הדת הישנה, והעמידו את אנשיהם בראשם. בשקלאוו הם גם תפשו חדר בבית הכנסת הכי גדול10 והציקו ליהודים האמיתיים והצירו את צעדיהם.
ויתירה מזו, ההתעצמות הפוליטית שלהם באה ע"י אוסף הכספים של הקופות, כי כל הקופות שבכל הערים הם כבר בידיה של הכת הזאת, או ע"י הגבאי או ע"י חבר וועד הקהל שכל אחד מגיש סיוע ותמיכה לשני.
עד כדי כך הגיעו הדברים שהם מכריחים להשתמש בבשר בהמות שנשחט רק ע"י הכת שלהם בשחיטה החדשה שהם אימצו לעצמם, בעוד שאנשי הקהילה הנוהגים במנהג הותיק נותרו ללא אספקת בשר.
וכל זאת בעוד שההכנסות מקופות הכספים שנאספו לא מנוצלות עבור תשלום מסים לאוצר אלא הן עומדות לשימוש הרב כפי העולה על רוחו.
כמו כן הם גם חתרו להעביר תחת שליטתם את בתי דפוס שהוקמו בפלכים אלו והם מדפיסים סידורים עם תפילות יומיומיות בנוסח תפילה אסיאתי11 ובכך הם תורמים לדעיכת הנוסח האירופי והשכחתו כתוצאה מהמחסור שנוצר בספרים אלו שיתכן וניתן להשיגם רק ממקומות רחוקים.
וכשהשתלטו על בית דפוס החלו להדפיס ללא בושה ספרים המכילים ספורי בדאים למשיכת קהל קוראים ותומכים. בעלי בתי הדפוס שהם מאנשי הכת הזו מדפיסים סיפורי נסים כאלו שאין להם מקום בשכל האנושי.
וזהו רק תיאור של חלק זעיר ביותר ממעשי הכת שהנני מביא בפני הוד מעלתו.
בהכנעה רבה אני מרשה לעצמי לבקש שהשלטונות ינקטו באמצעים בכל תוקף סמכותם כדי לרדוף ולהשמיד את הכת הזאת.
ובינתיים להוציא צו בהתאם לחוק אודות היהודים, שלא יתקיימו בתי כנסיות בנפרד במחוז היהודים האמיתיים וכל שכן בתוך בית כנסת גדול אחד השייך להם. ובינתיים לאפשר ליהודים האמיתיים להתגבר על המחסור באספקת הבשר. שלא יוכלו להכריח אותם להשתמש בשחיטת הכת הנכפית עליהם.
הריני משאיר בכינות את הכל בידי כבוד הוד מעלתו,
עבד הנכנע של הוד מעלתו אדון רב החסד,
שמחה קיסין
יוני
הערות
- 2. בשם זה כונו החסידים ע"י המתנגדים בכתבי הפלסתר שלהם. ראה כרם חב"ד גליון 4 עמ' 47 הערה 23. והטעם לזה, כי בתקופת המגיד ממעזריטש הי' המרכז החסידי ברוסיה הלבנה בעיר קארלין, שבראשו עמדו הרה"ק רבי אהרן מקארלין, ואחריו הרה"ק רבי שלמה מקארלין (שם עמ' 84 סעיף 9).
- 3. בדברים אלו פתחו אף במלשינות הראשונה נגד רבינו הזקן בשנת תקנ"ט (ראה שם עמ' 29).
- 4. גם בכתב המסירה של רבינו הזקן כתבו טענה זו (ראה כרם חב"ד גליון 4 עמ' 29; 51; 85, ובנסמן בהערה 17 שם).
- 5. הכוונה לשחיטה בסכינים מלוטשים, שאותה ביאר רבינו הזקן בתשובותיו (סי' ז) ובאגרותיו (אגרות סא; פח).
- 6. נחתמה ע"י הקיסר אלכסנדר ב9- בדצמבר 1804 (כ' כסלו תקס"ה). ראה גם לקמן מסמכים ט; כה; כט.
- 7. ברוסיה היה נקרא בתחלה כל אדם על שמו ושם אביו. ולכן, במסמכי מאסרי וגאולת רבינו הזקן, שהיו לפני גזירת הכינויים, נקרא בשם זלמן ברוכאוויטש [בן ברוך], בלי שם משפחה. כשיצאה חוקת היהודית בשנת 1804 (תקס"ה), התחילה גם גזירת הכינויים, שלכל משפחה יהי' כינוי - שם משפחה. מעתה ואילך נקרא כל אדם על שמו, שם אביו ושם משפחתו. אמנם לא ביום אחד בחרו להם היהודים שמות משפחה. באגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (ח"ד אגרת א'ק) מסופר שרק עם תום מלחמת נפוליון, בשנת תקע"ג, התחילו היהודים והממשלה להקפיד על שמות המשפחה. אז בחר לו כ"ק אדמו"ר האמצעי את שם המשפחה שניאורי וכ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" בשם שניאורסאהן. במסמכים שלפנינו נקרא כ"ק אדמו"ר האמצעי בשם בערקע [שם חיבה לשמו דוב בער] זלמנאוויטש [בן זלמן] שניאור [בלי יו"ד בסוף]. ושם משפחה זה מוסב במסמכים שלפנינו גם על כ"ק אביו אדמו"ר הזקן: זלמן ברוכאוויטש [בן ברוך] שניאור. בשם משפחה זה חותם גם אחיו הרה"ק מהרי"ל מיאוונאוויטש, בהסכמתו להלכות רב אלפס, קאפוסט תקע"ח: יהודה ליב ב"ר ברוך שניאור.
- 8. פעם הראשונה בשנת תקנ"ט ופעם השניה בשנת תקס"א. מסמכי המאסרים הללו נדפסו (בתרגום לעברית) בכרם חב"ד גליון 4 עמ' 17-108. חלק ממסמכי המאסר השני נדפסו בכמה מקומות (ראה אגרות קודש שלו ח"א סימנים מג-ו, ובנסמן במקורות והערות שם).
- 9. ראה בזה לקמן הערה 41.
- 10. במלשינות השניה יתפרש הדבר יותר. המדובר בבית הכנסת הגדול בשקלאוו, ששם גרו הרבה מגדולי החסידים, וקבעו את תפלותיהם בנוסח חב"ד, בחדר שני של בית הכנסת. המתנגדים שבבית הכנסת לא רצו להרשות לחסידים להתפלל בנוסח חב"ד, אף בחדר שני. זה הי' היסוד למחלוקת גדולה שפרצה שם. ולהלן מוסיף לדרוש לחוקק חוק שיאסור על החסידים להתפלל בנוסח חב"ד בבתי הכנסת הכלליים, וגם לאסור עליהם לפתוח בתי כנסת מיוחדים עבור עצמם.
- 11. הכוונה לנוסח ספרד, ונוסח האריז"ל שנוהגים בהם החסידים, לעומת נוסח אשכנזי שנוהגים בהם המתנגדים.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.