<h4>כ</h4>

והטעם הוא, דהמקבל שבת מבעוד יום על עצמו, אף שמסתמא קבל עליו כל חומרות וסייגים השייכים לשבת, מכל מקום לא קבל מסתמא אלא איסורים התלויים בגופו אבל לא התלויים חוץ לגופו, כגון אחר העושה בשבילו שלא יצטרך למחות, והוא הדין לענין אמירה, שאין בה משום איסור שליחות54 דהיינו מה שעושה בשבילו, שאיסור זה נולד בשעת עשיית מלאכה שעושה בשבילו55 שנעשית ידו כידו, ואיסור הבא מאליו הוא, והוא אינו עושה שום מעשה בזה, וזה ודאי לא קבל עליו56. והוא הדין במוצאי שבת, אינו חפץ מסתמא שתומשך עליו חומרא זו (קו"א רסג, ח ד"ה ולמדו).

הערות

  1. 54. שנתבאר לעיל ס"א-ב.
  2. 55. ולא בשעת האמירה לנכרי לעשות המלאכה (שלכן אסור לומר לו אפילו קודם השבת, כדלעיל ס"א).
  3. 56. לפי זה יוצא לכאורה דעת רבנו, שאסור לשלוח פקס למקום שהוא כבר שבת, לצורך האדם שהפקס נשלח אליו, שהרי בשעה שבארה"ק הוא כבר באמצע השבת, בודאי חל עליו גם איסור השליחות. וכאשר חבירו שבארה"ב שולח לו פקס למענו, הרי זה חשוב בשליחותו, ואסור מטעם שליחות. ומה שחילק בקו"א שם (ד"ה ולדינא) בין נכרי לישראל, ראה לקמן פמ"ג ס"י ובשוה"ג שם. ואף שאם משלוח הפקס הוא לצורך השולח, אין בזה חשש שליחות, כדלקמן פכ"ג ס"י (שאגרת זו לא הובאה בשבילו כלל, שהרי השולח שלחה בשביל עצמו, ולא בשביל אותו ששלוחה אליו). אמנם עיקר הדיון הוא, כאשר הפקס נשלח לצורך אותו ששלוחה אליו, ולא לצורך השולח עצמו.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.