אוצר החסידים הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז <h2>חובת המחאה לנכרי שעושה בשבילו</h2><h3>לב. חובת המחאה כשרואהו עושה מעצמו</h3><h4>כד</h4>

<h4>כד</h4>

במקור חיפוש חדש

ויש לומר שאפילו הסוברים שצריך למחות בנכרי העושה מלאכה מעצמו לצורך ישראל בשל ישראל¹¹⁴⁹, לא אסרו אלא כשגוף הישראל נהנה. ואף שאין לומר שגוף הישראל נהנה שהרי אסור לו ליהנות¹¹⁵⁰, מכל מקום הנכרי מתכוין שיהנה גוף הישראל בשבת ואדעתא דהכי עביד, ויש לומר דמהאי טעמא נמי צריך למחות¹¹⁵¹ (קו"א שה, א ד"ה ובשגם).

הערות

1149. היא דעת המ"א דלעיל, שחילק בין חפצי ישראל לחפצי נכרי, ומכל מקום הביא בסי' שכה ס"ק ל, את דברי ס' התרומה (סי' רכב וסי' רמז), והמרדכי (שבת סי' תו), שהצריכו למחות אם גופו נהנה מהמלאכה. והיינו כמבואר בתוס' שם: דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הני מילי בכיבוי וכיו"ב, שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי, אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד, הואיל והנכרי מתכוין להנאתו. אלא שהתוס' כתבו זה לענין איסור הנאה (כדלעיל פכ"ב ס"א), וס' התרומה ומרדכי כתבו כן אף לענין חיוב מחאה. אבל צ"ע איך אפשר לפרש כן דעת המ"א, והרי מיירי שם שהעשבים שליקט אינם של הישראל, ומ"מ אסר בנהנה.
1150. כדלעיל פכ"ב.
1151. ולא רק שאסור ליהנות, כדלעיל פכ"ב.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.